פלמ"חניקית, ממייסדות קיבוץ דברת, אם שכולה ששני בניה אפרים ודדי נהרגו במלחמת היום הכיפורים, אישה יוצאת דופן
נחמה ישראלי, ממייסדות קיבוץ דברת, שנפטרה בשבוע שעבר בגיל 98, ראויה ללא ספק לתיאור "מלח הארץ". העובדה ששכלה את שני בניה אפרים ודדי במלחמת יום הכיפורים, הפכה אותה לאם ידועה כרבקה גובר, ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור וכמרים פרץ ששכלה את אוריאל ואלירז. נחמה ישראלי תיארה את אפרים ודדי "שהיו כאח אחד, חברים בנפש, שלא יכולים לנשום אחד בלי השני, אבל שונים לגמרי". שניהם התגייסו לשריון ומצאו את עצמם באותו קורס קצינים, כשאפרים מדריך ודדי חניך. באחד הראיונות ספרה ישראלי, שהם קבעו ביניהם מפגשים בלילות, בגלל האיסור שחל על קירבה בין מפקד לחניך.
הסיפור סופר בהרחבה בכלי התקשורת בשבוע שעבר: הטקס לסיום הקורס בו השתתפו אפרים ודדי לא התקיים כיוון שחניכיו נשלחו לסיני על הטנקים בפרוץ מלחמת יום כיפור. ביום השני למלחמה הטנק של דדי נפגע מטיל והוא פונה פצוע קשה לבית החולים איכילוב. ביום ה-12 למלחמה נפגע הטנק של אפרים מפגיעה ישירה של טנק מצרי ונהרג במקום. דדי, אחיו הפצוע, לא חדל מלשאול על גורלו של אחיו אפרים. במשפחה החליטו שלא לספר לו על נפילתו של אחיו. דדי הפצוע אף כתב מכתב מלא געגועים אל אפרים וביקש מאביו יוסף למסור אותו לאחיו אבל הוא סיפר לו שאין אפשרותו למוסרו לאפרים כי הוא נפל בקרב שכבר לא היה בחיים. לאחר שלושה שבועות מיום הפציעה נפטר דדי.
צופיה גמא (74), הבכורה משלוש בנותיהם של יוסף ונחמה, מספרת שלמרות נפילת הבנים אמה ביטאה את המשכיות החיים בכך שאמרה "עכשיו או שמתאבדים או שממשיכים לחיות". היה לה כשרון מיוחד גם להתאבל וגם לשמוח, סיפרה צופיה. לפני מספר שנים בראיון ליגאל מוסקו, לאחר שנכדיה התגייסו לצה"ל, הביעה הסכמתה להתגייסותם לשירות קרבי: "הייתי בעד. אני לא חושבת שעם האסון שלי העולם נגמר. אם אין ערך למה לתת את החיים, אז לחיים עצמם אין ערך".
נחמה ישראלי הייתה דוגמא מאלפת לניצחון הרוח והשראה לרבות ורבים. כמאמר השיר: 'איפה ישנם עוד אנשים כאלה…' יהי זכרה ברוך
היא נולדה למשפחה דתית ציונית, בחסידות סדיגורה בטורקה שבפולין (היום אוקראינה), כבת בכורה למשפחת דון. כבר מגיל צעיר שלטה בעברית ואת הניצוץ הציוני בה קבלה מקריאת ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון". המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1935 והתיישבה בנתניה, כשנחמה הייתה בת 13. כשהגיעה לפרקה, רצתה משפחתה לשדך אותה והיא ברחה מהבית לפלמ"ח. תחילה הצטרפה לקבוצת בנות ביגור ואחר כך שרתה בפלמ"ח באפיקים ובאשדות יעקב. גמא מספרת, שאמה השתתפה כאישה יחידה בסיורים של הפלמ"ח. בזמן המנדט הבריטים, בשנות ה-40 במאה שעברה אסרו על יהודים להיכנס לאזורים ערביים ביהודה ושומרון, אבל הפלמ"ח לא נענה לאיסור. באחד הסיורים באיזור ג'נין, בהשתתפותה של נחמה, הם התגלו והיו צריכים לברוח ובסיור נוסף, הסתתרו במערה שממנה ברחו עד שהצליחו להגיע לכביש באזור יהודי, שם אספה את הסיירים משאית שהובילה כדי חלב מהקיבוצים.
מסלול אחר של הפלמ"ח ירושלים – ים המלח – מצדה – רביבים, בשנת 1944 עליו פיקד מפקד הסיירים מוריס בן דרור בו השתתפה. בדרכם במדבר יהודה נתקלו במצוק בלתי עביר ובבדואים שהופתעו מהפלמ"חניקים שהגיעו עד למצוק. מאותו זמן נקרא המקום "נקב אל יהוד" וכיום "מעלה הפלמ"ח" בנחל ירקעם. נחמה השתייכה לפלוגה ג' בפלמ"ח, בטרם נוצרו החטיבות, ובין מפקדיה היו משה נצר מרמת יוחנן ואורי יפה ממעוז חיים.
היא הכירה את יוסף לוסטיג בפלמ"ח, נישאה לו והוא החליף את שם משפחתו לישראל, כדי להטעות את הבריטים בעת פעילותו הביטחונית. הם היו בהכשרה שהקימה את קיבוץ דברת ב-1946.
על אישיותה היוצאת דופן, מספרת צופיה גמא על אמה: "היא הייתה הכי ימנית בדיעותיה ואף הצביעה עבור מפלגתו של אריק שרון 'שלומציון' ו'התחיה' ועם זאת הייתה גם הכי שמאלית. למשל, כשעלה נושא זכויות המיעוט, הגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים". על רגישותה והחמלה שהייתה בה, מזכירה גמא את הסיפור שבזמן השבעה על נפילתו של אפרים בנה, היא קראה על טייס סורי שצנח ממטוסו ונפצע. הסורי כתב בדמו על סלע מסר געגועים לאמו. "אמא הביעה צער על גורלה של אמו של הטייס הסורי שצריכה להתמודד עם פציעת בנה".
היא עבדה כמטפלת בבית ספר יסודי ובחברות הנוער בדברת וזכתה להערכה רבה. גמא: "אחת הנערות שהגיעו לחברת הנוער גילתה לה שמשפחתה הדתית-מזרחית עומדת להטיל עליה חרם, עקב הצטרפותה לקיבוץ. אמא נסעה לפגוש את משפחתה של הנערה והצליחה לשכנע אותה שלא לנתק את הקשרים. על כך הודתה לה הנערה: את הצלת את חיי. לאמא הייתה אימרה שאותה יישמה בעבודתה: החינוך זה אהבה". גמא מספרת שאמא הייתה אשה לא קלה וגם את ילדיה המבוגרים המשיכה לחנך, בדגש שחינוך זה אהבה.
לישראלי היה גם צד יהודי-מסורתי אותו שמרה כל חייה והעבירה אותו למשפחתה ולחברה אליה השתייכה. כבר בפלמ"ח לא ויתרה על המסורת היהודית ובקיבוץ טיפחה לימודי יהדות, כשהיא משמשת דוגמא אישית בשמירה על הדלקת נרות ערב שבת, צום יום כיפור וחגי ישראל.
מתוך 13 נכדיה ו-36 ניניה של נחמה ישראלי, בחרנו לשוחח עם הנכד ערן ברט-ישראלי, בנה של זהבה, בתה של נחמה, חברת הקיבוץ הדתי סעד אליו הגיעה בעקבות נישואיה עם בן הקיבוץ: "כאדם דתי היו לי שיחות עם סבתי בעת ביקוריי בדברת. היו לה תובנות עמוקות על החיים, צלילות ופתיחות לכל אדם וגם צניעות רבה, גם בהיותה דמות נערצת. בהספד בהלווייתה עמדתי בעיקר על קשרי האהבה המשפחתיים והחברתיים שהיו לה. אין ספק שנושא היהדות ושמירת המצוות עוברים כחוט השני במשפחתנו מהשורשים של משפחתה החסידית ועד אליי ולמשפחתי".
זיוה קטוע, מרכזת הגנים בדברת, מתארת את ישראלי: "היא הייתה אישה מעניינת, אינטליגנטית וחזקה. תמיד הקפידה על לבושה היפה והייתה מעורבת בפעילות החברתית בקיבוץ. כאמא, הייתה אמנם קשה אבל עם הרבה אהבה".
עם פטירתה פרסמה התנועה הקיבוצית דברים לזכרה שכללו תיאור על מעשי חייה בפלמ"ח ובדברת שהסתיימו במילים: "בעינינו נחמה ישראלי הייתה דוגמא מאלפת לניצחון הרוח והשראה לרבות ורבים. כמאמר השיר: 'איפה ישנם עוד אנשים כאלה…' יהי זכרה ברוך".
