זה עבר מהר – 15 שנה להיתנתקות ויש מכנים אותה בשמות שונים: עקירה, גירוש, פינוי… אירוע היסטורי ואף טראומטי, בתולדות עם ישראל, שיש בו גם זווית מיוחדת של חקלאות ורפת גדולה ומשותפת.החקלאות ביישובי גוש קטיף התפתחה בצורה מדהימה ובתקופה קצרה יחסית הפכה למשענת הכלכלית המרכזית של רבים מתושבי הגוש. חקלאי גוש קטיף ייצאו אלפי טונות של תוצרת חקלאית מגוונת שגדלה בכ-4,400 דונם חממות ושטח פתוח: גידולי עלים ללא חרקים, עגבניות, עגבניות שרי, פלפלים, ירקות אורגניים, תבלינים, צמחי בית וגינה, פרחים, פירות , מטעים וחקלאות מן החי. כן, גם רפת גדולה שמגיעה במהרה לתוצאות מקצועיות וכלכליות, מרשימות מאוד.
ליווינו את הרפת בקטיף, יחד עם הנהגת הענף וצמרת משרד החקלאות, כתבנו עליה באותם ימים ודיווחנו לחברי הענף. הצטרפנו לתהליך הפינוי בגוש וגם בחליבה הראשונה, ברפת הקולטת בבאר טוביה. לרגל 15 שנה לפינוי, חזרנו להיזכר באותם ימים, כיצד נראתה הרפת המודרנית והמצטיינת ומה קרה לה בהמשך.
בשבועות האחרונים, נפגשתי עם כמה דמויות שהיו אז, כדי לחוות מחדש את התקופה המיוחדת מאוד וגם לבחון מה התפתח ברפת שהתפנתה, באותן 15 שנים, שעברו מאז.
לצערנו, מאז נפטרו כמה חברים שהיו פעילים אז – יוסי לפר ז"ל היה יועץ ההזנה של הרפת ובני גניזברג ז"ל מקיבוץ סעד, שהוביל את הרפת בכל התקופה והשקיע בה את כל מרצו ויכולתו.
אתם מוזמנים להצטרף למסע בזמן, לאותם ימים שבהם הרפת פעלה ובהצלחה רבה, לפינוי הקשה, הכואב והמורכב, וגם למקומות שאליהם התגלגלו הרפתות ברחבי הדרום.
ביקור הזדהות ועידוד
הימים ימי הקיץ הראשונים, תחילת חודש מאי, מתחיל להיות חם, מחסום כיסופים, הרבה תנועה של אזרחים וכוחות צבא, בכניסה לגוש קטיף. אנחנו במשלחת קטנה של הענף, באים לבקר ולעודד את חברי הרפת במושב קטיף, שהיא רפת משותפת עם מושב עצמונה.
יישובי גוש קטיף נראים כמו נווה מדבר בשממה הגדולה ברצועת עזה: יישובים פורחים, ירוקים, מטופחים, רבים מתפרנסים מחקלאות מתקדמת ומבקשים שיניחו להם לחיות את חייהם, למרות הבעיות הביטחוניות הגדולות, מזה שנים רבות.
רפת קטיף היא רפת "בצל הקסאם" שחיה עם האינתיפאדה כמעט מתחילתה. הרפת הוקמה, במסגרת הרפורמה, כרפת משותפת של שני מושבים שיתופיים. ההתפתחות הייתה על פי מודל "דוח גולדין" לרפתות שיתופיות: תחילה מכסה של 2.2 מיליון ליטר בשנת 2000 וכל שנה תוספת, עד 4.4 בשנת 2004, בתוספת קנייה של 250,000 ליטר מקריית ענבים שפרשה.
הרפת
מאוד מודרנית וממוקמת קרוב לים ולחאן יונס, תנועת האוויר נעימה מאוד. בני גינזברג, מרכז הרפת, אומר שיש גם ימים קשים וחמים, שללא מערכות הצינון המפותחות, לא היו מצליחים לייצב תנובה גבוהה כל כך. ארבע הסככות הגבוהות מיועדות ל-430 פרות ו-320 עגלות.
כולן נבנו במסגרת הרפורמה ותוכננו על פי הניסיון והלקחים, שנצברו במשקים אחרים: מערכות צינון, אוורור מרבי, גג נפתח, שוקתות בכל פינה. מכון החליבה מסוג קרוסלה והחליבה נמשכת כשלוש שעות בלבד, יש אופציה להתרחבות ניכרת – התשתית קיימת וצריך עוד מכסה.
איכות הסביבה
הסככות הראשונות נבנו לפי "המודל הרטוב" שכלל שטיפת מדרכים. לאחר שלא נמצא פתרון הולם לנושא טיפול הקצה לשפכים, הוחלט לעבור ל"מודל היבש" עם תקווה לקבל מימון רפורמה להשלמת המאצרות, גם בשלוש סככות.
עובדים
ברפת עובדים כשישה חברים, שרובם מגיעים משני היישובים בגוש קטיף. יש החלטה על העדפה חד משמעית, לכל חבר משני היישובים, שרוצה לעבוד ברפת, וזה אף עולה עוד כ-200,000 שקל בשנה, כדי לשלם לחברים מעל למחירי השוק. החברים עברו הכשרה מקצועית ממושכת ומשתתפים, כמעט בכל קורס ויום עיון מקצועי בענף. בני רואה חשיבות רבה בעצמאות המקצועית של הרפת, בגלל התנאים המיוחדים שלה ולכן מקפיד מאוד על העמקת הידע והניסיון, של כל חברי הצוות (רבים מהם השתתפו בכנס המדעי בירושלים).
ברפת גם שלושה עובדים זרים מנפאל שמסורים להפליא – בני מספר שלאחר מבול הפצמ"רים על הרפת, הופתעו כולם לנוכח הנחישות של העובדים להישאר במקום ואפילו הפצרותיו של השגריר הנפאלי, לא החזירו את העובדים לארצם. לכל חבר יש תפקיד וגם גיבוי מעובד אחר שהוכשר לאותו תחום אחריות. בני גינזברג מקיבוץ סעד, מלווה את הרפת מ"הלבנה הראשונה", יוצא עם שחר מהקיבוץ ומגיע לאתר. הקשר שלו לרפת הוא מעל לניהול הכללי – הוא כל כולו בתוך מה שקורה בה ומסביבה, במישור המקצועי וגם בהיבטים הביטחוניים וההתיישבותיים במקום.
הזנה
כל יום מקבלים חליפה של מזונות רטובים ממרכז המזון במשואות יצחק ומשלימים במזונות יבשים, כמו גרעינים וחצירים. במתחם הרפת יש מלאי שנתי של קש ושחתות ושוקלים להכין גם מלאי של גרעינים. בני מוסיף: "הקשר עם מרכז המזון הוא מצוין, אך בעבודה עם מרכז מזון צריך לשים לב למזונות וגם לחשבונות, אם לא תשים לב – לא מתקנים"
לוגיסטיקה
המצב הבטחוני באזור מקשה מאוד על אורח חיים תקין ברפת. הרבה ספקים נמנעים מלהכנס לגוש קטיף. יש סגירות כבישים וחסימות ולכן היה צורך להתארגן לעצמאות יחסית. הוכשר מזריע מקומי שלוקח זרמה פעמיים בחודש מ"שיאון" ומזריע לבד עם תוצאות יפות. רופא החקלאית מגיע מאשקלון לשני ביקורים בשבוע ואנשי מאל"ה נכנסים למרות הסיכון. הובלת חלב מתבצעת באדיקות שלוש פעמים בשבוע. את הרפת מלווה בנאמנות פרץ שורק, הרכז האזורי של משקי הדרום, וגם ד"ר רן סולומון נכנס, מעת לעת, לייעוץ בנושאי הזנה.
כלכלה ורווחיות
השותפים השקיעו כסף רב בהקמת הרפת, לקחו הלוואות מתנובה ומשני משקי האומנות – משואות יצחק וסעד. חמש השנים הראשונות היו קשות מבחינה פיננסית והעול של ההלוואות הכביד מאוד, כמו גם המשכורות לחברי הצוות. השנה, לראשונה, גם השותפים מקבלים משהו. בני: "ההוצאות הקבועות מאוד משמעותית, מי שנכנס לאיחוד רפתות צריך לקחת בחשבון את הוצאות המימון והחזר ההלוואות, שגוזלים חלק גדול מההכנסה ומשאירים למשקים פחות כסף".
"העתיד"
אנשי המקום מאופקים מאוד בשיחה על עתיד המקום, ניכר מאוד כעסם על המוסדות, שאינם מגלים כל עניין במורכבות הגדולה של פינוי רפת, בעלי חיים, סביבה חדשה וכל זאת, כשהרפת מתחילה להרים את הראש ולהתייצב, לאחר כמה שנים של קניית פרות ועגלות והקמת העדר, במקום חדש לחלוטין.
מדהים שאף נציג של הממשלה לא מגיע עם הצעות רשמיות מוגדרות, הכול מקוטלג בהצעת חוק פינוי-פיצוי ואין תשובות כמעט לאף שאלה: לאן עוברים? מה קורה בתקופת הביניים? מה יהיה עם בעלי החיים? היכן יחלבו את הפרות? איפה יתפרנסו העובדים? – אלו הן חלק מהשאלות הרבות שהחלטת ההיתנתקות מעוררת וזאת, בלי כל קשר לדעה האידיאולוגית.
וכל זה, כשלושה חודשים לפני הפינוי המתוכנן – אם אכן יצא לפועל. רבים מקרב החברים ששוחחנו איתם, הביעו ספק אם הפינוי אכן יגיע, אך גם הרבה תרעומת על התנהגות הממשלה, שמנותקת מהם לחלוטין והם שרויים באי ודאות ובהרבה ספקות וחרדות. החלטה אחת קיבלו חברי היישוב – ממשיכים עם הרפת בכל מחיר, בכל מקום אליו תגיע ועם העובדים שלה. קיום השגרה מסייע לעובדים ולבעלים של הרפת להחזיק במקום וגם האמונה הגדולה בדרכם, עוזרת לשרוד.
בני גינזברג מרכז הרפת
בני בשנות החמישים לחייו, נולד בקיבוץ סעד להורים שייסדו את הקיבוץ, שימש כמרכז רפת בסעד, במשך כעשר שנים ולאחר מכן, עבר לתפקידים אחרים במשק.
ההצעה שהגיעה ממרכז המשק, בשנת 1998, טענה אותו באדרנלין: לרכז את הרפת החדשה בקטיף-עצמונה, שתחילתה באומנה ברפת סעד והמשכה, בבניית רפת חדשה לגמרי, כולל הכשרת צוות העובדים. ההצעה תאמה גם את אמונתו והוא נעתר לה ברצון ומאז, מנהל בני את הרפת שהוקמה על חולות שוממים.
בני נוסע בכל יום, מביתו בסעד לקטיף, מרחק של כ-30 ק"מ. כמו כל התחלה, גם בקטיף היה קשה ובעבודה מאומצת מאוד, הוכשרו הצוותים, נקנו הפרות ונבנתה רפת חדשה מהמסד ועד הטפחות.
השנה הראשונה הייתה הקשה מכולן: תחילת האינתיפאדה, קיץ חם מאוד, מחלות עור, איחוד עדר מפרות זרות וגידול עדר מתמשך. עברו מאז חמש שנים ובני רואה נחת בעמלו, הרפת רווחית, מחזירה את ההשקעות וההלוואות שנלקחו, צוות חברים מסורים ומקצועיים עובדים ברפת ורק העננה וחוסר הוודאות, מפריעים לחשוב קדימה. התשובה היא בשגרה הקפדנית שמשאירה מעט מקום לחרדות.
"ההרגשה קשה ורק רפתן יכול להבין איזה נזק יכול להיגרם לפרות, שגדלו וצמחו במקום במיוחד הזה עם אקלים מאוד ייחודי שמחייב התאמה מיוחדת". לבני יש תשעה ילדים וארבעה נכדים, הגדולים בהם עבדו בחקלאות וברפת ואף עשו עבודות גמר בתחומים שונים בענף.
נתן בר – אחראי על בריאות העדר
צעיר חבר מושב קטיף, הוכשר לעבודה על ידי בני ואחראי על הבריאות מזה כארבע שנים. עשה קורס יסודות ביח"מ וקורס להזרעה בשיאון, משמש גם כמחליף למזריע המקומי. עובד עם "נעה" ואפיפארם ומלווה את רופא החקלאית בביקוריו ברפת.
בגלל נסיבות הביטחון ברפת, עושים לבד הרבה פעולות, כולל עזרה בהמלטות קשות, הזרקה תוך ורידית לעטין במקרי קדחות חלב. רק במקרים חריגים מאוד קוראים בדחיפות לרופא.
שגרת רפת היא הפתרון הנכון לבעיית אי הוודאות. השגרה גם מסייעת למאבק שמנהלים המתיישבים בגזרת ההיתנתקות. כבעלים של הרפת הוא מאמין ששום דבר לא יקרה, כי גם היום שום דבר לא קורה והממשלה אינה מנסה ליצור קשר לטיפול בעתיד הרפת.
נתן אב לשלושה ילדים קטנים: "ברמה האישית – אם זה יקרה אהיה כמו כולם, אנחנו חיים בשגרה והיא הכוח שלנו להתמודד וגם להיאבק. לא רואים מענה בפתרונות חליפיים, הן מצד ההרגשה והן בצד ה"אין פתרונות" שמוצעים למתיישבים. גם בטווח הארוך אנחנו רואים עצמנו בשגרה, ברפת ובקהילה במקום"
לכל כתבות הרפת והחלב לחצו כאן
