חקלאית שורשית, ציונית וחדשנית: "אנחנו הראשונים והיחידים במדינה שמוכרים תירס לבן מתוק וגם גזר בצבעים: אדום, צהוב, סגול"
נשים בחקלאות: אני שמחה להציג את עצמי בפניכם קוראי/קוראות הירחון. אני חקלאית. הייתי בת שלושה חודשים בפעוטון של קיבוץ רמת הכובש, כשאבא שלי היה שותף בגד"ש של הקיבוץ. כשאבא היה בא לאסוף אותי מהגן, הוא יצא לשטח לבדוק מים, להוציא עשבייה. הקיבוץ גידל תפוחי אדמה, בטטות, אבטיח, מלון, גזר. 2000 דונם. מוסיקה ברקע ואני נושמת את ריח האדמה שחודר מבעד לחלון הרכב.
כשקצת גדלתי, אחי דורי, שאני צעירה ממנו ב-11 שנה, הסיע אותי על הטרקטור והסביר לי מתי זורעים, מתי קוטפים. איך מגדלים ירקות. לי זה נראה מאד טבעי שאהיה חקלאית. האמת שכילדה לא חוויתי את חיי החקלאים שעוברים משבר אחר משבר.
בבית הספר האזורי "עמי אסף" בבית ברל במושב צופית שבו נולדתי, למדתי בחטיבה ובתיכון והייתי בת יחידה שאבא שלה חקלאי. האחים שלי באו בטרקטורים להחזיר אותי הביתה וזו היתה חגיגה בבית הספר. התלמידים התרגשו, גם המורים. בחרתי בשרות לאומי כי רציתי מאד לעזור לאנשים במצוקה ואת השנה עשיתי בקופת חולים כללית וסייעתי להרבה מאד אנשים שהיו במצוקה ונזקקו לסיוע רפואי. אח"כ למדתי במכללת רופין הנדסאות, אדריכלות ועיצוב פנים. אבא למד חקלאות ואמר לי שראוי שהבת שלו תלמד משהו אחר כי קשה להתפרנס מחקלאות. סיימתי תואר הנדסאי אבל אני, וגם דורי אחי, החלטנו להתמקד בחקלאות.
קיבלתי החלטה אישית לשווק תוצרת חקלאית בדרך ישירה אל הצרכן, בעיקר כדי למנוע משבר כלכלי שנוצר בהתקשרות עם רשתות השיווק. עבדנו עם הגדולות בשוק אבל הבנתי מהר מאד שהרשתות פוגעות והתמורה שלהן אינה תואמת עלויות גידול. התוצרת החקלאית מגיעה מהמשק שלנו, מחקלאי שמגדל בגולן ומחקלאי שמגדל עגבניות שרי בקדש ברנע. זו חקלאות ישירה. לא בהכרח מחירים זולים כי אני בדעה שהחקלאי המגדל ראוי שיקבל תמורה הולמת על הגידול שלו. וכשהוא מבקש ממני סכום כזה וכזה אני לא מהססת. משלמת כדי שגם לו יהיה טוב. התחלנו בקטן והיום יש לנו קהל קונים רציני שבוטח בנו וקונה אצלנו תוצרת טרייה כל בוקר. אנחנו מוכרים במחירים הוגנים גם לחקלאי וגם לצרכן.
אני שותפה בשיווק ובפרסום המשק וממונה על המכירה הישירה. דורי אחי בן ה-37 נשוי+2, מנהל בשטח ואת העובדים הזרים. יש לנו מעט מאד תאילנדים, היינו רוצים יותר אבל המדינה מגבילה אותנו. יש לנו אולם מכירה גדול, שופע תוצרת חקלאית. אנחנו הראשונים והיחידים במדינה שמוכרים תירס לבן מתוק וגם גזר בצבעים: אדום, צהוב, סגול.
אני מאמינה שהיעוד שלי עושה אותי מאושרת. אני ממשיכה את המשק שסבא הקים אחרי ששרד את השואה ועלה מפולין לישראל. אבא שלי, פנחס (פיני), היום בן 69, עבד קשה שנים על שנים ואני רוצה להעניק לו נחת. אבא היום הוא יועץ לחברות חקלאיות ישראליות שמקימות חוות חקלאיות במקומות שונים בעולם. בימים אלה הוא נמצא בפפואה-גיני, מייעץ לחקלאים ישראלים בשטח. אני קוראת לחקלאות הנוכחית חקלאות חדשה. הצריכה כאן השתנתה על רקע יבוא מתורכיה, עזה וירדן. אני לא רוצה להיות פוליטיקאית אבל אשמח מאד שאני מעניקה לחקלאים תמורה כשאני קונה מהם.
במשפחה אנחנו ארבעה. ירון הבכור בן 39 מורה בתיכון. דורי שותף שלי וצפריר בן 31, עדיין רווק, רואה חשבון בהשכלתו גם פעיל במשק. בימים אלה שעוד לא ברור איזו ממשלה תקום אני לא בטוחה שמי שיהיה שר חקלאות יכול להסב לנו נחת, כחקלאים. אני ממוקדת ואני מצפה שהממשלה תתקן את חוק 116 לתכנון ובנייה ,תקבע מחירי מים הוגנים ולא תגביל את מספר העובדים הזרים. הממשלה חייבת לדאוג לזכויות החקלאים!
נאחל לעוד נשים בחקלאות
נשים מדברות על חקלאות ברת קיימא
