תהפוכות הגורל הביאו את דרור גדיש לחקלאות, לעבודת האדמה בעין יהב שבערבה, להמשיך את החלום בלב השממה אבל חלום לחוד ומציאות לחוד * "אין שנה שלא נסגר איזה משק. המצב של עין יהב בעשר השנים האחרונות לא טוב – מעל 80% מהחקלאים סגרו את המשק," הוא אומר ומוסיף, "אני בכלל לא מתייאש"
רובנו מתכננים את החיים ומקוויים שהכלי ילך לפי התוכנית, אולם תהפוכות הגורל מובילות אותנו פעמים רבות לדרך שונה, דרך שלא ביקשנו מלכתחילה וכזה הוא סיפורו של דרור גדיש, ממושב עין יהב שבערבה התיכונה.
דרור נולד למשפחה ציונית שהאמינה בהפרחת השממה, בימים שלפני עידן ההי-טק, כאשר לא היתה זו רק סיסמא חלולה בעיני רבים, אלא דרך חיים בה החזיקו רבים מתושבי הארץ. "היום אתה אומר ציונות ומסתכלים עלייך בעין עקומה," אומר דרור.
דרור הוא בנם של עוזי וציפי גדיש ז"ל, שניהם ילידי הארץ, משפחה בת ארבעה ילדים: דרור, עידן ז"ל, יהלי ומעין. עידן, בנו של עוזי גדיש, שהתנדב ביחידת החילוץ, נהרג לפני כ-20 שנה בתאונת מטוס אולטרה-לייט. בשנת 2017 הוגרל היכה שנית: אביו של דרור, עוזי, נהרג בתאונת דרכים וציפי רעייתו נפצעה לא רחוק ממעלה העקרבים, בדרכם חזרה לבית ממושב כמהין.
בין היתר עסק עוזי גדיש בעצירת המדבור וסייע במחקר על פיתוח הטפטפות הראשונות שהפכו מאוחר יותר ללהיט עולמי. "אנחנו מוכרים כאזור מספר אחד בעולם בעצירת המדבור והלוואי והמדינה שלנו הייתה מעריכה את זה ומקדמת את זה ולא רק מטילה קשיים," אומר דרור.
"אבא נולד בטבעון וכבר כשהיה נער למד בכפר הירוק," דרור מספר. "אבא שלי היה מהגרעין הראשון של עין יהב, גרעין 'נאות' ובגלל שהוא בא מבית ספר חקלאי הוא גם היה אחראי על גן הירק של עין יהב. למעשה הוא היה החקלאי הראשון בערבה התיכונה. זה היה גרעין הנח"ל הראשון ב-59, והוא כבר היה שם בעין יהב.
"בעין יהב הוא הכיר את אמא שלי, היא באה למחנה העבודה, היא הייתה צעירה ממנו והם נישאו ב-1967, עם המעבר ליישוב קבע. היא באה עם תנועת המושבים מכפר ויתקין. אחרי שהיא למדה היא התגייסה כגננת-חיילת ובאה לעין יהב."
היאחזות עין יהב
דיברנו על תהפוכות הגורל? ובכן הגורל הוא שהביא את דרור גדיש לחקלאות: "אבא בנה משק גדול, עם הרבה קווי יסוד חשובים," הוא מספר. "הוא מאוד חי את החקלאות, אני כאן במשק בגלל אח שלי, לא בגלל ששאפתי לעבוד בחקלאות. אח שלי היה יותר צעיר והוא נהרג בתאונת אולטרה-לייט ב-1997 ובגלל שלא יכולתי לתת לאבא לנטוש את מפעל חייו חזרתי למקורות."
בעקבות התאונה שהביאה למות אחיו ומתוך רצון להציל את המשק חזר דרור לעין יהב, תוך שהוא נוטש קריירה מצליחה כאיש שיווק ומכירות: "הייתי מנהל תפעול הירקות של שופרסל, מנהל תפעול של 'קטיף', תפקיד שכלל את הקמת המתקן בראשון לציון, היה מעניין. עזבתי חיים טובים אבל אני לא מצטער, כלומר אני מצטער על הדרך שזה קרה אבל אני שלם עם זה.
"אחי עידן גדיש ז"ל אהב את החקלאות, מגיל אפס הוא אמר שהוא הולך להיות חקלאי. אני הייתי יותר בעניין של תפעול ולוגיסטיקה. אחרי הצבא הייתי מנהל התפעול של עין יהב ומשם הגעתי לשופרסל. לאחר התאונה, ב-98' חזרתי למשק, הייתי אז בן 30. עם השנים הרחבתי את המשק ובגלל הניסיון התפעולי שלי הייתי גם מנכ"ל של חברת 'יופי של ירקות' במשך שש שנים."
"יופי של ירקות" עדיין פעילה?
"החברה עדיין קיימת אבל פועלת באופן שלפחות אני חשבתי בזמנו שלא כך צריך להפעיל אותה. היא שינתה כיוון מאוד חזק. 'יופי של ירקות' הייתה בהתחלה אגודה שיתופית שמטרתה להביא פדיון מקסימאלי למגדל. זו הייתה המטרה שלה בתקופתי, אחר כך היא שינתה כיוון לאגודה שמטרתה למקסם רווח אבל לא למטרה שהיא קמה עליה – להביא פדיון מקסימאלי למגדל."
בזמנו, כשדיברו על התאגדות של חקלאים, אז דיברו על "ענבי טלי" ועל "יופי של ירקות".
"נכון, אבל להבדיל מלכיש, שם החברה הייתה מעין אגף של המושב, בעין יהב היא הייתה אגודה בפני עצמה שעסקה בשיווק פירות וירקות. כאמור, באותה תקופה החברה שינתה את דרכה ואני באותו זמן, בגלל שהיא שינתה את דרכה, התחלתי לעסוק בשיווק של עצמי, פתחתי את 'איחוד חקלאי הערבה'. היום יש לי גם את המשק וגם חברת שיווק. חברת השיווק שלי בעיקר משווקת היום את המשק שלי אבל גם תוצרת של משקים אחרים."
פלפלים ומלונים
דרור גדיש (56), חקלאי בעין יהב, נשוי באושר ואושר להדר ולבני הזוג ארבעה ילדים. "אחד מילדיי אחרי צבא, שניים בצבא," הוא מספר. "לצערי שניהם בתפקידים הכי מסוכנים, ביחידות מובחרות, אני תמיד אומר שאנחנו התבלבלנו בערכים, לא הם אבל הם כבר אומרים שלא נוכל לחזור הביתה בלי שהם יהיו שם. הילד הרביעי תלמיד תיכון. ארבעתם רוצים לחסור לחיות בערבה."
במשק של דרור גדיש מגדלים היום 270 פלפלים מסוגים שונים ו-70 דונם מלונים. כזכור, לאחר "תור הזהב" של הפלפל בערבה, שארך כעשור, בשל ירידה ברווחיות רבים מחקלאי הערבה זנחו את הפלפל לטובת מטעי תמרים וגידולים אחרים.
אתם בייצוא או בשוק המקומי?
"אנחנו גם בייצוא וגם בשוק המקומי," מספר דרור, "אבל המטרה נותרה אותה המטרה – להביא פדיון מקסימאלי למשקים, למכור את התוצרת בכמה שפחות תחנות, כמה שפחות תיווך, הכל עובר דרך המשק שלי.
"אנחנו נשארנו בפלפל וגם נתנו שירותים בפלפל, עם כל הטכנולוגיה שהיא שלנו, סיפקנו שירותים לכ-40 משקים, כך שהגידול היום הוא נעים ונוח כל התפעול של כל הפלפל. עשינו מיון ואריזות לחקלאים אחרים – אבל לצערי היום כמעט ולא נשארו כאן חקלאים. אין שנה שלא נסגר איזה משק. המצב של עין יהב בעשר השנים האחרונות לא טוב – מעל 80% מהחקלאים סגרו את המשק.
"בכלל בערבה המצב קשוח מאוד היום. לצערי הרב יש כאן הגירה שלילית. בדור שלי למשל היינו ממוצע של 3.5 ילדים למשפחה ועין יהב מאז שחזרנו גדלה בקושי בחצי, אז חשבון פשוט מראה שיש כאן הגירה שלילית."
אני זוכר שהייתה תקופה שחקלאי הערבה יצאו להפגין, חסמו את צומת הערבה וקיבלו איזה תקציב לשיקום החקלאות, עזרו להסב את הגידולים. מה אתה מצפה שהממשלה תעשה עכשיו למען חקלאי הערבה?
"קודם כל, הממשלה האת אני לא יודע לקרוא אותה אבל היא יותר טובה לענף מהממשלות הקודמות, אני יכול להגיד. לבי מה ששאלת, לגבי ההפגנות – אנשים פשוט הרימו ידיים, הצביעו ברגליים והפסיקו להיות חקלאים. מכל הפגנות העבר שהזכרת – היום אין כבר מי שיפגין בערבה. אנחנו כאילו כוח מאוד קטן שנשאר בתחום הזה, כך שאני כבר לא רואה מישהו שיצא ויפגין וינסה להציל את המצב.
"העסק הולך ודועך מול העיניים – המדינה אדישה לזה. אני יכול לספר לך אנקדוטה קטנה, למשל, שהטבות המס בדימונה הן יותר גבוהות מאשר בערבה. רוב העובדים השכירים שלנו מגיעים מאזור דימונה, בעיקר בדואים, והם מקבלים פי שלוש הטבות מס מאשר בערבה התיכונה.
"זה מחדל. בדיוק העובד הבדואי שלי צחק עליי, הם מגיעים כל יום מהפזורה בדימונה אלינו. הוא אמר לי בצחוק: 'מפחדים שאני יבוא להשתקע כאן. למה שאני אבוא להשתקע כאן? יש לי הטבות מס הרבה יותר טובות בדימונה. אז כן, זה יכול להיות מצחיק אבל זה עצוב שהטבות המס לבדואים באזור דימונה יותר טובות מאשר למקימי הערבה או מי שמנסה לשמור על הגבול כאן.
"עוד יותר מבעס שכל הזמן מדברים על ימין, שמאל – מדברים ומתייגים אותנו כשמאל ואנחנו הכי ימניים שבעולם מי שגר כאן. אז מדברים כאן פוליטיקה וכו' אבל אנחנו יושבים על הגבול, מעבדים את האדמות, אנחנו מעסיקים המון עובדים. אמנם רובם עובדים זרים כי עובדים ישראליים לא רוצים לבוא לכאן, לא משתלם להם לבוא לכאן, החיים כאן נורא יקרים והטבות המס מינימאליות, למה שמישהו ירצה לבוא לכאן? אז מכל אלה אני לא מצליח להבין את התיוג הזה שלנו כשמאלנים – אנחנו מאוד מאוד ימניים, כמי שמחזיקים כאן את האדמות בכוח ונלחמים בחדירות ובהברחות על הגבול כאן."
התאונה שגרמה למות אביך ודאי היוותה טלטלה גדולה לכל המשפחה.
"נכון כי אין מוות בלי טלטלה, אבל לצערנו אנחנו למודי ניסיון בתחום, עוד מהמיקרה של אח שלי, כך שלפחות הפעם האסון שפקד אותנו היה בסדר 'הנכון'. ואבא בעצמו תמיד אמר שהוא לא רוצה להזדקן כשהוא נתמך, אבל לא היינו מוכנים שיעשו לנו את ההפרדה לפני זה. התאונה אירעה כשאבא היה בן 76, הוא היה בשיאו עדיין אבל את הגלגל לצערי אי אפשר להחזיר אחורה."
ולאחר התאונה, מותו של אביך, איך זה השפיע על אמא שלך?
"כנראה שזה השפיע עליה מאוד, הבדידות הקשה ואמא הצטרפה אליו אחרי חמש שנים."
מצב הערבה כיום
אתה בעל משפחה ומשק, בן 56, אתה לא בגיל שעכשיו תיקח את המשפחה ותעבור למקום אחר?
"זה בכלל לא עולה על בדל מחשבתי לעזוב. סבא של אמא שלי ייבש את הביצות בעמק חפר, אבא שלי היה החקלאי הראשון בערבה, כך שזה בכלל לא עולה ברוחי לעשות את השינוי הזה ונמשיך להילחם בשביל לשרוד כאן. המצב קשה אבל אנחנו נמשיך לשרוד.
"לא שהמצב פה מבחינה ביטחונית הוא טוב – הוא גם מאוד מאוד רעוע. יש בתקשורת כל הזמן ידיעות על 180 ק"מ הגבול פה, יש פה גדרות שהן פרוצות לחלוטין. אני נוסע כל הזמן באזור ואף אחד לא רואה אותי בכלל. יש מכה של הברחות, נשק מאיראן, כולם אדישים לזה כבר. רואים אותם עוברים, מנסים לרדוף אחריהם, הצבא בכלל אדיש לזה, הם עוברים ומבריחים כאן חופשי חופשי. כבר הפסקנו אפילו לדווח מרוב שרואים אות עוברים, מדווחים ואף אחד לא מעניין אותו. יש אדישות מוחלטת לקיום הערבה מההיבט הכלכלי ועד להיבטן הביטחוני."
ב-7 לאוקטובר הייתה בערבה התגייסות מדהימה למען תושבי העוטף המפונים.
"נכון, הייתה אחראית על זה אחותי במועצה, היא הפכה את הערבה לבית מלון גדול. עזרנו כאן לכמות אדירה של אנשים, 70% מאוכלוסיית הערבה היו אורחים. אוכלוסיית הערבה מונה 4,500 תושבים והיו כאן בתחילת המלחמה כ-2,800 אורחים. משרד התיירות תמך ועזר כאן אבל זה היה חלק מהערבות ההדדית, ערך שאנחנו מאמינים בו."
אומרים שחקלאים הם אנשים אופטימיים. אתה מרגיש שאתה עדיין אופטימי?
"אין לי ברירה," אומר דרור בחיוך, "אם לא הייתי אופטימי לא הייתי קם בבוקר. כאן מצד השני של הגדר הירדנים משלמים 4.5 שקל לפועל בשעה. המדינה מחייבת אותי לשלם לפועלים כ-50 שקל לשעה, עלות מעביד. אז אני מחפש עובדים, מחפש גימיקים, מחפש דרכים להיות הכי טוב בעולם.
"אני גם משווק להמון קהלים במקביל. אני משווק כל הזמן גם לייצוא, לאירופה. למגזר החרדי אני משווק המון וגם הרבה לחנויות הכי איכותיות בארץ. אלה הם שלושה מגזרים שאני כל המן משווק להם תוצרת טריה. אני בכלל לא מתייאש. לא סתם הייתי לוחם ולא סתם הבנים שלי הם לוחמים."
