הדוקטורנטית הראשונה במכון המחקר מיגל וחוקרת בעלת שם עולמי בתחום החומצה האמינית מתיונין
הסיפור שלי ממזג בין רוח, יהדות ומדע, ומוכיח שעם כוח רצון ומוטיבציה ניתן להגשים כל חלום, כמעט. כיום אני מכהנת כראש קבוצת מחקר במטבוליזם של הצמח במכון המחקר מיגל, וכראש התכנית לתואר שני בביוטכנולוגיה, ואחראית על התארים המתקדמים במדעים במכללה האקדמית תל-חי – נשים בחקלאות פרופ' רחל אמיר
נולדתי בקיבוץ יד מרדכי, ואל הגליל הגעתי בעקבות שירותי הצבאי בבית ספר שדה בגליל המערבי.
באותם ימים כבר הבנתי כי אף שסב, דניאל ציון ז"ל, היה רבה הראשי של יהדות בולגריה, איני מכירה את היהדות היטב, והחלטתי להצטרף להקמת קיבוץ "מגדל עוז", שבגוש עציון עם חברות דתיות מהצבא.
שהיתי במקום כשנה, ומאז אני מקפידה שלא לאכול חמץ בפסח, לצום בכיפור, ולהעביר שיעורים לקראת חגים ויום כיפור בקבוצת 'מעגלים' ובביתי בקיבוץ דן.
את לימודיי האקדמיים התחלתי במכללת תל-חי, במסלול משולב עם הפקולטה לחקלאות, כשבחירתי לעסוק בצמחים מושפעת עמוקות מאבי ומזיקתו לשדות ולטבע.
אבי, דן ציון ז"ל, שהגיע אל יד מרדכי מלימוד במסגרות יהודיות, גילה עם עלייתו ארצה את החקלאות ואת גידול הצמחים; תהליכי הנביטה, הגדילה ויצירת היבול היו נפלאים ומרגשים בעיניו.
חוץ מהתלהבותו מהצמחים, ראיתי אותו נעצב כשהמזיקים פגעו ביבולים. כך החלטתי ללמוד לתואר ראשון 'הגנת הצומח', כדי להציל את השדות של אבא.
את התואר הראשון השלמתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, תואר שני למדתי במחלקה לבוטניקה באוניברסיטת תל-אביב, במהלכו חקרתי מחלת צמחים קשה הנקראת 'דוררת', ואת התואר השלישי עשיתי במכון המחקר מיגל, בשיתוף עם הפקולטה לחקלאות ברחובות.
כנראה שהמסלול שעשיתי נראה מרשים ללא ספק, אך כששיתפתי את בנות משפחתי וחברותיי בתוכניותיי ללמוד, הרגשתי אי-נחת קלה.
באותם ימים לא נהוג היה שנשים בקיבוץ לומדות יותר מתואר אחד, ואני לא התכוונתי להסתפק רק בתואר הראשון, סירבתי להיכנע לתכתיבי הקיבוץ ולוותר על רצונותיי וחלומותיי, ועזבתי את הקיבוץ עוד טרם צאתי ללמוד.
אמי גאה בי בעיקר על כך שאת כל הלימודים מימנתי בעצמי ולא ביקשתי עזרה. עבדתי קשה לפני הלימודים, ולא הייתה לי בגרות, כפי שהיה נהוג אז בקיבוצים.
אתן מסוגלות גם כשאומרים לכן לא
דומה שמסורת שבירת המוסכמות ממשיכה עד היום, כשאני מוצאת עצמי מוקפת בסביבה גברית בוועדות, במועצה להשכלה גבוהה, במינויים במכללה, במיגל, בוועדות שיפוט של הצעות מחקר. יש לי אג'נדה לקידום נשים בכל הוועדות הללו, היא מבהירה, וכן לקידום החוקרים המצויים בפריפריה. זהו גם המסר שלי לנשים: ללכת עם החלומות ועם האמת והרצונות הפנימיים, ולא להיכנע. להגיד לעצמכן שאתן מסוגלות, גם כשאומרים לכן שלא.
כשניגשתי, אי-אז, לפרופ' דן לבנון, בבקשה לעשות את הדוקטורט במיגל, ענה לי פרופ' לבנון נחרצות, "לא יהיה!". בתגובה אמרתי לו: "יהיה, כי אני רוצה!".
הוויכוח חזר ונשנה מספר פעמים, ולבסוף, בשנת 1988, פרופ' לבנון נכנע. מאז ועד היום, 33שנה, שמור לי תואר מיוחד, שכן הייתי הדוקטורנטית הראשונה של מכון המחקר מיגל.
עם סיום הדוקטורט הוצע לי לעשות במיגל פוסט דוקטורט, להמשיך ללמד במכללת תל-חי, ולשוב למיגל כחוקרת מן המניין. במסגרת הפוסט דוקטורט, אותו סיימתי במכון ויצמן, למדתי מדעי הצמח והנדסה גנטית בצמחים.
כיום אני ידועה בעולם כאוטוריטה מובילה בתחום חקר חומצת האמינו מתיונין, חומצה אמינית חיונית, שבעלי חיים ובני אדם אינם יודעים לייצר בגופם, ונמצאת ברמה נמוכה בצמחים.
כאשר חומצה זו נעדרת מהמזון, ההתפתחות המוטורית והשכלית של כל יצור חי נעצרת.
מחקר נוסף שלי בודק את בקרת ייצור החומרים הפעילים ברימונים, ומטרתו להבין את גורמי הבקרה על המסלולים שמובילים ליצירת החומרים הפעילים הנמצאים ברימון.
רימון מכיל שפע חומרים הגורמים להאטה של דלקות, טרשת עורקים ותופעות הזדקנות.
מרבית החומרים הבריאים ברימון ידועים, אך אין עדיין מידע על מסלולי היצירה שלהם. במחקר נוסף אני בודקת את הפרופיל המטבולי של צמחים טפילים; עלקת ויחנוק, הפוגעים בצמחי הגידול ומפחיתים מאד את רמת היבול.
אל תתרגשו מכישלונות
אני נשואה לעופר, בן זוגי מאז כיתה י"ב, ולנו שלושה ילדים: יוחאי (35), נעמה (33) ואוריה (28).
אני מודה בכנות כי לאורך השנים התקשיתי למצוא איזון בין העבודה והבית. עבדתי במיגל הרבה יותר זמן מאשר שהיתי בבית. בדיעבד, אם הייתה לי מנטורית אישה, אולי האיזון בין הבית לקריירה היה נראה אחרת.
היום אני בעצמי מנטורית, ואני ממליצה לכל חוקרת להתייעץ עם מנטורית שעובדת בתחום.
עם זאת, אני לא מתרגשת מכישלונות, בוודאי לא כישלונות מקצועיים. כישלון הוא חלק בלתי נפרד מהצלחות. פעם הייתי רגישה לכישלונות והיום אני יודעת להתמודד איתם. בנוסף, אני מבינה שאני לא מבינה, וכך אני מורידה את סף התסכול שלי מעצמי.
בכל פעם שאני מבינה משהו, נפתחות שאלות אחרות שאינן מובנות, ולכן אני מרגישה בנוח לקבל זאת, לגשת לעבוד על המחקר ולהמשיך הלאה לתשובות אפשריות.
נשים בחקלאות רחל אמיר | צילום: אלבום פרטי
