נועם בלום, בן כפר גיבתון, ייזכר כמי שהקים את חוות הצברים הגדולה במזרח התיכון. 1,160 דונם של סברס מזני פטנט, פרי פיתוח ישראלי, ממוקמים בחווה על כביש 204 בין דימונה לירוחם. מיזם ייחודי של חקלאות מדברית מתקדמת.
בחווה פותחו זני צבר מיוחדים לגידול באזור גיאוגרפי ואקלימי הסובל ממחסור במים. אחרי מאבק משפטי מתיש הצליח בלום להשיב לעצמו את ההקצאה השנתית שקיבל בשיעור של מיליון מטרים מעוקבים מים המושקים מקולחי העיר דימונה.
"הצבר צמח של הישרדות. הוא יכול לשמש כתחליף למי שתייה לאדם ולבעלי חיים כי הוא צובר מים בגבעוליו, כמות שמקיימת אותו לזמן רב" דברי נועם בריאיון ל"יבול שיא" לפני שנים לא מעטות.
מוצאו של הצבר כמרבית מיני הקקטוסים, במקסיקו, שם הוא נחשב צמח לאומי ואף מופיע על סמל המדינה. בשנות השבעים, עת החל נועם בלום לפתח את זני הצבר, הביא מאות זנים של סברס וביצע בהם פעולות הכלאה שונות, כדי להשביח זני גידול. התוצאה היא שישה תתי זנים רבי צבעים -סגול, אדום, כתום, צהוב, לבנבן וורוד – המניבים פרי מתוק אחד עשר חודשים בשנה.
במטרה לייצר מקור הכנסה נוסף, הקימה החווה מרכז מבקרים שעליו מופקד בנו של נועם, שחר.
נועם בלום ביקר לאורך שנים בחריפות עוולות וקיפוח שעברו חקלאי ישראל והשמיע בקול רם וברור את דעותיו אל מול הממסד – להכיר במעמדו של החקלאי הישראלי ולהעניק לעובדי האדמה מקום ראוי ומכובד במיוחד.
במאמר שפרסם בשעתו מעל דפי ירחון זה, קרא נועם בלום לבטל את ההיטל המשולם על שכר העובדים הזרים. שיטת הקצאות העובדים הזרים שאין בינה ובין הצורך בכמות מועסקים והתאמת מועד אספקתם – כל קשר. "המחסור בכוח אדם מחייב תשלום שכר שעות נוספות מעבר לכך. עלות ההעסקה ושכר העבודה לפועלים הזרים היא מהגבוהות, אם לא הגבוהה בעולם. עלות גבוהה זו מונעת יכולות תחרות בשוקי הייצוא".
בהתבטאות אחרת שלו ציין כי "תעריפי המים יקרים ומעוותים. חקלאי ישראל הם המסלקים של הזיהום העירוני. על תרומה זו מגיעה לחקלאים פרמיה. תאגידי המים/חברת מקורות גובים דמי ניהול מופרזים שחקלאים מממנים".
ועוד התבטאות מעניינת: "החקלאות תורמת למימוש פוטנציאל של משאבי הטבע. על חקלאי ישראל לעמוד על העיקרון שאת משאבי הטבע של המדינה יקבלו חינם!!! התשלום ייעשה לאחר שנת הגידול והשיווק לפי המפתח המקובל למס ההכנסה. חקלאי שהרוויח ישלם מס הכנסה כחוק. הדרישה לשלם מראש לקופה הציבורית ללא קשר בתוצאה הכלכלית – זו דרישה שאינה נכונה ואינה צודקת, בוודאי שאינה משרתת את המטרה הלאומית".
נועם בלום לא הגשים את חזונו, תקוותו ומאבקו הבלתי מתפשר ברשויות ובממסד החקלאי. ביום א' 3 ביולי 2022 השיב את נשמתו לבורא בשנת ה-72 לחייו. חמישה חודשים אושפז במרכז הרפואי שיבא, עת לקה בלוקמיה (סרטן דם) וכל ניסיונות הריפוי המודרניים לא צלחו. נועם השאיר אחריו שלושה ילדים: אורלי, בת 49, שעל שמה נקראת חוות הצברים, רועי בן 46 ושחר בן 44, שלאורך שנים עבד עם אביו וניהל את חוות הצברים.
שחר בלום כתב כך ל"יבול שיא": "אבא החל לפתח את זני הצבר בשנת 1975. אחרי 17 שנה של פיתוח הקים את חוות הצבר ברמת הנגב. החווה היא מפעל החיים, המצבה האמיתית של אבא. הוא נלחם ונאבק שנים לקבל את זכויות המים של החווה, סבל נזקים עצומים שנגרמו לו על ידי המדינה והם הכריעו אותו לבסוף לאחר שלקה במחלה הקשה. הוא הותיר את אמא אסתר, לה היה נשוי 55 שנה.
"אבא היה אופטימי ללא תקנה, היה בטוח עד יומו האחרון שישרוד וינצח את המחלה אך לצערנו לא שרד. אבא צריך לקבל את פרס ישראל על התרומה שלו למדינת ישראל".
היזם ואיש העסקים גדעון ביקל, שהיה מפקדו של נועם בלום בחטיבת הצנחנים ציין: "נועם היה איש טוב, חייל מצוין ונאמן למדינה".
נועם בלום היה אוטודידקט, יזם חקלאי בלב ובנפש ותומך נלהב של חקלאות ישראל וחקלאיה.
