עוד רגע, אחיעם שני מעין השופט חוגג 80… נפגשנו לשוחח על הדרך הארוכה שלו בענף הרפת. הוא עדיין במלוא כוחו, מנסה לקדם בהתנדבות את התורה המקצועית, בתחום ממשק החליבה ובעיקר את החליבה החדשה הסימולטנית, שנקראת 4:0
אחיעם נחשף ונסחף מהר, להרבה זיכרונות מתקופות שונות בחייו ובפרטי פרטים..
נולדתי בעין השופט, אבא שלי היה ממקימי הקיבוץ – פלאח, נהג משאית ואוטובוס. אימא הגיעה לארץ מגרמניה, שנה אחרי העלייה על הקרקע, עם גרעין שיועד להשלים את קיבוץ כפר מנחם והתוצאה לא איחרה לבוא.
הרפת בעין השופט הוקמה שנה אחרי שהמתיישבים הראשונים, עברו מג'וערה הסמוכה, למקום הקבע. הרפת נבנתה בסגנון אירופי ישן – רפת קשירה וסגירה, הזנה בסלק בהמות וירק, חליבת ידיים ומהר מאד הגיעו המכונות הניידות מתוצרת אלפא לאוואל.
לימים, בשנות ה-90, אירחתי את ד"ר אלי מאייר מהחקלאית, יחד עם נשיאת קרן הברון הירש ובדרך עצרנו ברפת הישנה ועדיין ניתן היה לזהות את שמות הפרות, רשומות בגיר על ריבועי פח על הקיר מאחורי הפרות: רבקה, ברכה, עליזה ועוד. מעבר חד של 50 שנה.
נער בוקר במרעה
כנער לפני הצבא, עבדתי בעדר הבקר לבשר, שקיים עד היום בקיבוצי. גיורא ינאי לימד אותי כיצד מסתכלים על פרה במרעה, רכיבה על סוס, ואיך לשמור על עדר בשטחים לא מגודרים. עבודה ללא חשבון של זמן, כמה שצריך, עד שמסיימים.
מכיתה ז' עבדנו כל יום אחרי הלימודים. הייתי ספורטאי, מדריך בשומר הצעיר ותלמיד ממושמע (והייתה לי גם חברה). עברנו את כל ענפי החקלאות – לול, בקר גן ירק, נוי ועוד..
התגייסתי לסיירת גולני כולל קורס קצינים ואחריו הגעתי לג'וערה, קרוב לבית, בתפקיד מ"מ בקורס מ"כים של גולני. לאחר שנה שלמה השתחררתי, ישר להגשמה.
כאמור, חזרתי לקיבוץ והרפתנים בקשו אותי להצטרף לרפת – השנה 1964, רפת של 120 פרות, ריפוד עמוק, מכון חליבה קטן, 7 צנצנות באמצע, יונקים, עגלות, הזנה של אותם ימים. מהר מאד זיהיתי את הנזק העצום של מחלות העטין ומכאן החל המסע שלי, בחיפוש אחרי הפתרון למניעת מחלות העטין, שלא נגמר עד היום.
1967, מלחמת ששת הימים, נשוי שנה לבת בית אלפא, עוברים לחצי שנה לקיבוצה ושם אני נפגש עם חיים וקסמן מגדולי הרפתנים בארץ, שבהשראתו אני משפר את הבנתי וניסיוני המקצועי. הקשר עמו נשמר עוד הרבה שנים עד פטירתו. חזרנו הביתה לעין השופט ולראשונה, בגיל 26 הפכתי לאבא וקיבלתי את תפקיד מרכז הרפת.
לא השלמתי עם דלקות העטין שגורמות נזק רב
התחלתי לנסות דברים חדשים, עשיתי טעויות אבל במבחן הזמן, חיפשתי את הדרכים לקדם את הרפת. לא השלמתי עם דלקות העטין, שאר הנושאים היו משניים בסדר העדיפויות שלי. אמרתי תמיד: "תאכיל את הפרה זהב, אך אם העטין שלה נגוע, לא תקבל ממנה יותר חלב".
ב-1972 יצאתי ללמוד בקורס טכנאי חקלאות במדרשת רופין, קורס ראשון מסוגו שתוכנן ל-13 חודש בתנאי פנימייה. מלחמת יום כיפור קיצרה אותו ל-12 חודש.
לזכותה של מיכל אשתי, שנתנה לי חופש ותמיכה מלאה להתמסר לעבודה ברפת, הדורשת שעות אין קץ של עבודה קשה. חליבות לילה במכון חליבה קטן, 7 צנצנות באמצע.
בשתיים בלילה, אחרי ארוחת לילה שנשמרה לנו בפינה בחדר האוכל – ביצים, עוף, חלבה ועוד, לא היה לי כוח להתקלח ולא פעם התעוררתי בבוקר, עם זבל יבש על גב הזרוע שלי. למזלי לא נשארו סימנים על הסדין!
כמרכז רפת, חולב כל יום, מוקפץ כל הזמן, עבודה פיזית קשה, שעות ארוכות וצריך גם זמן לילדים, לקום אחה"צ ולקחת את הילדים מבתי הילדים, בדיוק בשעה ארבע – הלינה המשותפת הידועה.
אהבתי לחלוב וביום הולדתי ה-67 בצעתי את החליבה האחרונה שלי. כל השנים שהדרכתי, הרגשתי שיש לי את הזכות והרשות ללמד ואף להציע לרפתנים את החליבה הנכונה.
סיורים בעולם
בספטמבר 74 יצאנו לסיור של 45 יום בארה"ב וכל ההוצאות, למעט הטיסה, כוסו על ידי קרן הברון הירש. פלורידה, אריזונה וקליפורניה – שלוש מדינות עם מסורת רפת ותיקה ומקצועית. היינו חמישה רפתנים והצטרף אלינו רפתן מקיבוץ הזורע יליד קליוולנד, אשר שימש כמתורגמן מוצלח. לימים ביקרתי בארה"ב עוד פעמיים תוך התמקדות בנושאי ממשק חליבה. – ב-2000 יצאנו 3 מדריכים מטעם מועצת החלב. הסיורים נתנו לי המון ידע וקשר עם אנשי מקצוע בחו"ל ועד היום אני מתייעץ אתם. אפשר לומר שאימצתי את האסכולה האמריקאית ונטשתי את האירופאית, בתחום ממשק החליבה, עד העשור האחרון.
המעבדות האזוריות שהתמודדו עם מחלות העטין ואיכות החלב והתאחדות לבסוף לארגון מאל"ה
אילן הרן ביקש אותי להחליף אותו כמרכז הוועדה האזורית בעמק יזרעאל, ביחד עם שלמה דורי. לאחר שנתיים הפכנו את הוועדה להתארגנות רפת קיבוצית, לפי המודל של גרנות וכעבור שנתיים, הניהול עבר לאבי פלד מעין חרוד מאוחד.
במקביל, השתלבתי כדוגם במערך חמשת המעבדות, שמשימתן הייתה לבער את חיידק האגלקטיא. סטרפטוקוק, זואונוטי שמסכן ילדים והתפשט בעדרי החלב בארץ. משרד הבריאות דרש משועי הענף למגר את החיידק ולמנוע סגירת רפתות. הפעילות החלה ב-1979, תחת המעבדה הרפרנטית בהובלתו של ד"ר ארתור שרן ז"ל. למזלנו, החיידק רגיש לפניצילין ו-85% מהפרות שקיבלו טיפול משולש של פניצילין לתוך העטין, החלימו. הפרות שלא הגיבו לטיפול הוצאו לשחיטה. 18 שנה לאחר מכן הוקם מאל"ה על פי מודל דני (דנמרק) "והארץ שקטה מחיידק האגלקטיא 40 שנה"…
ההדרכה במערך הארצי של מועצת החלב
בשנת 89 פנה אליי דניאל פרי והציע לי להצטרף להתאחדות (המב"י) בניהולו, בתפקיד של מדריך ממשק חליבה ורכז ועדת ממש"ח, החלפתי את עזרא שושני. מהר מאד בניתי שבוע עבודה של ביקורים ברפתות, תוך כדי קשר הדוק עם 5 המעבדות לבריאות העטין ומדריכי שה"מ, משה איתם ועובדיה ג'מיל.
בתחילת שנות ה-90 כבר ידענו שקיים בעולם מבחן שיכול לסייע לרפתות להשתלט על מחלות העטין – מבחן התאים הסומטיים בעטין. היה קשה להחדיר אותו לארץ והרגשתי שאין התקדמות, מעין דריכה במקום. חזרתי הביתה. אברהם הראל ז"ל החליף אותי ובהמשך, כשחזרתי למערכת, הדריך אותי בתחום הטכני של מכוני החליבה . לאחר שנתיים יצאנו, אברהם ואני לקורס ממש"ח בדנמרק, מטעם מועצת החלב הדנית. הקורס היה מבחינתי, התחלת החזרה שלי לאסכולה האירופאית וכן הבסיס להקמת מאל"ה.
הלמידה באירופה
מעבר לכל הנושאים שעברנו בקורס בדנמרק, למדנו על מבנה המערך הדני לבריאות העטין. הקורס היה ברמה מקצועית גבוהה ומאד מגוון ומשמש אותי עד היום. לאחר הקמת מאל"ה, הזמנו לארץ את ראש מדריכי המערך הדני H.C לשבוע סדנה למדריכים שלנו. כמוכן, בשלב יותר מאוחר, כשמועצת החלב החליטה לצרף את מגדלי הצאן לטיפולו של מאל"ה, הזמנו לסדנה בת שבוע, מומחה לחליבת צאן מצרפת בשם פייר בויון. תרומתו למדריכים הייתה עצומה ומועילה. הקשר שלי איתו נמשך עד יציאתו לגמלאות.
10 שנים פעלתי במסגרת מאל"ה. באותה תקופה הצלחנו לבסס פעולה מתואמת בין כל הגורמים שעוטפים את הרפת, בתחום איכות החלב – "הקונסיליום". כמוכן, היה חשוב לחזק ולאמן את המדריכים, שהרי הם חוד החנית של המערך הארצי. היו לי חילוקי דעות בנושאים שונים ולא חששתי להשמיע את דעותיי, עד החלטתי לסיים ולהמשיך את פועלי כעצמאי במסגרת א.ח.י, כענפון בקיבוצי עין השופט.
מה התקדמנו בממשק החליבה ובבריאות העטין?
בתחום הטכני – ההתקדמות ב-40 השנים האחרונות, משמעותית ביותר. מעבר לחידושים של החברות הבין-לאומיות: באומטיק, פולווד, וסטפליה, דה לאוואל, השכלנו לדרוש סטנדרטים גבוהים של התקנות מכוני החליבה ולבדוק את המערכות בצורה מקצועית, אחידה ונכונה, וזאת בהתחשב עם תנובת החלב הגבוהה של הפרות בישראל ורגישותן הגבוהה. עד היום אני סבור, שלמכונת החליבה יש השפעה רבה מאד על בריאות העטין, בניגוד לדעות אחרות שנקבו בפחות מ-10%.
בנושא התאים הסומטים – הרפתות גדלו מאוד וזמן החליבה נעשה ארוך. הבעלים ומנהלי הרפתות הפסיקו לחלוב והעבודה עברה לעובדים זרים, בלתי מקצועיים ובתחלופה גבוהה. איכות ההכנה, הניקיון וההיגיינה ירדו ברמתם וכן תחזוקת המכונים, נותרה בשיטת אחזקת שבר. בבסיס, הפרה צריכה הכנה טובה, ניקיון מוקפד וכמובן מרבץ נקי בסככה. מאחר ואחוז היציאה בארץ גבוה, נוצרת אשליה של סת"ס נמוך, תוצאה של כניסה שנתית בהיקף 30%-40% אחוז מבכירות לעדר. עדיין יש יותר מידי דלקות עטין קליניות ותת קליניות ולכך, יש השפעה משמעותית בהישרדות הפרה בארץ, פחות משלוש תחלובות בממוצע.
בעבר דחפת את נושא תאי הרביצה ואפילו הקמת פורום תאי רביצה – מה קרה עם זה?
הרגשתי אז ביטחון מלא, להמליץ על שיטת תאי הרביצה כפתרון לפרה נקייה, שלווה וחיסכון בשטח. ראיתי את העתיד בהתחממות הגלובלית ורגישות הפרה לטמפרטורות גבוהות וכך, לבנות מבנה צר – 10 מ"ר לפרה, שנוכל בעתיד לסגור ולמזג אותו, כדי לתת לפרה בקרת אקלים מתאימה – זה היה החזון.
לא מעט משקים הלכו על השיטה וגם היום נשארו עוד כמה. הדרישות והגזירות של איכות הסביבה שעלו ועלו, גרמו לנטישת תאי הרביצה ולא בגלל בעיות רגליים או יותר עבודה, כפי שהיה נהוג להגיד. ימים יגידו.
מצד שני, הרפתות העדיפו והלכו לסככות מרחביות שהן עתירות שטח, אך קיימת בעיה ליד האבוס, שהינו ללא מדרך. השיטה הזו נקראה בעבר סככת לכיש והייתה נפוצה בדרום היבש. הפרות מרגישות מצוין, ללא ספק. בכל שיטות השיכון נדרש טיפול קבוע, כדי להשיג פרה נקייה כל הזמן על מרבץ חלק ונוח.
כיום, אני יועץ ממשק חליבה מתנדב, וערוך להעניק מניסיוני לכל רפתן או נוקד שחפץ. מתמקד בהנחלת החליבה הסימולטנית- 4:0
