מתן צורי, כתב ידיעות אחרונות ו-Ynet, בן מפלסים, תושב כרמיה, שרד במזל את השבת השחורה. עכשיו הוא מרגיש שהתפקיד שלו לספר את הסיפור של התושבים
את מתן צורי, כתב ידיעות אחרונות ו-Ynet המתגורר בכרמיה, אני תופסת על הקו שבין המרכז הימי בשדות ים, לשם פונו ילדיו, בדרך חזרה לדרום.
בשש וחצי בבוקר באותה שבת ארורה התעורר מתן מטלפון של חברו רועי עידן מכפר עזה, צלם ידיעות אחרונות ו-Ynet, הצלם איתו עבד שנים. "הוא אמר לי שיש התקפת טילים והוא יוצא לצלם. במקביל שמעתי את אזעקות צבע אדום". עוברות דקות ספורות ורועי שולח לו תמונות וסרטון של טרקטורון מרחף (בקאי) שנוחת בכפר עזה, טרקטורון ועליו מחבלים שחדרו לקיבוץ מהאוויר. "הוא התקשר לשאול אם קיבלתי את התמונות ואני מנסה להבין מה זה, מה קורה? הוא אמר שהוא רץ הביתה למשפחה ושם רצחו אותו".
את הדברים האלו יבין מתן יותר מאוחר. רועי עידן ואשתו סמדר נרצחו כנראה דקות ספורות אחרי אותה שיחת טלפון. הבת אביגיל בת השלוש נחטפה לעזה. עמליה ומיכאל, שהתחבאו במשך 12 שעות בארון, הצליחו להינצל.
"התקשרתי אליו והתקשרתי, אבל הוא לא ענה. היו בעיות קליטה, מערכת הסלולר ומערכת החשמל בקיבוצים קרסה, לא היה אינטרנט ולא קליטה. התחלתי להיכנס לעבודה והבנתי שיש פה אירוע חריג אבל עוד לא הבנתי כמה חריג וכמה טראגי האירוע הזה". על אף שהוא בעצמו בממ"ד מתן מנסה לעבוד ולהבין מה מתרחש. "ניסיתי להשיג אנשים שאני מכיר ואף אחד לא עונה. חברי כיתת כוננות, חברי צח"י, אופיר ליבשטיין ז"ל ראש מועצת שער הנגב, רבש"צ כפר עזה, כאוס אחד מוחלט. מגיעות הודעות מחברים בקיבוצים בארי, ניר עוז, נחל עוז שכותבים שיש מחבלים בקיבוץ וצריך עזרה, מתחילים להגיע סרטונים וקריאות לעזרה בקיבוצים, ככל שנקפו השעות הבנתי שמשהו נוראי קורה".
בכל הזמן הזה שהוא בעצמו תחת איום המתקפה ומנסה לדווח על אירועי הזוועה שפוקדים את האזור, ילדיו של מתן בני 12,14 ו-6 נמצאים בממ"ד שבבית אימם שבזיקים. "אני לא יודע מה קורה איתם, ההנחיה להישאר סגורים בממ"ד כי יש ניסיונות חדירה של מחבלים. אני נמצא איתם בקשר ויודע שאסור לצאת. הם היו סגורים במשך שעות בממ"ד כשהמחבלים, שהיו מאה מטר מהבית, תכננו לשגר אר.פי.ג'י לשכונה. זו שבת שהפכה לי את החיים. לא רק לי".
שואה ביום אחד
"אני שרדתי את היום הזה ואני אומר תודה שבמזל פסחו על הבתים שלנו. נותרו ילדים יתומים, הורים ללא ילדים, חטופים. כל מי ששרד וחי צריך להגיד תודה וזהו. אני מרגיש שאין לי זכות לספר את הסיפור כי מה אני מעניין אחרי מה שאנשים עברו. התפקיד שלי לספר את הסיפור של התושבים, הם הסיפור".
בחודש האחרון הוא נוסע לשטחי כינוס בהם נמצאים כוחות צה"ל, נכנס לקיבוצים בארי, ניר עוז, כפר עזה, נירים, בהם נשארו רק בעלי תפקידים חיוניים, רפתנים ומתנדבים. הוא ישן באשקלון אצל ההורים או לן אצל חברים. "נע ונד. האוטו הוא ביתי. הבגאז' ארון הבגדים שלי".
בתוקף תפקידך כעיתונאי נחשפת למראות קשים.
"נכנסתי לקיבוצים שנעשה שם טבח אכזרי. יש יישובים שמחבלים לא הצליחו לחדור ושרדו בעיקר בזכות כיתות הכוננות ויש יישובים שנעשה שם טבח נוראי. אני כמעט מידי יום נכנס ובכל פעם מגלה עוד דברים שקרו שפשוט לא נתפסים. אני חושב שכל ישראלי צריך להגיע ולראות את המקומות האלו אחרי מה שנעשה באסון 7 באוקטובר. צריך לדאוג שיגיעו לפה מכל העולם – כדי שהעולם יבין. כל ישראלי, כל בני הנוער כחלק ממסלול בית ספר, לבוא ולראות ולשמוע על מה עבר על יישובי עוטף עזה. שואה ביום אחד, חבל ארץ שלם שינה את פניו באבחה אחת. יישובי עוטף עזה לא יחזרו למה שהיו. יש כאן ניגודיות של מרחב פסטורלי, דשא ירקרק מטופח, שבילי הקיבוץ כמו שאני מכיר וזוכר ומנגד הרס וחורבן. דשא ירקרק ויפה ובאמצע בית שרוף לחלוטין שרק לפני רגע חיה בו משפחה מאושרת. רואים את השרידים. ברגע אחד הכול נמחק. חורבן והרס. נורא קשה לראות את זה. אני מכיר את הקיבוצים, מכיר הרבה אנשים, משפחות שנרצחו, שנמחקו לגמרי בבארי, בניר עוז, בנתיב העשרה, אני לא אותו בן אדם מאז האירוע. לא יודע מה אני אהיה מכאן ואילך אבל לא אותו אדם. הרבה מרגישים כך. מאמין שמה שקרה זה מפץ גדול. עכשיו יתחיל תהליך של בריאת העולם של עוטף עזה מחדש. מהיסוד, בכל הנושאים, חינוך, תשתיות, ערכים, חברה, כלכלה, הכול יתחיל מאפס. מפץ גדול לחבל ארץ שנולד מחדש, שצריך להיוולד מחדש וזה ייקח יותר מתשעה חודשי היריון. בסוף המקום ישתקם, אני מאמין שיקרה".
רוצים לחזור הביתה כי לאן נלך?
נשמעים קולות של חברי קיבוצים שלא מתכוונים לחזור לגור שם.
"יש שאלה מי יישאר ומי לא. הרבה משפחות לא יחזרו לגור בעוטף, זה לגמרי מובן ומתקבל על הדעת. באופן אישי, אני אחזור, המשפחה תחזור. זה לא יהיה קל, נצטרך להתגבר, זה נושא שעולה בשיחות עם אחרים. הרבה אנשים רוצים לחזור הביתה כי לאן נלך? הילדים שלי נטועים עמוק באזור, חברתית, חינוכית. הם לומדים ביד מרדכי, החברים שלהם שם, גם להם אין ספק, הם רוצים לחזור הביתה.
החלק הצפוני – זיקים, כרמיה, יד מרדכי, גברעם, לא נפגעו פיזית ואין אבדות ביישוב חוץ מבנתיב העשרה. אני מניח שלתושבי הקיבוצים האלה יהיה יותר קל לחזור למרות תחושת הביטחון שנפגעה. בנחל עוז, ניר עוז, כפר עזה, בבארי יש אבדות בנפש וחטופים. יש ענין פיזי שבתים נפגעו, נשרפו, אין תשתיות. גם בחולית ובסופה יש בעיה פיזית לחזור. קודם תסתיים המלחמה ואז יהיה אפשר לחשוב איך העתיד יראה. יהיו אנשים שיעזבו כי לא יוכלו לשאת את הכאב, ויהיו אנשים שיבואו מחדש להתיישב. זה יקרה. אין לי ספק שיהיה תהליך של בריאה מחדש. אנשים יעזבו, יש אנשים שהודיעו שעוזבים וזה בסדר, לגיטימי, הם עושים את זה בלב כבד. אני מניח שביישובים שלא נפגעו יהיה יותר קל לחזור. זה תהליך ארוך ובסוף תהיה התחדשות".
"חשוב לי שהעולם יבין מה עבר עלינו"
בתור עיתונאי איך אתה מסביר את מה שקורה בתקשורת העולמית, שלא מגבה את ישראל?
"כעיתונאי בידיעות ו-Ynet ההשפעה שלי היא על הסיפור הישראלי. אני מנסה להביא את הקולות מהשטח ולספר את הסיפור לקהל הישראלי, לאוזניים ישראליות שמבינות את הדברים. הציבור הישראלי מבין מה שעברנו שם. פנו אלי להתראיין לרשתות בינלאומיות, לעיתון גרמני ועיתון שבדי ואני מחבר אותם למקומות הנכונים כי כאזרח ישראלי חשוב לי שהעולם יבין מה עבר עלינו. האם זה ישנה את דעת הקהל העולמי? אני בספק, זה מרגיש כמו קרב אבוד מראש. בזירה בינלאומית אנחנו תמיד מגיעים לאירועים ביטחוניים מנקודת פתיחה נמוכה. העולם צבוע. לא זוכר שקמו בעולם כשנשיא סוריה טבח בעם שלו וזרק עליהם פצצות כימיות. יש הרבה צביעות בעולם, עצוב לי. מה שחשוב כעיתונאי זה להביא לקהל הישראלי את העדויות".
ובתור קיבוצניק, איך אתה חווה את מה שקורה כיום בארץ?
"אי אפשר להתעלם מכל מה שקדם ל-7 באוקטובר. בתקופת ההפגנות כנגד ההפיכה המשפטית היו קריאות נגד הקיבוצים, כינו אותנו בשמות, הייתי שומע ונחרד, 'פריבילגים', 'גונבי קרקעות'. כמי שנולד וגדל בקיבוץ שהסבים שלו יסדו, נפגעתי. כאב לי שמכונת הרעל פוגעת בקיבוצים. אין לי שום פריווילגיה ושום נכסים. כאב לי לראות את היחס לקיבוצים, לאנשים שהם מייסדי הארץ. את סבתי בת ה-96, האישה הכי מבוגרת במפלסים, פינו באמצע המלחמה, שום פריווילגיה ושום דבר. אחרי ה-7 באוקטובר מבינים מה זו ההתיישבות בעוטף עזה, דווקא בנסיבות הקשות נחשפים לקהילות המיוחדות האלה".
תוך כדי שיחתנו מתן כבר בדרכו לדרום. איך הילדים מקבלים את זה שאתה חוזר לשם?
"בשבועיים הראשונים הם מאוד דאגו לי ווידאו שאני לא ישן בקיבוץ. הם היו בסערת רגשות וגם הפינוי שלהם היה טראומתי, חילוץ תחת אש של חוליות מחבלים מהים, במבצע הרואי של השב"כ שחילץ את הילדים מהבית, מבצע שעוד יסופר. עכשיו הם יותר טוב, פחות מתעסקים במה שהיה, דואגים לי ואני דואג להם. הילדים שלי בסדר, בחיים, זה לא מובן מאליו".
לא אהב את הנושא הביטחוני
הצלם רועי עידן ואשתו סמדר נרצחו בכפר עזה. ביתם אביגיל (3) נחטפה, ילדיהם עמליה (6) ומיכאל (9) ניצלו
מתי הבנת שרועי נרצח?
"סביב השעה אחת-שתיים בצוהריים הבנתי שאם הוא לא עונה ולא יוצר קשר הסיכוי שהוא חי הוא נמוך. היה שלב שהבנתי ממי שהצלחתי לתפוס שחטפו אותו. יום שלם הוא הוגדר נעדר. בכל הכאוס שהיה לא ידעו מי נרצח, מי נחטף ומי נעדר. כשסקרו את השטח הבינו שהוא מהנרצחים למרות שלא היה זיהוי ודאי. גופתה של סמדר אשתו נמצאה בסלון. אביגיל בת השלוש נחטפה לעזה ועמליה ומיכאל הצליחו להינצל. אירוע קשה מאוד. עבדנו יחד יותר מעשר שנים, אני לצידו והוא לצידי בכל האירועים. היה צלם של Ynet וידיעות אחרונות. הוא לא אהב את הנושא הביטחוני וגם אני לא. היה איש של רוח ואהב לצלם טבע, בעלי חיים, נופים, לא מלחמות ואסונות. רועי היה צלם מוכשר ואבא מאוד טוב שגונן על הילדים. זו אבדה גדולה. אני עדיין בעיצומה של המלחמה, יוצא לשטח ובראש בא לחייג אליו 'איפה נפגשים, איפה אני אוסף אותך' אינסטיקט טבעי. הוא חסר לי מאוד.
ההספד שנשא מתן צורי על על קברו של רועי:
רועי אהב לצלם בעיקר כלניות.
אבל לא מלחמות.
גם חצבים בסתיו, ונחלים זורמים בחורף של צפון הנגב,
שיטפונות מרהיבים במדבר.
להקות זרזירים בצורות משתנות, ובקיץ,בחופי הים, את שמחת המתרחצים והמתרחצות.
אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם מלחמות.
הוא אהב לצלם אנשים שמחים וילדים צוהלים.
אבל לא אסונות.
הוא אהב לצלם חגים וחגיגות.
ילדים מחופשים,
שולחנות ערוכים, בגדי חג לבנים, סוכות וקישוטים.
את קציר החיטה והכלים החקלאיים.
הוא אהב לצלם שדות שאל האופק נמתחים.
את השיקמים והשקדיות שלזמן קצר מלבינות.
אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם אסונות ומלחמות.
חייו של רועי הסתיימו, הופקרו, כתמונה שהוא הכי לא אהב.