סיפורי מסעות וסיפורי ציונות

עזי (עזריאלה) בראל, חברת מושב משמר איילון, היתה חוקרת ביצועים ומנהלת פרויקטים ועבדה שנים רבות בחברת "בזק" * בתקופת הגמלאות היא החלה לפעול במלוא המרץ כמרצה ומספרת סיפורים בתחומים שהיא אוהבת: סיורים בארצות רחוקות וסיפורים מאחורי השירים * היא גם מוצאת זמן להתנדב 

באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון מחברה שאמרה לי בהתלהבות: "הייתי עכשיו בהרצאה מעניינת של אישה מרתקת." כך שמעתי לראשונה את השם עזי בראל והתוודעתי אל האישה מאחורי השם.  

עזי, חברת מושב משמר איילון, ביקרה בכל קצווי תבל, כפי שיפורט להלן, אבל קשורה בנימי נפשה לארץ הזו.  

הורים עובדי אדמה הלכה למעשה 

"אבא שלי  מוני כהן, הגיע ארצה מרומניה בפברואר 1948 והתגייס מיד לפלמ"ח. הוא שירת בחטיבת הראל בקרבות על הדרך לירושלים. לאחר השחרור הוא וחבריו ייסדו את מושב בני הראל, שנקרא היום  כפר טרומן. שם הכיר את אימא שלי, אמליה שגם היא הגיעה מרומניה. הם נישאו ולימים עברו למושב משמר איילון, אשר נוסד על-ידי שורדי שואה מצ'כוסלובקיה והונגריה. ההורים שלי קיבלו בית סוכנותי עם שירותים בחוץ. הם בנו את ביתם במקום ועבדו בחקלאות כל ימי חייהם. הוריי עשו כל מה שמושבניקים של פעם עשו, שניהם בארבע ידיים, בעבודת צוות מדהימה."  

השניים טיפחו משק מגוון ובו לולים לביצים, עגלים לבשר וגם פיטום אווזים (שהיה מותר אז). כמו כן עבדו הוריה של עזי בכותנה וגידול ירקות. "אבי נפטר לפני שש שנים, והוא עבד בחקלאות כמעט עד יומו האחרון. אימי תבדל"א היא עתה בת 93." 

בת המושב ואשת העולם הגדול 

עזי נולדה בשנת 1957 ואחותה שיפי (שפרה) שש שנים אחריה. "הייתי בת שנה כשהגענו למושב," היא מספרת, "מבחינתי אני בת המושב." היא למדה בבית הספר האזורי איילון שבישוב הקהילתי בית חשמונאי ובבית הספר התיכון רמלה-לוד. "זה היה תיכון מעולה, מאוד ייחודי," אומרת עזי. "למדו בו בני נוער מרמלה, לוד והמושבים בסביבה."  

עזי למדה במגמה הריאלית ובצבא שירתה ביחידה 8200 בסיני, מעבר לקווים. בשנת 1977 החלה עזי ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים למתמטיקה ומחשבים, אבל המשיכה לסטטיסטיקה וכלכלה: "שם פגשתי את האיש היקר שלי, אבי, אשר היה בעל תואר ראשון במתמטיקה ופיסיקה ולמד לתואר שני במדעי המחשב."   

עזי ואבי נישאו בשנת 1980 ונסעו לקליפורניה למשך שנה וחצי. אבי עבד בעמק הסיליקון ועזי למדה לתואר שני באוניברסיטת ברקלי. "למדתי חקר ביצועים, שהוא ענף במתמטיקה שימושית." הם שבו למושב בו קיבלו נחלה ובנו את ביתם.  

"בארץ נולדו שתי בנותינו הגדולות," מספרת עזי. "התחלתי ללמוד לקראת דוקטורט בסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, אבל אחרי שנה וחצי החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך בעולם האקדמיה – והתקבלתי לעבודה בתעשייה הצבאית כחוקרת ביצועים צבאיים."  

בשנת 1990 נסעה המשפחה שוב לארצות הברית לשנת שבתון. הם התגוררו בעמק הסיליקון במשך שנה וחצי. "זו היתה תקופה נהדרת," מעידה עזי "מלאת חוויות וטיולים." 

בני הזוג שבו ארצה וכאן נולדה בתם השלישית. בשנת 1996 החלה עזי לעבוד בחברת "בזק" כמנהלת פרויקטים ובהמשך גם כחברת דירקטוריון בחברת בת של בזק. היא עבדה בחטיבת ההנדסה של בזק במשך 23 שנים.  

במשך כל השנים נסעו בני הזוג פעמים רבות מספור לחו"ל, לעתים בעקבות עבודתו של אבי שהצריכה נסיעות. "לפחות ארבע פעמים בשנה נפגשנו בחו"ל או נסענו מטעם עצמנו. אני מתכננת טיולים ומארגנת אותם כמו שאנחנו אוהבים," מוסיפה עזי. "בדרך כלל אנחנו מטיילים רק שנינו. זה הזמן שלנו יחד. כששנינו עבדנו קשה זה היה הזמן המיוחד שלנו. כך שחוויתי מסעות רבים בעולם."  

פעילות עשירה בגמלאות 

עזי פרשה לגמלאות לפני שלוש וחצי שנים. אבל בגיל 62 היא חשה עדיין במלוא כוחה. היא לא שקטה על השמרים והחלה בפעילות רבה בתחומים שהיא אוהבת: "כל השנים הכנתי מצגות למסגרות שונות עבור ההנהלה, הדירקטוריון ואחרות. מכיוון שיש לי מיומנות טכנית, אין לי בעיה להכין מצגות ולהציג אותן. חומר למצגות יש לי למכביר מנסיעותינו לחו"ל, גם נסיעות ארוכות וגם קצרות." 

נתון שלישי שהיה לה לקראת הפנסיה: "אני מאוד מאוד אוהבת לצלם. אני חובבת בנושא, אבל השתלמתי בכמה קורסים. ואכן  התמונות שלי ממש לא רעות." אבל לא די בידע טכני, מסעות בעולם ותמונות נאות. "אני מאוד אוהבת חקר, לחקור דברים ולהעמיק," היא מעידה על עצמה. בהרצאות שלה היא נותנת מבט רחב על הנושא שהיא עוסקת בו, מוסיפה ידע ותובנות משלה. לכן ברור שהרצאותיה כל כך מרתקות, כפי שמעידים השומעים את הרצאותיה, אם פנים אל פנים ואם בזום.  

מסע כורסה 

"ברגע שיצאתי לפנסיה החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם כל הדברים האלו שאני יכולה ויודעת ואוהבת," מספרת עזי. "הקמתי מיזם שנקרא 'מסע כורסה', בו אני בונה הרצאות עם מצגת בתוכנת פאואר פוינט, עם התמונות שלי על מקומות שונים בעולם שביקרתי בהם."  

עוד מוסיפה עזי בחיוך: "אני גם מאוד אוהבת לדבר, לספר סיפורים. לעמוד מול קהל אף פעם לא היתה לי בעיה. אני באה לספר סיפור ולחבר אנשים אל מה שאני רוצה לספר. אני מספרת אנקדוטות ועל מפגשים אישיים שאירעו במסעותיי. וכאמור, בזכות החקר שאני עורכת לקראת כל הרצאה, אני יכולה לספר דברים מיוחדים, מעשירים, שלא כולם יודעים.  

"בכל הרצאה שלי," היא מוסיפה, "אני מספרת עשירית ממה שאני לומדת לקראת ההרצאה. ולפעמים אני מתקשה אפילו לבחור על מה לדבר. אבל כשאני מתחילה הרצאה הכול זורם."  

יש לעזי מבחר גדול של הרצאות על מקומות בעולם ביניהם: קובה, איסלנד, יפן, ניו-זילנד, וגם מקומות קרובים יותר: פרובנס, דרום מערב אנגליה וגיאורגיה.  את ההרצאות האלו היא מעבירה בחוגי בית, במתנ"סים, בקתדרות ברחבי הארץ, במועדוני גימלאים ועוד. 

מוסיפה עזי: "אני גם מתכננת טיולים לאנשים המעוניינים בתפירה של טיולי בוטיק בהתאם לצרכים, ליכולות ולרצונות שלהם."  

שירי ארץ ישראל ושירי שואה 

"פתחתי עוד סדרה של הרצאות בנושא שירי הארץ, כי אני מאוד אוהבת את שירי ארץ ישראל," מספרת עזי. יש לה הרצאות על שירי יורם טהר לב, על שירי ירושלים ועוד על שירים שלא נס ליחם: "כדי לא לפגוע בזכויות יוצרים אני משמיעה בהרצאותיי רק  קטעי שירים. אבל הדגש הוא על הסיפורים מאחורי השירים." 

במקביל לזה יש לה הרצאה על שירי שואה וזה בעקבות מסעות לפולין שערכה.  

לשאלה אם יש לה קשר משפחתי לניצולי שואה, היא עונה: "אין לי כל קשר משפחתי לשואה. אני גדלתי במושב שנוסד על ידי שורדי שואה. קראתי להם 'דודה' ו'דוד', (וזאת כפי שהיה נהוג אז, כיוון שלניצולי שואה לא היו בני משפחה ברוב המקרים, אזי שכנים וחברים נחשבו קרובים ביותר. ע.ב.). לכולם היה מספר על היד. מאז ימי נעוריי הייתי אובססיבית לנושא השואה; ויצאתי לפולין כאדם מבוגר מטעם בזק."  

וכאן מספרת עזי על פעילות של חברת בזק שלא ידועה לכולם: "בזק הקימה אנדרטאות בעיירות בפולין. בצעדות המוות נהרגו חמישה עשר אלף יהודים, והם נקברו בקברי אחים בעיירות בדרך. בעקבות עבודת דוקטורט של אחד החוקרים, חברת בזק לקחה על עצמה את המשימה לגלות את שמות האנשים, למצוא להם קבר, ולהקים אנדרטאות בשלוש עיירות קרובות לאושוויץ. שלוש פעמים, שנה אחרי שנה, יצאו עובדי החברה לפולין כדי לבצע משימות אלו. בעקבות ביקורים אלו בניתי הרצאה על סיפורים מאחורי שירי יום השואה. זוהי הרצאה מרגשת ולא פשוטה, וכמובן שגם עבורה חקרתי רבות. מצאתי גם שירים שלא היו מוכרים, קשים בתכניהם אבל מספרים את סיפור ורוח התקופה."  

ציונות בגיאורגיה ובארץ 

באחד הסיפורים המעניינים והאישיים מספרת עזי על משפחת בעלה בגיאורגיה: "זהו סיפור מרתק שהוא פחות מוכר מבחינה היסטורית: כאשר שערי ברית המועצות היו סגורים אחרי מלחמת ששת הימים, לא העזו בגיאורגיה, כמו באזורים נוספים בברית המועצות, להביע רצון לעלות למדינת ישראל, כי זה היה נחשב כבגידה ב'מולדת'. אחד שהעז אחרי מלחמת ששת הימים, וסחף עמו אחרים היה חמי שבתאי אלאשווילי ז"ל, אבא של אבי. יחד עם חברים הוא ניסח מכתב בשם שמונה-עשרה (ח"י) משפחות יהודיות.  

"זה באמת מסמך היסטורי מרתק," אומרת עזי, "ובו נכתב: 'אנחנו חייבים לעלות לארץ ישראל כי אנחנו יהודים ותמיד התפללנו: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'." עוד הם הוסיפו במכתב, שאין להם דבר נגד המדינה שהם חיים בה, אבל הם מחויבים לעם ישראל ולארץ ישראל. לכתוב מכתב כזה עם פירוט שמות החותמים וכתובותיהם ולהפיצו בעולם היה באמת מעשה גבורה," מציינת עזי.  

וכיצד הופץ המכתב? באוגוסט 1969 נסע שבתאי אלאשווילי למוסקבה, ושם הוא הצליח להכניס את המכתב לשגרירות הולנד, ממש להבריח אותו פנימה. שלושה חודשים אחר כך התפרסם המכתב בעולם, וגולדה קראה אותו בפני חברי הכנסת ובשידור ישיר לאומה בטלוויזיה. מיד לאחר שהמכתב התפרסם בעולם, הגיעו אל שמונה-עשרה המשפחות נציגי השלטון, כנראה מהק.ג.ב ואִפשרו להם לצאת מהמדינה.  

מוסיפה עזי: "בגדולתו אמר חמי, שגם אם הוא יהיה היהודי האחרון בגיאורגיה, הוא לא יצא בין הראשונים, כי המכתב מייצג כל יהודי שרוצה לעלות לארץ ישראל. הוא חיכה שנה וחצי. לצערנו, הוא חלה בזמן הזה בסרטן. הוא הצליח להגיע ארצה עם המשפחה, אבל לאחר שישה שבועות הוא נפטר."  

משפחת  אלאשווילי  שהיתה אמידה ומסודרת בגיאורגיה, וויתרה על הכול בעלותה ארצה והתיישבה בירושלים. לאחר מות האב נותרה האם תמרה להתמודד עם קשיי החיים.  בסופו של דבר כל בניה ובנותיה הסתדרו, כולם למדו, שירתו בצבא, עבדו, התחתנו ויש להם ילדים. לשבתאי ותמרה אלאשווילי נולדו ארבעה עשר נכדים ושלושים ושבעה נינים! "הסיפור מרתק ותמיד כשאני מספרת אותו הוא מרגש אותי מחדש," מעידה עזי. "חשוב מאוד לספר סיפור זה ודומים לו. זוהי ציונות."  

"גם אבא שלי היה ציוני. בהרצאה נוספת שלי אני מספרת על הקרבות בין לטרון לקריית ענבים במלחמת השחרור ועל הפלמ"ח. כמו כן, אני מפנה זרקור לחיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), שאבי היה אחד מהם. אני מספרת על ההתנכרות אליהם בארץ, למרות שלחמו יחד עם כולם. הם אף פעם לא קיבלו את הכבוד שמגיע להם. זה פן אחר של המשפחה. אני תמיד אומרת לבנותיי שהן זכו לכך שהסבים שלהן משני הצדדים הם ציונים אמיתיים, כל אחד בדרכו שלו."  

עוד אנקדוטות מהטיולים 

לשאלה אם יש לה אנקדוטות נוספות מסיוריה בעולם, מסתבר שיש באמתחתה של עזי אנקדוטות רבות מאוד. לבקשתנו היא מספרת עוד סיפורון על גיאורגיה: "היינו בחבל סוונטי בהרי הקווקז והתארחנו בבית הארחה מקומי, כלומר בבית של אנשים פרטיים. באחד הערבים הגיעו אלינו בני המשפחה המארחת כדי להנעים את זמננו בנגינה ושירה. ולפתע התחיל אחד הבנים לשיר שירים של שלמה ארצי ואהוד בנאי. מסתבר שאביו גיאורגי ואימו גיאורגית יהודייה. כשהיה בן שמונה עשרה הוא עלה ארצה כחייל בודד ושירת בגולני במשך שלוש שנים. לימים הוא חזר לגיאורגיה כדי לעזור למשפחתו בעסקים שלהם. עד היום הוא שומר על הקשר עם חברים בישראל."  

על מפגש מיוחד בקרומוול מספרת עזי: "לפני יציאתנו מהארץ הזמנו מקום ב– B&B אבל כשבוע לפני הנסיעה התקשרו להודיע לנו שהיתה טעות מבחינתם בהרשמה ואין מקום. הבחור שלח אותנו על חשבונו למלון קרוב, 'מפונפן' ויקר, בו פינקו אותנו גם בארוחה נהדרת. למחרת החלטנו לגשת אל הבחור מההזמנה המקורית כדי להגיד תודה. כאשר נפגשנו, הסתבר שקוראים לו דורון. הוא ישראלי לשעבר שלמד חקלאות בפקולטה ברחובות, ונסיבות חייו הביאו אותו לנהל חווה בקורנוול. תוך חמש דקות של שיחה גילינו שהאבות של שנינו היו בפלמ"ח – אבי שירת בחטיבת 'הראל' ואביו שירת בחטיבת 'יפתח'. כך התקיימה ב'סוף העולם' שיחה מרתקת והזויה בו זמנית על המורשת המשפחתית שלנו בארץ." 

התנדבות 

במקביל לכל הדברים האלו עזי מוצאת זמן גם להתנדב: "זו השנה הרביעית בה אני משתתפת כתלמידה וגם מתנדבת כמרצה בכיתת ותיקים. זו מתקיימת בתיכון 'איתן' מטעם המועצה האזורית  גזר. התלמידים הוותיקים נפגשים פעמיים בשבוע, שומעים הרצאות מפי מורי בית הספר ועורכים טיולים משותפים." אבי, בעלה של עזי, אף הוא מתנדב ללמד את תלמידי בית הספר מתמטיקה ואנגלית.  

עזי מתנדבת גם בעמותת "שלובות", למתמודדות/מתמודדים ומחלימות/מחלימים מסרטן. מסתבר שיש לעמותה זו סניפים ברחבי הארץ, ועזי מרצה בסניפים שונים. עוד היא מתנדבת בסניפים של קפה אירופה. יש עשרות מועדונים בשם זה המשמשים למפגשים של שורדי שואה. עזי מתנדבת להגיע למועדונים שונים מחדרה ועד עומר: "אני מנסה להנעים את זמנם ולהתאים את ההרצאות עבורם."  

פעילות נוספת שמתגבשת בימים אלה מתייחסת למוזיאון חדש שעומד להיפתח בחודשים הקרובים – "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה". המוזיאון הוקם במתחם "יד לשריון" בלטרון, ומספק חוויה מיוחדת מנקודת מבט פחות מוכרת על תקופת מלחמת העולם השנייה. מספרת עזי: "לאחרונה השלמנו את מחזור ההדרכה הראשון שהייתי חלק ממנו ואני מצפה בהתרגשות לתחילת העבודה כמדריכה במוזיאון החשוב והמיוחד הזה." 

במושב 

מספרת עזי: "עד 1967 משמר איילון היה יישוב ספר. היינו על הגבול של לטרון. רק אחרי ששת הימים הפכנו להיות יישוב נוסף במרכז הארץ," היא אומרת בחיוך.  

כאמור, משפחת בראל היא בעלת נחלה במושב. "יש לנו מטע זיתים קטן ובכל שנה בזמן המסיק אנחנו עורכים הפנינג המוני לחברים העוזרים במלאכה ומקבלים בתמורה בקבוק שמן פרי עמלם." 

עזי ואבי הם הורים לשלוש בנות, כולן אקדמאיות. יעל ילידת 1984 היא דוקטור לתקשורת המדע. נעמה ילידת 1987. בעלת תואר שני בטכנולוגית ביוטק. תמר בת הזקונים ילידת 1993 והיא בעלת תואר בתקשורת. מבין השלוש נעמה נשארה להתגורר במושב. עזי ואבי נהנים משלושת נכדיהם – שניים מיעל ואחד מנעמה.  

כאשר עזי נשאלת לגבי חייה במושב, היא עונה: "אני אוהבת לצטט מתוך השיר: 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי'. המושב היה ונותר חלק מהווייתי עוד כנערה, כשהקמתי כאן את הקן הראשון של 'הנוער העובד והלומד' ובוודאי לאחר שבנינו כאן את ביתנו. גם כאן אני מתנדבת ומעבירה הרצאות רבות לתושבי המושב והיישובים השכנים."  

עוד היא מוסיפה: "האזור שלנו הוא אחד היפים בארץ, לפחות בעיניי, ומרגיש פעמים רבות כטוסקנה קטנה. 'המחיר' של נסיעות ארוכות לעבודה (כשעוד עבדתי) וריחוק מסוים ממרכז העניינים בהחלט שווה, כשקמים כל בוקר ושותים קפה בגינה המטופחת, תחת העצים ששתלנו כשהבנות נולדו; כשיוצאים לצעידות בשדות המוריקים ונהנים לארח את הבנות, הנכדים וחברים רבים בכל הזדמנות."