רעות ואהרון שחר – בני זוג אמנים, יזמים ושותפים בחיים וביצירה * השניים נפגשו כאשר רעות היתה המורה לנגרות הראשונה של אהרון, שהפך לנגר מצטיין * יחד הקימו את "קקאדו" שהפכה ללהיט אמיתי בשנות ה-90 וה-2000 * היום השניים מציגים את יצירותיהם במושב צפרירים ומנהלים דיר עיזים אלפיניות, לול תרנגולות וגינת ירק אורגנית
באחד מחגי תשרי קיבלו הורי מתנה שהיה מבחינתי יצירה קסומה. זה היה מגש של חברת קקאדו אשר הוגש עטוף בקפידה לידיה המתרגשות של אימי. מגש זה, היה צבוע חום ועל שטחו מצוירת ביד חופשית ציפור קקאדו במלוא הדרה ומקורה הצהבהב. הייתי אז נערה צעירה ואלה היו שנות ה-90: שנים של בחירה, של מינימליזם, של צרכנים שבחרו פריטים ייחודיים כי רצו להרגיש מיוחדים. היה אז כסף לקנות דברים יפים ולהגיש אותם בחגים. אף אחד לא קנה קשקושי נוי חד פעמיים מעלי אקספרס שצעקו "סין".
עשר שנים הגישו הוריי בעזרת המגש קפה ומאפי בורקס קטנים לשכנים ואורחים שהגיעו לבקר: "איפה תרצי שאפול עם המגש?" שאלתי את אחותי בבדיחות הדעת, כשהגשנו מיץ לימון בימים קרירים לחבריה לצבא, והוא הפך חלק בלתי נפרד מטקס הטלוויזיה של אימי שצפתה ב"סדרות שלה" במיטתה כשהמגש עמוס גרעינים, פירות ואשל ומלווה אותה מעלה במדרגות לחדרה.
כשהורי עזבו את ביתם בישוב רימונים ומגוון מוצרים נותרו דוממים בווילה הגדולה, ארזתי את המגש שנשאר באותו גוון כמות שהיה ביום הראשון – חזק מספיק להכיל משקאות וקוקטיילים למלכות דראג שבאו לחגוג בדירתי בתל אביב.
עם המחשבה הזאת אני יוצאת אל סטודיו 'קקאדו' שבמושב צפרירים.
בתחילת שנות ה-90 יצרו הזוג הישראלי רעות ואהרון שחר את חברת קקאדו לעיצוב ואמנות, מותג ישראלי ידוע ואהוב בארץ ובכל העולם. 'קקאדו' נוסדה ב-1990 על ידי בני הזוג וכששומעים 'קקאדו' חושבים על שפה של אמנות ועיצוב, המבוססת על אובייקטים שימושיים בחיי היום יום, המבוצעים ומצוירים במלאכת וציור היד.
אומנית רב תחומית
רעות שחר היא אמנית רב תחומית, עוסקת בפיסול, עיצוב, מוסיקה וכתיבה. רעות הציגה תערוכות רבות בישראל וברחבי העולם ועיצבה חללים ציבוריים, בתים ומסעדות. כיום היא מציגה בגלריית הבית שבביתה במושב צפרירים את עבודותיה הייחודיות, שנרכשות על ידי אספנים רבים בישראל וברחבי העולם. כמו כן, רעות משמשת כאמנית והמעצבת הראשית של קקאדו .
"גדלתי בבית אומנותי וגרתי בכל מיני מקומות ברחבי הארץ," מספרת רעות. "הוריי התגרשו כשהייתי קטנה, אז אני לא יכולה להגיד שיש לי מקום ספציפי שאני קוראת לו בית ילדותי. אבל המקום לו אני קוראת בית הוא מושב צפרירים. זה כבר לא סתם בית, זאת נחלה בכול המובנים. בכול השנים שהיינו כאן, עבדנו ויצרנו חלל אומנות."
איך הגעתם אל מושב צפרירים?
"יש לנו כאן חבר מאד טוב, אומן, שכל הזמן שיבח את מושב צפרירים. הוא ידע להגיד לנו מהם היתרונות העצומים של פני הנוף והטבע. מדובר במושב ששומר על צביון מאד ראשוני. אין במושב הרחבות – לכן הוא ייחודי בתוך הנוף. זה מאד משך אותנו. כשעברנו לכאן, אלה היו שנות ה-2000 וזה היה מושב קצת רחוק, אבל ידענו שאנחנו רוצים לבנות כאן את ביתנו ופה בנינו גם את הסטודיו שלנו."
שני אמנים
אהרון שחר בן זוגה של רעות, הוא נגר/מעצב, יזם, מורה דרך, מרפא בטכניקת אלכסנדר, מוסיקאי, ומנהל חברת קקאדו שבה הוא אחראי ביחד עם רעות, על בניית ליין המוצרים של החברה. אהרון המציא את שיטת הגימור הייחודית של מוצרי החברה – המאפשרת לכל מוצר להיות עמיד בשימוש שוטף לאורך שנים.
בשיחה עם השניים הם מספרים על הבית היפה שהיה להם במלחה, על היכרותם, אהבתם אחד לשני, ואהבתם לאומנות: "רעות ואני הכרנו בגרעין נחל בקיבוץ שדה בוקר. שנינו אמנים," מספר אהרון.
"זה פשוט קרה!" משלימה רעות ומוסיפה: "לא החלטנו משהו, הדברים פשוט קרו באופן טבעי. למדתי נגרות בסוף שנות השבעים – וכתבו עליי המון בתקשורת כי אז נגרית בהריון הייתה אטרקציה. לא רציתי ישר ללמוד בבצלאל, הלימודים בבצלאל היו בשנים מאוחרות יותר. הייתי פסלת פעילה, בזמן שאומנות שימושית או 'קראפט' תמיד משכו אותי. מדובר באומנות של אנשים שיוצרים דברים ומשלבים יצירה אישית וביטוי אישי וגם מייצרים פריטים פונקציונאליים שאפשר להשתמש בהם. זה מאד משך אותי.
"אחרי שסיימתי את קורס הנגרות, אהרון שהוא גם מוזיקאי (שנינו אמנים רב תחומיים), למד באקדמיה וביקש שאלמד אותו לנגר. אז אני הייתי המורה הראשונה שלו לנגרות. אהרון הפך להיות נגר מאד מוכר בירושלים ועבד על המון פרויקטים עם מעצבים וארכיטקטים ואני המשכתי לשחק בחומרים. אמנים אוהבים לשחק. התנסיתי בייצור צעצועי עץ, מוביילים, שחפים מעץ, בובות עם חריטות מעץ, ועבדתי עם אספנים. תמיד היו לי פרויקטים והיינו מאד שאפתנים."
"לא אוהבת בזבוז חומר"
"בתחילת שנות ה-90 התחלנו לשתף פעולה," מסבירה רעות. "אהרון עבד עם מעצב ירושלמי והם הכינו סדרה של מגשים מאד כבדים מעץ מהגוני. המגשים היו גדולים מאד ולא נמכרו כי הם כנראה היו כבדים מידי."
ואהרון מוסיף: "הכנתי רהיטים ומגשים לחנות רהיטים, עיצבתי את המגש, אבל עשינו כמות גדולה והבנו שטעינו," מוסיף אהרון. "הם עמדו בצד בערמות והיו כמעט מאה מגשים שעמדו והעלו אבק ורעות נכנסה לפעולה כשראתה שהם לא נמכרים.
"רעות ביקשה מספר מגשים ורצתה שאוריד את התחתית, מה שהיה מסובך, אבל הצלחתי. רעות ביקשה דיקט, חומר שנחשב בזוי בנגרות, אבל אנחנו הצלחנו להפוך אותו לחומר מושלם למגשים וחומר באיכות טובה. צריך להבין שזה בימים שלא היו מוצרים מסין. רעות לקחה את המגשים ואת הדיקטים, ציירה עליהם, בעיקר ציפורים שהפכו להיות מעין סמל שלנו."
"אני לא אוהבת בזבוז חומר. הכול היה איכותי מבחינת חומרים. אני אוהבת מיחזור – ואין אצלי איזה היררכיה של מה נכון או לא. ראיתי שמדובר בעץ לבוד שכיף לצייר עליו והמצאתי שפה שלמה של צבע, עם צבעים שפיתחתי," מוסיפה רעות. "היה לי תוכי שישב לי על הכתף כשציירתי את הציפורים האלה. קראו לו 'תוכי קקי'. אהרון עשה גימור עם לכה משובחת כי הוא היה נגר טוב. הלכנו לחוצות היוצר וכל המגשים נמכרו. אלה היו מוצרי איכות.
"אז הבנו שהשילוב ביננו היה מופלא. התחלנו לעבוד יחד ויצרנו שפה שלמה של מוצרים שפיתחנו יחד. אני הייתי באה עם רעיונות משוגעים, ואהרון היה מתכנן את המוצר הפונקציונלי. כך הפונקציה נשקה לאומנות והצלחנו לייצר מוצרים מוצלחים ויחד הולדנו את השפה של קקאדו שקיימת כבר 35 שנה."
מוצר בכול בית רביעי
"אנחנו שומעים סיפורים על מגשים כמו המגש של אמא שלך, וכמעט בכל בית רביעי בישראל יש מוצר של קקאדו," מסבירים השניים כשאני מספרת להם בהתרגשות את סיפור המגש מהבית של הוריי. "התחלנו גם לפתח פטנטים. שטיח עץ מתקפל למשל זה פיתוח שלנו – זה פטנט רשום. פיתחנו סדרות שלמות של מוצרים שעבדו על כיפופי עץ, כאשר הכול המצאות שלנו. יש את העיצוב של המוצר, יש את הציור על המוצר והגימור – כל זה איפשר למוצרים של קקאדו להפוך למותג ישראלי."
אהרון: "אין הרבה מעצבים בארץ שיכולים לומר שהם פיתחו שפה ויצרו מותג ישראלי ייחודי כזה."
רעות: "התפתחנו בצורה מהירה, אבל היינו צעירים. הייתי בת 32 ואהרון היה אז בגיל 34 – שני צעירים שלא מבינים בכספים. אבל תוך שנים ספורות כבר ייצאנו מוצרים לכל העולם, היו לנו חנויות בכל העולם, התחלנו לטוס, להשתתף בתערוכות ולפתוח חנויות בכל העולם. היו לנו זכיינים."
הרגשתם שיש עליכם אחריות גדולה?
"עברנו חוויות לא פשוטות," אומרת רעות, "אבל היינו צעירים שאפתניים – אמביציוזיים. היו לנו חנויות מיתולוגיות בשינקין לצד מעצבים שנתנו לרחוב צביון. לקחנו חנויות רעועות והפכנו אותן לארמונות. הפכנו את רחוב שינקין למותג אליו הגיעו תיירים מכול העולם. גם בנחלת שבעה היו לנו חנויות ואפילו חנות שלושה מפלסים עם בית קפה בשם 'קקאדו'. מדובר על שנות התשעים ושנות ה-2000 – אלה היו שנים רבות של פעילות ענפה עם ווייב ייחודי.
"הגיעו אלינו מכול העולם לרכוש מוצרים של 'קקאדו'. זה היה לפני היבוא מסין, בזמנים שאנשים יכלו להגיע כתיירים ולקנות רהיטים ומתנות, ככה אנשים קיבלו מוצר ישראלי בעבודת יד. היה לנו מפעל בעמינדב ו-60 עובדים עם חנויות בכל הארץ. מכרנו פריטים למעצבים. היום כול החנויות בנחלת שבעה ובשינקין זה "קצ'קס" מסין. אפילו מוצרי יודאיקה מיוצרים היום בסין, אבל אנחנו אף פעם לא ייצרנו בסין."
בשנות ה-2000 ועם המעבר למושב צפרירים, יסדה רעות את הסדנאות – “כל אדם נולד אמן” – לקבוצות ומשפחות המתקיימות באופן סדיר בגלריית הבית. על שילוב סדנאות ומותג קקאדו הם מרחיבים: "בתחילת שנות ה-2000 עברנו לגור במושב צפרירים אחרי מגורים בשכונת מלחה. שנינו (אהרון ואני) אוהבים חופש, אבל האינתיפאדה פגעה בשוק שלנו פגיעה ניצחת. המדינה שלנו נכנסה לקושי ושיתוק מוחלט של תיירים. התחיל להיות שינוי מאד גדול: קנינו את הבית בצפרירים והסדנא שלנו ומרכז האומנויות וגם מכירת הפריטים הייחודיים החלה לעבור לכאן. קנינו עם הבית עם לול ריק אותו שיפצנו והפכנו אותו לגלריית הבית של קקאדו.
"התחלתי להכין עבודות one of a kind. אנשים באו מכל מקום לקנות פריטים ייחודיים מכול הארץ ומהעולם. הכנתי שטיחים מיוחדים, אגרטלים, מראות מיוחדות ועוד. היו לנו עדיין חנויות בשינקין ובנחלת שבעה, אבל הגלריה בצפרירים הייתה משהו חשוב כי אני ואהרון כאן. צפרירים הפכה לגלריית הבית והפסקנו למכור לחנויות. התכנסנו פה ובנינו מרכז ייחודי ביותר. הסדנאות שלנו נקראות: 'כל אדם נולד אמן' אליהן מגיעים אנשים מכל הארץ והעולם – חבר'ה מחברות הייטק, ארגונים ומוסדות, משפחות באות אלינו, פרויקט תגלית ועוד."
אהרון: "אז לא ידענו שזה הולך לקרות. זה אזור של שמורות טבע. יפה כאן ויש מרחבים יפים, אנחנו קוראים למקום הזה 'המערב הפרוע של ישראל'. אני מורה דרך ומוציא גם קבוצות לטיולים באזור. האזור כאן זה שמורת טבע ומכיל גנים לאומיים שאנשים לא מכירים. יש כאן מקומות עם מחילות מימי בר כוכבא ומבקרים פה 700,000 איש בשנה.
"אז מצאנו את עצמינו במקום שיש בו הרבה אנשים שעוברים מכאן. מבחינתנו זה יתרון. משנת 2000 נכנסות לכאן קבוצות ומבקרות בגלריה ובסדנאות. הפכנו להיות גלריה לאומנות וטבע ומגיעים אלינו
משפחות, קבוצות, ארגונים וחברות הייטק להשתתף בסדנאות שלנו. אחד הדברים המופלאים שקורים פה זה שכל אחד מבין שהוא יכול ליצור ואנשים יוצאים עם מוצר שהם ציירו עליו."
"מתקדמים לפעם"
בשנים האחרונות הקימו בני הזוג פרויקט יזמות חדש בשם: "מתקדמים לפעם" שמתמקד בפיתוח וטיפוח של קיימות טבעית. במסגרת המיזם, המיועד לחניכה ערכית קהילתית, הם מנהלים ומתחזקים משק שכולל: דיר עיזים אלפיניות, לול תרנגולות וגינת ירק אורגנית בה השניים מפתחים ומייצרים גבינות עיזים.
השניים הקימו פרוייקט שנקרא "האי" עם סדנאות אומן שמתקיימות במקום: "אפשר לומר שהפכנו להיות שמורת אמנות. לקח לנו כמה שנים של פרידה וסגירת חנויות עם צמצום צוות העובדים, והפיכת המקום למקום ערכי – מקום שמספק התנסות ייחודית באומנות והיו אצלינו כבר אלפי אנשים!" מספר אהרון.
"שומעים עלינו הרבה מפה לאוזן ואנחנו משקיעים כמה שעות בשיווק. אבל ההתכנסות כאן בצפרירים מרגישה נכון. אנחנו עוסקים כיום יותר ברוח מאשר בחומר. בנינו מרכז שהוא ממש ייחודי בעולם. פיתחנו אותו ואנחנו מרחיבים אותו. יש לנו במשק עיזים תרנגולות ואנחנו מכינים גבינות מיוחדות כמו כן, אנחנו עושים קממבר, פטה, צ'רקסיות מגוונות (בזיליקום, קצח, שום שמיר) עיגולי פסטו, סנט מור ועוד. יש לנו גם יוגורט מדהים ואנחנו מוכרים גם חלב לאנשים שרוצים לעשות גבינה."
רעות: "יש לנו פרויקט נוסף בשם 'האי' שזהו פרויקט שבו אנחנו שרים ומנגנים, מעבירים סדנאות מוזיקה – אהרון מפייט ומנגן בגיטרה, אני משוררת יש לנו הרצאות ומפגשי אומן והכול קורה בצפרירים. קורים פה דברים ערכיים שזקוקים לתנאים של שקט, מרחב של התכנסות בחלל יפה ואסתטי עם אפשרות לפגוש טבע ייחודי וקדמוני שיש בסביבה. זה אומנם לא מרכז תל אביב, אבל יש כאן ערך אחר שאנשים מקבלים. זה דבר שאנחנו מאד אוהבים לעשות.
"בסדנאות שמתקיימות בסטודיו במושב צפרירים המשתתפים הופכים את הכיסאות, השולחנות, המדפים או כל רהיט ישן אחר אשר יביאו איתם לחדשים ומעוצבים. באמצעות צביעה, חיתוך, שיוף וליטוש, תוך כדי למידה על הכלים המקצועיים ביותר, יגלה כל משתתף את האומן שבו ויהפוך את הרהיט הישן לחדש ומעוצב בהתאמה אישית.
"הסדנאות מגוונות וניתן לבחור פריטים בגלריה עצמה ולהפוך לכמה שעות לאומנים. הגלריה הגדולה והמרווחת של אהרון ורעות נמצאת במושב צפרירים שבחבל יהודה, והפכה למרכז תוסס לסדנאות וקורסים, המשלב בין ערכי סביבה וטבע לבין אמנות."
ולסיכום, איך זה להיות אמנים בישראל?
"לא קל להיות אמן בישראל, אבל אף פעם לא היו לנו מחשבות לעזוב את הארץ. היו לנו בתקופות מסוימות שיתופי פעולה עם אומנים והייתה השקעה בתיירות ובאמנים בסביבה. קצת קשה לנו עם זה משום שהיום כבר לא מעודדים אמנות," אומר אהרון.
ורעות מוסיפה: "היינו יכולים להיות הרבה יותר עשירים, אבל השיקולים האסטרטגיים שלנו היו אחרים. היו תקופות שעשינו פרויקטים מאד מיוחדים בארץ, שאני מניחה שאם הם היו מתקיימים בארה"ב הם לא היו כל כך מוצלחים. פה אנחנו גרים. זה המקום שלנו."
