נולדה לרקוד: לכמה אנשים יש אומץ לעזוב את הכל בגיל 31, לנסוע לארץ זרה ולפעול להגשמת חלום ילדות? מיכל בן צבי, ממושב נתיב העשרה, מספרת שתמיד חלמה להיות רקדנית. לאחר שעבדה עם אביה בשיווק פרחים, במושב נתיב העשרה, טסה מיכל לספרד כדי ללמוד פלמנקו. בעוד כשלושה חודשים תחזור מיכל לארץ ותעלה יצירה גדולה שהיא כולה פרי עמלה – במרכז סוזן דלל בתל אביב. נולדה לרקוד.
נולדה לרקוד
אין הרבה רקדני פלמנקו בארץ, אבל יש אחת שעושה חיל בזמן שהיא מזפזפת בין מגורים בספרד לבין ביקורים משפחתיים במושב בו גדלה. מיכל בן צבי, ממושב נתיב העשרה שבעוטף עזה, מספרת שתמיד חלמה להיות רקדנית. עם זאת היא מצרה ואומרת כי בתור ילדה מלאה נתקלה בקשיים רבים, היות וריקוד דורש משמעת אכילה וממדי גוף מסוימים. מיכל מספרת שכילדה, הדימוי העצמי שלה היה מאוד נמוך. ובכל זאת, ריקוד הפלמנקו כבש אותה כבר בגיל 13: "כשניתנה לי אפשרות לביטוי (על אף הקשיים) לא הפסקתי לרקוד," היא אומרת.
לא מזמן, בגיל 31, הבינה מיכל שזה עכשיו או לעולם לא! יחד עם בעלה עזבה את הכל ועברה לספרד בעקבות החלום. כעת לאחר חמש שנים שמיכל ובן זוגה גרים בספרד, היא סוגרת מעגל. בעוד שלושה חודשים תחזור מיכל לארץ ותעלה יצירה גדולה שהיא כולה פרי עמלה – במרכז סוזן דלל בתל אביב: "באמצעות המופע הקרב, אוכיח לעצמי ולכולם שהכול אפשרי!" "כשאני הייתי ילדה 'עוטף עזה' לא היה קיים המושג 'עוטף עזה' ולי אישית הייתה ילדות מהסרטים! המשפחה שלי פונתה מחבל ימית שבזמנו היה סיפור מאוד לא קל. בכך, נולדתי כבר במושב החדש בלי שום תחושה של עקירת בית או חששות. זכיתי לגדול בין חמישה אחים במשפחה נדירה ובסביבה עם הוואי תרבותי ומושבי חם ועשיר. חונכתי על ערכים של כבוד ואהבת הארץ וההורים שלי מעולם לא חסכו ממני כלום! חוגים, פעילויות מושביות, תנועת נוער, שהמשכתי איתה עד לשנת השירות – כולם אפשרו לי לגדול בסוג של חממה, בין שדות פתוחים ודיונות של ים."
"החיים בעוטף עזה התחילו להיות בעייתיים בשנים 2004-2005 כאשר התגברו מתקפות הטילים על האיזור. אני הייתי אז קצינה בצה"ל בפיקוד העורף ורצה הגורל – ומוניתי לאחראית על המוקד בשדרות, שהיה אחראי לקבל דיווח על יציאות ולהפעיל את הכרזות בזמן אמת. "אז זה היה ידני! קשה להאמין שירי הרקטות והפצמ"רים נמשך כבר קרוב ל-15 שנה ולצערי הפך כבר לשגרת חיים. בנתיב העשרה החיים ממשיכים כרגיל ומשתדלים לא לוותר על כלום. מקפידים על חגים והוואי משותף. בתקופות טעונות המצב הופך להיות בלתי נסבל.. והפחד.. אצלי תמיד הפחד הגדול הוא מחדירת מחבלים."
"רקדתי מגיל 5 בערך, בכל הזדמנות. כששאלו אותי בגן – מה ארצה להיות כשאהיה גדולה – עניתי בלי להסס רקדנית. כולם חייכו. מי היה מאמין שהילדה עם הלחיים השמנמנות אכן תהיה רקדנית. התחלתי כמו כולם בחוגי ג'אז וגם בלט, והאמת שבגלל שהייתי מלאה – הסביבה לא ריחמה עלי וספגתי הרבה עלבונות"
פרח של אבא
אבא של מיכל מגדל למעלה מ-45 שנה פרחים. מיכל מספרת שאת העסק שעובד עד היום ומספק פרחים טריים "היישר מן החקלאי", הוא הקים בעשר אצבעות: "אבא שלי מגדל פרחים כבר למעלה מ-45 שנה. הוא הקים את העסק הזה בעשר אצבעות. אני ואחיי עבדנו כבר מגיל צעיר במשק ועם הזמן העסק התרחב והדור של הילדים נכנס לתמונה. "כשהתחלנו את השיווק הישיר מהחקלאי לצרכן לפני יותר מעשר שנים, אני התעסקתי במכירת פרחים עד שטסתי לספרד, והאמת שגם בכל פעם שביקרנו בארץ. יש לנו שיווק ישיר בשווקים קבועים כמו נמל ת"א, רעות ורחובות ובחנות המשק שלנו בין החממות בנתיב העשרה!"
לא קל ללמוד את ריקוד הפלמנקו המפורסם ולא קל להתחיל לרקוד פלמנקו בגיל 31, אבל מסתבר שהדבר אכן אפשרי! וכשאני שואלת את מיכל מה משך אותה לפלמנקו ומתי נדבקה בחיידק הריקוד היא משיבה: "וואוו… זה אכן חיידק ואין לו תרופה…"רקדתי מגיל 5 בערך, בכל הזדמנות. כששאלו אותי בגן – מה ארצה להיות כשאהיה גדולה – עניתי בלי להסס רקדנית. כולם חייכו. מי היה מאמין שהילדה עם הלחיים השמנמנות אכן תהיה רקדנית. התחלתי כמו כולם בחוגי ג'אז וגם בלט, והאמת שבגלל שהייתי מלאה – הסביבה לא ריחמה עלי וספגתי הרבה עלבונות. הדימוי העצמי שלי היה מאוד נמוך. ידוע שלבלט נדרשים ממדי גוף מסוימים ולא היו לי אותם. את הפלמנקו גיליתי דרך אחותי שרקדה באולפן למחול – היה לי ברור שאני גם רוצה.
"בגיל 13 נכנסתי לשיעור ראשון ולא עזבתי עד היום. גם שם היו עלבונות. עד היום אני זוכרת את הלחץ הזה והפחד לפני המדידות של מופע סוף שנה, בזמן שהמנהלת של האולפן למחול עוברת ומודדת אחת אחת, מול כל הבנות ואף מעירה: 'את צריכה לרדת במשקל', 'כלום לא עולה עלייך', 'איך תהיי רקדנית במצב שלך?' "כשאני חושבת על זה היום אני בהלם שהייתה כזו חוסר רגישות למורים, אלו צלקות שנשארות לכל החיים. אבל המשכתי לא ויתרתי. עם השנים הבנתי שהיופי בפלמנקו זה שהוא פותח דלתות לכולם, לכל גיל ולכל מבנה גוף וזאת לא קלישאה! רואים את זה אפילו אצל אמנים נחשבים בספרד.
"אני חושבת שמה שכבש אותי בפלמנקו בהתחלה היה הקצב והטכניקה המיוחדת של הרגליים ואיך לא, כמו כל ילדה – החצאית המיוחדת של הרקדניות. עם השנים הרגשתי שזה הדרך שלי להביע את עצמי בצורה הכי אמיתית ועמוקה, פשוט הרגשתי במקום הנכון. הפלמנקו מכיל בתוכו המון צבעים ורגשות ואתה יכול להיות אתה. זה מה שמרגש בו – האמת האישית של כל אחד ואחד. על כל רקדן הוא מתבטא באופן אחר לגמרי."
"כשאני חושבת על זה היום אני בהלם שהייתה כזו חוסר רגישות למורים, אלו הן צלקות שנשארות לכל החיים. אבל המשכתי לא ויתרתי. עם השנים הבנתי שהיופי בפלמנקו זה שהוא פותח דלתות לכולם, לכל גיל ולכל מבנה גוף וזאת לא קלישאה! רואים את זה אפילו אצל אמנים נחשבים בספרד"
צריך המון אומץ לפצוח בקריירה ריקוד ועוד בגיל 31. היו חששות? מה מושך אותך לפלמנקו?
"כן צריך אומץ ואני לא בן אדם אמיץ בכלל!" היא צוחקת ומוסיפה: "הרצון לרקוד פשוט לא עזב אותי. למדתי 3 שנים בבית ספר למשחק ועבדתי בזה. המשכתי לתואר בחינוך והוראה, כנראה כדי לתת שקט לעצמי ולהורים, להרגיש שאני כמו כולם. למדתי המון ונהניתי מאד. אבל אז הבנתי שהפלמנקו לא יניח לי לעולם אלא אם כן אקום ואתן לזה הזדמנות. "חשוב להבין שכדי להתפתח בתחום הזה אין דרך אחרת אלא לנסוע לספרד, לחיות את העולם הזה יום יום, לספוג את התרבות, לראות מאין הכל נשאב וללמוד מהמקור, למידה שלעולם לא נגמרת. בשנתיים הראשונות שלי שם למדתי והתפתחתי כמו שלא עשיתי בכל השנים שרקדתי בהן בארץ. היינו אז בדיוק לפני החתונה כשהבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. ואחרי התלבטויות ופחדים פשוט זרקתי את זה לאוויר ואיזה מזל שעשיתי את זה! כמובן שהיו חששות אבל יותר מהכול הייתה המון התרגשות באוויר."
כל הכבוד לבן זוגך שהיה מוכן לנסוע לחמש שנים לספרד ולעזור בהגשמת החלום, מה הוא חושב על העניין?
"קודם כל לא נסענו בידיעה שנהיה חמש שנים. נסענו לשנה ואמרנו מה שיהיה יהיה. אלעד בעלי הוא אדם מדהים, לא סתם בחרתי בו. יש לו הרבה מעלות, בין השאר היופי אצלו, בשונה ממני, זה שאין לו פחד מכלום. אין דבר שנראה לו לא הגיוני או לא אפשרי. מלבד זאת, הוא גם אוהב לנצל את הרגע וליהנות מהחיים, וזאת נקודה משותפת של שנינו. אז לשמחתי הוא ראה בכך הזדמנות ובלי להסס אמר לי יאללה!"
על ההבדלים בין בין חיי התרבות של הארץ לבין החיים התרבותיים בספרד מיכל מרחיבה: "הספרדים חושבים פשוט ואוהבים ליהנות. הם יעדיפו לעבוד פחות ולהרוויח פחות אבל לא יוותרו על הסיאסטה שלהם ועל החופש שלהם. בתחושה שלי – בספרד אין את המרוץ הזה שיש בארץ. הם נושמים, הכל באיזי, לא תשמעי הרבה צפצופים בכבישים. הכל יותר פשוט, יותר קל."
ספרי לי על מופע הבכורה? מה יהיה בו שאין במופע אחר?
"זה מופע מאוד יקר לליבי שיצרתי, בו אני עושה שיתוף פעולה ייחודי ומרגש עם שלושה יוצרים מדהימים ובולטים מספרד ועוד שני אמנים מצליחים מישראל. זו יצירה עכשווית המחברת את הפלמנקו האותנטי עם אלמנטים השאובים משפות אומנותיות אחרות. בבסיסה ניצבים המאפיינים הבולטים של הפלמנקו – השירה המסורתית רבת השנים והמקצבים המוסיקאליים הייחודיים עם זאת בתוכי קיימים כל הכלים שספגתי בדרכי המקצועית והכל מתחבר להכל. כך גם יהיה המופע הקרוב שלי.. "המופע עוסק בסוגייה אישית – קולקטיבית והיא הצורך בהשתייכות והתלות שהיא יוצרת בסביבה שלנו, נושא שקשור לאותה סוגייה של הילדה המלאה שכל מה שהיא רוצה זה להרגיש חלק ואהובה. הכובד שיש לחברה בחיינו הוא עצום והפחד של להיות מנודה מוביל לתלות ואף לריצוי."
ומה בעתיד?
"וואו שאלה גדולה. גם אני וגם בעלי אוהבים לזרום ופחות לחשוב על העתיד שזה יתרון וחסרון. אנחנו חיים בין סביליה לבין ישראל והעולם עם תינוקת בת שנה ושמונה חודשים – וכך נמשיך לפחות בעתיד הקרוב. יש לי הרבה חלומות וגם לאלעד, אני מקווה שעוד כמה שנים אוכל לספר לך על כמה מהם שהתגשמו… "
ימי הפלמנקו
המופע יעלה במרכז סוזן דלל בתל אביב, ב-27 במרץ 2020, בצהרי יום שישי, במסגרת פסטיבל "ימי הפלמנקו" – פסטיבל יוצא דופן שנקרא, שיתקיים ביוזמתה של "עמותת קרן עדי".
הפסטיבל מתקיים מידי שנה (זו תהיה השנה ה-26) במשך שלושה ימים להנצחת עדי אגמון ז"ל, שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר וחלמה לטוס לספרד ולרקוד. המשאלה שלה לפני שנפטרה הייתה לאפשר לרקדנית פלמנקו צעירה לטוס במקומה. לכן הפסטיבל מקיים תחרות לרקדניות צעירות ומעניק מלגה ללימודים בספרד ובנוסף, מארח מופעים בינלאומיים מספרד ומישראל."
