ב-1958, בפעם הראשונה, "שברנו שמירה" ונוצר תקדים. בפעם הראשונה ביטלנו את הסדר המשפחתי המוקפד והלכנו להציץ לפרדס של השכנים. ולא תגידו סתם שכנים; ולא תגידו סתם פרדס, אלא סדר פסח בקיבוץ. גבירותי ורבותי, מהפך!
כמו שנהוג במוצאי יום כיפור לתקוע יתד לסוכה, כך אצלנו בבית, מאז שאני זוכר, היה נהוג במוצאי חג הפורים, להתחיל בהכנות לפסח.
אני זוכר את זה בערך מאז גיל שבע, כי בגיל חמש עוד לא היינו בארץ – באנו מעיראק – וגם עבר מספיק זמן כדי לשכוח; ובהיותי בגיל שש עוד היינו, כמדומני, בשלבי מעבר מן המעברה לעיר. מן האוהל ישר לתל-אביב, בלי חניית ביניים. איכשהו דילגנו על רמת גן, שנקראה אז "עיר הפיג'מות".
סדר בשלוש שפות
להתחיל בהכנות לפסח, זה סיפור גדול: לעמלן מצעים, הכול בעבודת יד בתוך פיילה מפח, שממנה הם היו יוצאים מתוחים כמו חיילים במסדר.
לילה ראשון על מצעים מעומלנים, לא דמה לאף לילה אחר; אחר כך "לגדר" את כל מה ששייך לפסח – כלים שיועדו רק לחג הזה – שחס וחלילה לא יבוא חמץ בקרבתם; והכי הכי הייתה הכנת הסילאן – דבש התמרים – שהופק בעבודת יד כמובן. רק בעבודת יד. זאת הייתה עבודה מפרכת במיוחד: בישול התמרים על פתילייה – תנור חשמל, או גז עוד לא היו – וסחיטתם בחיתול בד שוב ושוב;
סחיטה ועוד סחיטה, עד שהחיתול נחנק מפיתולים, כדי להפיק דרכו את הנוזל החום הסמיך והמתוק. לפעמים לגמתי ממנו, עד שהחך נחרך ממתיקות.
על הסילאן הובזקו פירורים של אגוזי מלך שנכתשו במכתש כבד מברונזה. דבש התמרים, עם פרורי האגוזים ששייטו עליו, הם אצלנו מה שאצל עדות אשכנז קוראים חרוסת.
ואז בא צחצוח כל פינה של הבית. לא שהיה הרבה בית, אבל מה שיש, צריך לצחצח. אני זוכר שנה אחת של סיוד בעבודה עצמית: אמא שמה כיסא על השולחן, טיפסה, וכך הגיעה לתקרה וסיידה. תפקידי היה להזיז את השולחן מעמדה לעמדה. האחיות ייצבו את הכיסא. מי אמר פמיניזם ולא קיבל.
הסדר עצמו היהlong play ממש: גם בעברית, גם בערבית עיראקית, בשביל מי שלא התערה בשפה החדשה וגם עם נגיעות של ארמית. אחר כך, כילד הקטן, הייתי יורד עם קופסת השימורים הריקה, עם קצת יין בתוכה, כדי לשפוך ממנה לרחוב – לא הרשו לי מהמרפסת – את חמתו על הגויים;
את היין של עשר המכות, שרבי יהודה נתן להן ראשי תיבות (היה נותן בהם סימנים) וקנה לעצמו בזכות זה מקום בהגדה במחיר מבצע. שילם שלושה גרשיים ונכנס.
הסדר הזה היה מוקפד ומהוקצע, מלווה בהתרגשות רבה. שיא המשפחתיות. וזה לא בגלל שהיינו דתיים מאוד, זה היה יותר המשך של המסורת המהודקת של קיום החגים היהודים בחו"ל. החגים היו עוגן זהותי ותרבותי.
המֶכָּה של קיבוצי מפא"י
ולמה אני מספר את כול זה? כי ב-1958, בפעם הראשונה "שברנו שמירה" ונוצר תקדים. פעם ראשונה עזבנו בפסח את הבית והלכנו להציץ בפרדס של השכנים. ולא תגידו סתם שכנים; ולא תגידו סתם פרדס, אלא סדר פסח קיבוצי מלא-מלא, עם אנשים שמעולם לא פגשנו.
בשביל אבא זה היה "שומו שמיים". הוא החליט שאיננו יכול לוותר על בית הכנסת ונשאר לבדו בבית (או הלך לחברים). מן הסתם, גם עניין הכשרות הטריד אותו. בשביל אמא אלו היו הגעגועים לבן שהלך להגשים בקיבוץ;
עבור האחיות, זה היה ניסיון לגעת בסמל הישראליות; עבורי זה היה בשביל להשוויץ בפני ילדי השכונה – בתנועה השווצתי עוד יותר – שאני נוסע לנחל עוז; ליד הגבול; שיש לי אח שהוא חבר במֶכָּה של קיבוצי מפא"י;
בקיבוץ הנח"ל הראשון, שזכה ליחסי ציבור, לתקשורת מפנקת ולביקורי חשובים מן הארץ ומחו"ל; בקיבוץ שגם צבר קילומטרז' של תקריות ביטחוניות, ששיאן העגום היה ברצח רועי רוטברג והנאום המיתולוגי על נצח הסכסוך, שנשא הרמטכ"ל דיין על קברו, עם דימויים פטליים, כמו שרק הוא ידע להפיק.
להגיד בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת בקן התנועה: "יש לי אח בנחל עוז", זה כמו להגיד היום: "יש לי אח במסטר שף". עד כדי כך. השווצתי בזה הרבה. בקן זה העלה לי את הרייטינג.
נפט זורם בחוליקאת
הדרך לנחל עוז בעת ההיא הייתה ארוכה ומפותלת. עוד לא היו אוטוסטרדות ומחלפים. תחילה נסענו לרחובות. שם, בתחנה המרכזית, חיכה לנו אוטובוס ששכר הקיבוץ עבור האורחים. כשהתיישבנו, בא מישהו שישב ליד הנהג. חשבתי שהוא נהג שני, אבל התברר שהוא חבר קיבוץ, שבא לעשות "מסדר נוכחות".
בדרך דרומה ראיתי את הגמלים של משאבות הנפט עולים יורדים, והבנתי שאנחנו בחוליקאת. כל כך הרבה דיברו ברדיו על כמה חביות נפט שנמצאו שם, שהן אפילו תועדו בשיר.
בשעתו, כל אירוע שהיה בו כדי להעלות את המורל הלאומי, תועד בשיר פטריוטי. ללהקה ששרה את השירים האלה קראו "רביעיית איילון". היא גם שרה את השיר שכתב דן אלמגור על נחל-עוז ("נחל-עוז, ליבנו יעלוז").
לא במקרה, הוא לא נקלט. יש גבול לקיטש. אגב, גם קיבוץ יוטבתה זכה לשיר מיוחד, לרגל עלייתו לקרקע. ("הו יוטבתה, את ביתנו לנו…")
דאווין של צברים
ירדנו מהאוטובוס – אני ביראת קודש, יתר המשפחה בסקרנות – חולקנו לחדרים והתארגנו להמשך היום, שכלל סיור בחצר המשק, טקס הבאת העומר וכמובן הסדר עצמו.
הגענו לרפת ואחי מתחיל להסביר לאמא על מכון החליבה. היא לא הייתה קשובה. עיניה היו נעוצות בשני רפתנים שדחקו בפרות להיכנס למכון. יותר מאשר ברפתנים, היא נעצה עיניים ברגליהם היחפות שהתהלכו בקש הספוג בהפרשות.
ולא תגידו סתם רפתנים, אלה היו פלג רדאי, לימים מראשי השב"כ ומחושפי פרשת קו 300; ואיה לופט, בתם של צבי לופט מנכ"ל הסנה ושל רעייתו גרדה, אשתו הראשונה של חיים ארלוזורוב.
בהליכה יחפים ברפת הייתה אמירה: אנחנו לא חנונים, אנחנו לא איסטניסטים, לא ילדי צמר גפן. השוויצו בזה. המקבילה בגידולי השדה לרגליים יחפות ברפת, הייתה העברת קווים בתחתונים ובחצי גוף עירום.
זה היה שיא הגבריות. מי חשב על קרם שיזוף ומשחות? ההפך: עור שזוף ומקולף באף ובגב, היה סימן יוקרה. אנחנו פלחים ששותים מים מהשיבר. אנטי פקידים. דאווין של היהודי השרירי.
פורנוגרפיה בשדה
וכך, בעוד אמא בוהה בכפות הרגליים המתהלכות בתוך הג'יפה, החל אחי להסביר לה על הייחוס המשפחתי של איה; כדי שתדע עם מי הוא חבר באותו קיבוץ. זה לא הרשים אותה.
"באמת", אמרה אימא, "היא בת של שר (וזיר)? אז למה בת של שר צריכה ללכת יחפה בתוך הזבל של הפרות? אין לה משהו יותר מכובד לעשות?" ולנו היא לחשה: "צריך להחזיר אותו הביתה!"
הביקור ברפת היה רק קדימון לסרט הבא – ריקוד העומר שבו חוללו הבנות "עז וכבש כבר נגזזו" והחצאיות שלהן התבדרו ברוח ונתגלה כל מה שמתחת.
ולא חשוב שמה שמתחת היו מכנסיים קצרים מבד עבה עם גומי בקצה המכנס, שלפני הטקס החברות הסתובבו איתם חופשי בקיבוץ. אבל כשהם מתגלים מתחת לשמלה, זה נחשבי לתחתונים ואז אבוי לעיניים שכך רואות. זאת כבר פורנוגרפיה ממש.
מן הסדר עצמו אינני זוכר דברים מיוחדים. רוב הזמן הסתכלנו ושתקנו. אה, כן, לראשונה נתקלתי בדג ממולא ובכופתאות. בסוף הערב החברים ישבו ושור שירים של להקת הנח"ל, שהיו עם מילים מהמקורות. "יונתי בחגווי הסלע", "מה דודך מדוד" וכיוצא באלה.
למחרת שמענו על גידול הכותנה. אחי היה מראשוני המגדלים בארץ ולימים צבר שיאים ביבול לדונם. אמא האזינה בקשב ואמרה לו: "כל כך הרבה כותנה יש לך, אתה לא יכול להביא לנו כמה מזרונים?" בבית עוד ישנו על מזרוני סוכנות שסביבם צמח פולקלור.
בעיקר בשל התווית עם הכיתוב: "מכיל עשב ים אלג'ירי מסולסל", שהייתה מודבקת עליהם. לימים ידעה המשפחה עוד סדרים קיבוציים, אבל אלה נראים כהולכים ופוחתים. חזרנו, רובנו, לסדרים המשפחתיים, גם בתוך הקיבוץ. טוב שיש מימונה.
