מדוע כל כך הרבה נהגים צופרים לאות הזדהות עם המפגינים בצמתים, ומדוע מותר להיות אופטימיים בנוגע לתוצאה הפוליטית אליה אנו חותרים
אנחנו נמצאים במרכזה של סערה פוליטית ושוב עומדים בפתחה של מערכת בחירות. מה עוד נותר לומר ולהוסיף על כמויות המלל האינסופיות שמתפרסמות בכל ערוצי החדשות, בעיתונים וברשתות החברתיות?
הטור הזה הוא פרשנות פוליטית שונה, משתי סיבות, גם בגלל שהפרשנות היא מהשטח, מההפגנות בצומת שלנו וגם בגלל שהיא אופטימית. באופן אישי אני מתנתק ונמנע מכמויות המלל שמתפרסמות בתקופה האחרונה. קצב החדשות והספינים המתפרסמים הוא כל כך מהיר שהפרשנות שנכתבת בלילה כבר לא רלוונטית בבוקר שלמחרת.
אני משתדל להפגין בצומת בכל יום חמישי ובכל מוצאי שבת. ביום חמישי אנחנו בודדים, לרוב פחות מחמישה מפגינים, במוצאי-שבת בדרך כלל אנחנו יותר מ-30 מפגינים והיה שבוע שהגענו למספר מדהים של מעל 110 המפגינים. השאלה המתבקשת היא האם הכמות חשובה? האם לבטל הפגנות כשמספר המשתתפים פחות מכמות מסוימת?
המפגינים בצמתים
יש אומרים שלפעמים הפגנה של אדם בודד גורמת ליותר השפעה והזדהות מאשר הפגנה רבת משתתפים. למה ומדוע אומרים זאת? אני חושב שאפשר להסביר זאת במושג "הקרבה". אנשים מעריכים הקרבה. אם נבחן את ההיסטוריה הציונית הקצרה נראה שהציבור העריך את החלוצים ואת הקיבוצים בגלל אותה הקרבה שהם היו מוכנים לשלם עבור הרעיונות והאידיאולוגיה שלהם.
הציבור העריך את ההקרבה של הקיבוצניקים שאחרי קום המדינה התנדבו להיות הקצינים בצבא ושלמו בחייהם הצעירים בקרבות ובמלחמות. זאת הסיבה שהציבור בישראל מעריך את המתנחלים. לפני קרוב ל-50 שנה הם הקריבו את איכות חייהם כדי להקים התנחלויות בתנאים קשים, הרבה פעמים בלי מים זורמים וחשמל, במגורים ארעיים ופחונים. הם היו החלוצים החדשים. הם גם מתנדבים לקצונה ביחידות הקרביות וגם אנחנו מעריכים את ההקרבה הזו.
ההזדהות והערכה של הקרבה הפכה את מרים פרץ לדמות של קונצנזוס ואפילו מועמדת לנשיאות. הקרבה לא חייבת להיות של חיים ומוות. לפני 20 שנה הייתי בהרצאה של הסופרת רונית מטלון שאמרה שהסיבה שמעשה "הסרבנות לשרת בשטחים" זכה לתמיכה, היא בגלל שהוא מעשה של הקרבה, הקרבה של החופש שלך והקרבה של התיוג שלך. באופן כללי אנחנו מעריכים מעשים של הקרבה. זאת הסיבה שאני מעריך את גדעון סער, למרות שדעותיו הפוליטיות שלו הפוכות לשלי.
הוא התמודד מול נתניהו וזכה לקיתונות של רפש מצד תומכי נתניהו. הוא התפטר מהכנסת לתקופה ארוכה ולאחרונה התפטר מהכנסת עוד לפני שזו פוזרה, הוא לקח סיכון גדול למדי.
סער בהחלט עשה מעשה של הקרבה והתוצאות יתבטאו בבחירות. כשאין הקרבה אין תמיכה. זאת הסיבה שקרנה של התנועה הקיבוצית ירד כל כך. איזה מעשה של הקרבה עשינו ב-40 השנה האחרונות? שום כלום. רק שמירה על האינטרסים שלנו. כשאין הקרבה אין תמיכה. איזה מעשה של הקרבה עשה ביבי? שום כלום. בזמן שהציבור כורע כלכלית ארגן לעצמו פטור מתשלום מסים רטרואקטיבית לביתו הפרטי.
אנשים מבוגרים שעומדים עם דגלים
נחזור לנושא ההפגנות. שתי ההפגנות אפקטיביות גם הבודדים בימי חמישי וגם במוצאי שבת. בימי חמישי המפגינים הבודדים מקריבים קצת את האגו שלהם הם יכולים להיתפס כמגוחכים, הם מוכנים להיתפס כפאתטים.
בתוך תוכם גם המתנגדים הגדולים מעריכים את העמידה האמיצה המתריסה הזאת. במוצאי שבת ההקרבה היא בהתמדה. צריך להתמיד כמעט בכל מזג אוויר. גם בקור וגם בחום וגם ברוח ובחושך. זה קשה אבל זה אקט של הקרבה שמביא הערכה.
דווקא אנשים מבוגרים שעומדים עם דגלים ושלטים זוכים להכי הרבה הערכה. תזכרו את התמונה מהסגר הראשון של הזקן בן קרוב ל-90 בכיסא גלגלים מתחת לבית האבות מנופף בדגל ומחזיק שלט. ועוד דבר – גם אם אנחנו עומדים מעטים בצומת שלנו, הרי שאנחנו רק חלק משותפים רבים. עצרה לידי נהגת שפתחה את החלון ואמרה "כל הכבוד". שאלתי אותה האם ראתה עוד מפגינים בצמתים קודמים והיא אמרה: בטח, בעברון, בשבי ציון, בלוחמי הגטאות, בשמרת ובעין המפרץ.
בקיצור אנחנו אולי מעטים אבל עבור הנהג שעובר באותה שעה בצמתים אנחנו רבים וטובים. אנחנו עושים מה שאפשר, בלי קשר לכמות המפגינים. אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה ובדמוקרטיה זה מה שיכולים לעשות: להפגין ולהצביע.
עכשיו לחלק השני: למה אני אופטימי? המפלה של ביבי לא תהיה במכה אחת. לא "זבנג וגמרנו". הוא יקבל מכות קטנות עוד ועוד עד שלא ייבחר. בהתחלה קיבל מכה כשביידן ניצח את טראמפ ועכשיו לא יקבל "מתנות" במהלך קמפיין הבחירות.
אחר כך קיבל מכה כשהכנסת התפזרה והבחירות יהיו במועד פחות נוח לו. אחרי זה קיבל מכה כשגדעון סער עזב את הליכוד בעקבותיו מכה כשזאב אלקין אמר מה שאנחנו השמאלנים אומרים כבר הרבה זמן. שאר המכות יהיו בפתיחת שלב העדויות במשפט.
כל זה במהלך קמפיין הבחירות. יהיו עוד מכות. בקיצור מצבו הרבה פחות טוב בכל מערכות הבחירות האחרונות, להזכירכם גם בהם הוא לא זכה ברוב של 61 מנדטים והיה צריך לגנוב קולות. ולסיום סיבה נוספת שבגללה אני אופטימי: בלי שהתכוון לכך ביבי העלה את נושא השלום שוב על השולחן. מסתבר שזה הדבר שמרגיע ומשכיח את הצרות עבור רוב הישראלים.
נכון שהשלום שעשה הוא יותר עסקה ולא פיוס אמיתי, אבל כל שלום הוא מבורך. גם כאן צריכה להיות הקרבה שלנו כמדינה, עלינו לוותר על שטחים שכבשנו, כדי לזכות בחזרה באהדת העולם. ואסיים במשפט שכתוב על הקיר של השירותים של הוריי: סבלנות אין קץ מביאה לתוצאות מיידיות.
עדי אילת, כפר מסריק
