סיפורן של ארבע נשים לא יהודיות, מקנדה, שוויץ, ניו זילנד והולנד, שהתגלגלו ארצה לקיבוץ הקימו משפחה והן כאן. ארבעתן בחרו לא להתגייר
רות המואבייה, עזבה את מולדתה והלכה אחרי נעמי לארץ יהודה. קיבלה עליה את השפה, האמונה ומנהגי המקום. לפניכם מספר "רותיות", בגרסה המודרנית – בנות זוג שעזבו מולדת, שפה, תרבות ובאו לגור כאן, בישראל, בקיבוץ.
איך הגיעו לכאן ומה הרושם שהותיר בהן המפגש הראשון עם הישראליות, למה הן מתגעגעות ולמה לעולם לא יצליחו להתרגל
כולם נולדו שווים
שילה וולר
קיבוץ שדות ים
עיסוק מתנדבת במוזיאון העתיקות של הקיבוץ
גיל 73
איפה נולדת? בהמילטון (ליד טורנטו), קנדה
משפחה ילד ושלושה נכדים, כולם בקיבוץ
איך הגעת לארץ?
"במשפחה שלי היה נהוג לערוך מסיבה לגיל 21 ואני לא רציתי. אימא שלי התייעצה עם חברים שהציעו לה לשלוח אותי לטיול מאורגן לישראל. אמרתי וואו, זה כן.
זה לא היה טיול מאורגן כמו שיש היום. היינו שבוע בלונדון, שבוע בפריס, ואז טסנו לישראל, היינו חודש וחצי בקיבוץ יגור. אני הארכתי ליותר מחודש כי התאהבתי במדריך מתנדבים.
התחברתי מיד לטבע, לחקלאות, לרפת, לכותנה, לעבודה הפיזית. למדתי לאכול אוכל של קיבוץ ומה זה "כולבויניק".
"הביקור הראשון היה ב-1968. חזרתי לקנדה, פרשתי מהאוניברסיטה ורציתי לצאת לגלות את העולם. רציתי הרפתקה.
יצאתי עם מכונת כתיבה וגיטרה, עליתי על אנייה שהפליגה מסביב לעולם והגעתי לאנגליה. שם קיבלתי מכתב מהבחור ביגור, הוא הגיע אלי והתחלנו לנוע במכונית חזרה לכיוון ישראל. הוא רצה שנתחתן, אני רציתי להמשיך ולגלות את העולם. ושוב חזרתי לקנדה.
"ב-1973 פרצה מלחמת יום כיפור, עסקתי קצת בעיתונאות ומצאתי טיסה לישראל. נסעתי עם העיתונאים לתעלת סואץ וביקרנו במחנה אסירים. הייתה הרבה סקרנות אצל העיתונאים הזרים, איך נראית מלחמה? חזרתי ליגור, החבר כבר היה נשוי, וזה היה בסדר מבחינתי כי אני רציתי להמשיך בהרפתקאות.
החלטתי לעשות אולפן ואמרו לי שבשדות ים נפתח אולפן, אני זוכרת שאמרו לי 'זה קיבוץ יפה ליד הים, לא קיבוץ אמיתי, אבל יודעים לעשות מסיבות'. לא הסכמתי לעבוד עם ילדים, לא במכבסה ולא בחדר האוכל, אלו התפקידים שהיו אז לנשים, אני התעקשתי לעבוד ברפת".
"בגיל 27 נכנסתי להיריון מבן הזוג שלי, חבר קיבוץ. תמיד ידעתי שאני לא רוצה להתחתן אבל שיהיו לי ילדים. היה לי בראש סרט שראיתי בילדות עם אליזבת טיילור על אימא שמגדלת את הילד שלה על החוף ומקריאה לו את שייקספיר".
היו לך מחשבות לחזור לקנדה? "מעולם לא החלטתי לגור פה. תמיד התוכניות היו לחמש שנים קדימה."
מה היה הרושם הראשוני מהארץ? "ממה שקראתי חשבתי שאני מגיעה למדבר, וכמו במדבר חשבתי ששומרים על כל טיפת מים. דבר ראשון שראיתי כשהגעתי ליגור היו הממטרות שהשקו את הדשא, מסביב הכול היה ירוק. מעבר לזה, אהבתי שלא היו פה טלוויזיות ולא טלפונים. היה חיבור לטבע. סדרן העבודה היה מגיע על אופניים."
גיור "בחינוך הבסיסי שקיבלתי כולם נולדו שווים. בישראל מתעקשים שיהיה כתוב דת בתעודת הזהות, אז אצלי כתוב 'קנדית'. בחרתי להיות תושבת קבע ויש לי מדבקה בדרכון שאני צריכה לחדש כל שנתיים, למרות שאני חיה פה כל כך הרבה שנים. אני חוגגת חגים פגאניים. תמיד חגגנו כריסטמס. כשהגיעו הנכדים הוספתי עוד חגים שאהבתי כילדה: צביעת ביצים וחיפוש ארנבונים משוקולד בפסחא ואת האלווין."
שפה "מדברת עם הילד ועם הנכדים באנגלית".
למה את הכי מתגעגעת? "לשוט בקאנו. זה לא קייק. לצאת בקאנו לבד, עם מצלמה וקפה, לחזור אחרי שלוש שעות. אני אשת טבע."למה את לא מתרגלת? "יש בארץ פיגור לגבי נושא שמירת הטבע ואיכות הסביבה, ביוב שזורם לים, לכלוך. וגם הרעיון של לא לצאת פראייר. זה כנראה משהו שנמצא אצל הישראלים מהצבא
שדות ירוקים
רחל שריד
קיבוץ דליה
עיסוק עובדת בנוי
גיל 44
משפחה נשואה + 3
איפה נולדת? בשוויץ, בפרברים של באזל
איך הגעת לארץ?
"אבא שלי היה מתנדב בקיבוץ עינת בשנת 1973, הוא היה בדרך להודו והגיע לישראל במקום. בפעם השנייה, כשחזר להתנדב בעינת, הוא פגש את אימא שלי, גם היא מתנדבת משוויץ, והם חזרו יחד לשוויץ. ב-1976 הם חזרו לתקופת התנדבות נוספת יחד וכשחזרו לשוויץ אני כבר הייתי בבטן.
ככה שאני תוצרת הארץ, התחלתי פה. אלו היו הסיפורים ששמעתי בבית, ישראל תמיד הייתה איפשהו. כשגדלתי למדתי בשוויץ הוראה וכחלק מהלימודים היינו צריכים לעשות סטאז' במקום שלא קשור להוראה (כך נהוג שם).
שאלתי האם התנדבות בקיבוץ יחשב לי לסטאז' וכשקיבלתי תשובה חיובית הגעתי לכאן. באתי באמצע שנת לימודים. רציתי לראות איך זה.
"בפעם הראשונה הגעתי כמתנדבת ב-1998, הייתי חצי שנה, וחזרתי לחצי שנה נוספת ב-2001. בפעם השלישית ב-2003 הכרתי את בעלי ונשארתי פה.
עבדתי במטעי האבוקדו ומאוד אהבתי את זה. בעלי, בן הקיבוץ, גם עבד במטעים, סיפור אהבה בין מתנדבת וקיבוצניק. חשבנו איך נמשיך? הוא לא יכול היה להגיע לשוויץ ולעבוד, ולי הייתה ויזת עבודה, שאפשר לקבל יחסית בקלות. ככה זה זרם."
היו מחשבות לחזור לשוויץ? "זה היה על השולחן. בואי נאמר שזה לא ירד. עם השנים זה נהיה יותר קשה, הילדים יותר גדולים, יהיה קושי עם השפה, למצוא עבודה. אני לא אומרת שזה לא יקרה אף פעם, אבל עם השנים זה נעשה קשה. וגם טוב לנו בקיבוץ."
מה היה הרושם הראשוני מהארץ? "הגעתי בתחילת דצמבר, נסעתי באוטובוס וזה לקח המון זמן. בדרך עברנו ליד השדות שנראו יבשים, מלאי אבנים. אמרו לי שאלו שדות והכול יהפוך להיות ירוק."
"אמרתי מה פתאום, זה נראה כמו מדבר. אחרי הגשמים הכול נהיה ירוק. זה היה וואוו! בשוויץ אין את זה, שבבת אחת שדה הופך ירוק. עד היום אני אוהבת את זה."
"ביום הראשון שהגעתי, ירדתי מהאנייה והלכתי ברגל לתחנת האוטובוס. הייתה שם אישה זקנה שחצתה את הכביש ועשתה סימן למכונית לחכות, עם היד."
"אצל האיטלקים התנועה הזו היא תנועה גסה, כמו קללה. חשבתי לעצמי, מה היא עושה?! איזו חצופה! אחר כך הבנתי שבארץ יש לתנועה הזו משמעות אחרת".
למה את הכי מתגעגעת? "למשפחה שלי. כל המשפחה שם. וגם להרים, לשלג, לירוק. לסדר, לתחבורה הציבורית המסודרת. שם הכול מסודר."
למה לא תתרגלי לעולם? "אין לי ברירה אלא להתרגל אבל ל'יהיה בסדר'. אין תכנון לטווח ארוך, עושים קיצורי דרך. גם בבית ספר, יש הבדלים בצורת החינוך. זה מרגיש לי אי סדר, לפעמים הודעות ברגע האחרון. אני שוויצרית, לא כזו ספונטנית."
שפה "התחלתי לדבר עם הילדים גרמנית-שוויצרית שזו שפת האם שלי. לא הרגיש לי נוח לדבר עברית. עם הזמן זה נהיה חצי-חצי. הם מבינים, פחות מדברים."
גיור "אני לא יהודייה. הנושא הזה מעולם לא עלה. לא רואה סיבה לגיור ולא מאמינה בזה
כמו לאכול חול
שם: קרול כרמי
קיבוץ נחשולים
עיסוק פנסיונרית. עבדה במטעי האבוקדו 12 שנים וכמעט 30 שנה במפעל של הקיבוץ
גיל 72
משפחה נשואה + שלושה ילדים וחמש נכדות
איפה נולדת? בחווה בדרום ניו זילנד
הגעתי לארץ "הייתי בטיול עם אחותי. עלינו על אוטובוס בקטמנדו ונסענו דרך נפאל, הודו, פקיסטן, אפגניסטן, אירן, טורקיה, יוון. בדרך, באוטובוס, פגשנו מתנדבים שהיו בארץ וסיפרו לנו על הקיבוץ."
"האוטובוס המשיך ללונדון, ואנחנו ירדנו ביוון. היה לנו כרטיס פתוח לשנה וחשבנו לעבוד ביוון. די מהר הבנו שחורף ואין ממש עבודה אז אמרנו שניסע לחגוג את כריסטמס בקיבוץ."
"לא ידענו שבקיבוץ לא חוגגים את החג הזה. עלינו על טיסה לישראל והגענו לקיבוץ נחשולים, ישר למשמרת לילה במפעל. בכל זאת בכריסטמס נתנו לנו לנסוע לירושלים ולבית לחם, אז חגגנו.
"אחותי נשארה בקיבוץ חמישה חודשים והמשיכה ללונדון. אני נשארתי שנתיים עד שנגמרה לי הוויזה. בתקופה הזו הכרתי את מי שיהיה בעלי. חזרתי לניו זילנד ואחרי שנה הוא הצטרף אלי."
"התחתנו וחזרנו חזרה לארץ, לקיבוץ. בשנה הזו שחזרתי לניו זילנד החלטתי שיהיה לי יותר קל לחיות בישראל מאשר לו לחיות בניו זילנד. חוץ מזה אהבתי את הרעיון של הקיבוץ, את החקלאות, הקהילה, וגם המקום עצמו שנמצא על הים."
היו מחשבות לחזור לניו זילנד? "ב-1990 לקחנו את שלושת הילדים ונסענו לניו זילנד לשנת חופש, בעיקר כדי שהילדים יכירו את המשפחה שלי. יש לי שם שבעה אחים ואחיות, משפחה גדולה. היה לי חשוב שיכירו את המשפחה ואת צורת החיים בחווה שבה גדלתי. זו הייתה שנה טובה, קצת עבדנו, טיילנו, ובילינו עם המשפחה, הילדים למדו בבית הספר. היה טוב, אבל לא הייתה שאלה האם אנחנו נשארים שם או חוזרים חזרה".
רושם ראשוני "הרשים אותי בניין הארץ, איך הקימו את הארץ והקיבוצים מכלום, מאפס, למקום פורח. זה עשה עלי רושם. גם כמתנדבת הרגשתי שאני תורמת, וגם כקיבוצניקית הרגשתי שאני חלק מבניית הארץ."
למה את הכי התגעגעת? "למשפחה שלי. קשה לעזוב משפחה כזו גדולה. הם היו באים לבקר במשך השנים. בהתחלה גם התגעגעתי לאוכל של הבית. עכשיו כבר התרגלתי."
למה אי אפשר להתרגל? "בעלי אוהב לאכול סברס, תאנים ורימונים. בשבילי זה כמו לאכול חול. גרעינים שנכנסים בין השיניים. חוץ מזה להתנהגות שהיא אלימה. בתור קיבוצניקים אנחנו פחות צריכים להתמודד עם זה. כשעבדתי במפעל בשוק המקומי היה לי מאוד קשה מול לקוחות שרוצים הכול אתמול. קשה להתרגל לזה."
שפה "מדברת עם הילדים בעברית. בהתחלה, כשהילדים היו קטנים, דיברתי איתם אנגלית. הם אמרו לי "אנחנו לא שומעים כשאת מדברת אתנו ככה". אז עברתי לעברית.
גיור "בהתחלה הייתי מוכנה להתגייר. הלכנו לרבי בחיפה. כשהוא אמר שחלק מהכסף נעביר לו מתחת לשולחן, אמרתי שלזה אני לא מוכנה. היה עוד רב שגייר קיבוצניקים. הייתי צריכה לעבור לתקופה לקיבוץ דתי וגם בעלי היה צריך להיות תקופה שם."
"הרב שאל אותו אם הוא מוכן לחיות בבית דתי, ובעלי אמר שהוא לא מוכן. בעצם היינו צריכים לשקר לרב. כשיצאנו הרב אמר לנו שאנחנו חיים בחטא, כי כבר היינו נשואים. שם זה נגמר. הבת שלי עברה קורס גיור בצבא אבל בסוף נסעה לפראג להתחתן בחתונה אזרחית."
"אני אוהבת את חג שבועות. גדלתי בחווה וכל שנה הייתה תערוכה להציג את החיות הנבחרות של המשק, גאווה של החקלאים. אני רכבתי שם על סוסים. לפני שנתיים ציינו בנחשולים 70 שנה לקיבוץ ועשו טקס שבועות בשדה התירס. תפסו אותי וביקשו שאנהג על הטרקטור של האבוקדו, שאהיה הנציגה
קל זה לא יהיה, זה יהיה מעניין
קארן זליגר
קיבוץ עין כרמל
עיסוק מנהלת השכרות (מגורים/עסקים) ונדל"ן בקיבוץ
גיל 53
משפחה נשואה + שתי בנות
איפה נולדת? רומונד, עיר קטנה בהולנד
הגעתי לארץ: "הגעתי לארץ בפעם הראשונה בשנת 1988. אני וחברה טיילנו במשך חודשיים וקצת ברחבי אירופה והגענו לטורקיה. התלבטנו אם לחזור להולנד דרך איטליה בטרמפים וברגע האחרון החלטנו להפליג מטורקיה לישראל."
"זה היה סוף אוקטובר ואמרנו שבטח בישראל עוד יש שמש. אחותי הגדולה הייתה בישראל שנתיים קודם ושמעתי קצת. אחרי יומיים של הפלגה הגענו לנמל חיפה."
"עמד שם בחור מעין כרמל שהיה אחראי על המתנדבים בקיבוץ וחיפש תיירים שרוצים להיות מתנדבים ולעבוד בקיבוץ. אנחנו רצינו להגיע לדרום, רצינו שמש והרפתקאות וסירבנו להצעתו."
"נסענו לחיפה, ישבנו בבית קפה ותוך כדי ניסינו לברר לאן אפשר להגיע. לא מצאנו שום דבר ובערב עלינו על אוטובוס לעין כרמל. קיבלנו את החדר הכי מחורבן, יותר גרוע מכלא בטורקיה, חור בדלת וחור בקיר."
"פחות משבוע אחר כך עשו מדורה של המתנדבים יחד עם החבר'ה הצעירים של הקיבוץ. ראיתי שם בחור כל כך יפה, אבל אמרתי שאני לא מתקרבת. כמה שבועות אחר כך הוא חגג יום הולדת בפאב, ומאז אנחנו יחד."
"אחרי כמה שבועות אני המשכתי לטייל, הייתי בקיבוץ יהל וטיילתי במצרים. חזרתי לקיבוץ לכמה שבועות וחזרתי להולנד. הקיבוצניק בא אחרי לשם, עבד, טייל, נסענו יחד לטיול במזרח. אחרי שנתיים הוא רצה לחזור ללמוד בישראל וחזרנו יחד. בשנה האחרונה ללימודים התחתנו.
"לא הייתה החלטה לגור פה. הרבה שנים הייתי 'על מזוודות', והתלבטתי אם לחזור להולנד. זה לא היה קל. כשהילדות נולדו זה נתן את השייכות למקום, התרגלתי לחיים בקיבוץ, למנטליות.
רושם ראשוני "אני זוכרת שראיתי בכל מקום חיילים. אנשים צעירים בגילי עם מדים. חשבתי 'מה זה כל החבר'ה הצעירים האלה במדים?' חוץ מזה ישראל נראתה מאוד אקזוטית, עצי בננה ועצי דקל, נופים אחרים מאירופה".
למה את הכי מתגעגעת? "למשפחה ולחברים. נשארתי בקשר חזק מאוד עם המשפחה ועם החברות משם. אני 33 שנה פה והקשר נשמר".
למה אי אפשר להתרגל? "למנטליות התרגלתי ואפילו התחלתי לאהוב את חוסר הפורמליות שבהתחלה נראה לי כמו חוצפה. לא אצליח להתרגל לחוסר סדר וללכלוך שיש בטבע וסביב בתים של אנשים. זה נורא שאנשים מלכלכים."
שפה "אני מדברת עם הבנות בהולנדית. הן מבינות ומדברות. הגדולה עונה בהולנדית. השנייה פחות. עם הבעל בעיקר באנגלית, אבל ככל שעובר הזמן מדברים יותר בעברית."
גיור "זה עלה פעם אחת לפני שהתחתנו. אני לא מאמינה בזה ולא רציתי להתאים את עצמי למשהו שאני לא מאמינה בו. יש כל כך הרבה צביעות סביב זה. אין לי קשר לדת אז זה לא היה חשוב. אבא של בעלי היה אומר 'קל זה לא יהיה. זה יהיה מעניין
