סיפור הגבורה של פיוטר בודניק – אדם מיוחד במינו, אמיץ, שהציל את שכניו היהודים

רק כאשר ילדיו כתבו עבודות "שורשים" ושאלו את סבא וסבתא על עברם, שמע יוסי בודניק, חבר מושב כפר-ורבורג, את סיפורם המופלא של אביו, פיוטר בודניק, שהציל את אימו אדלה בשואה. לאחר השואה התחתן עם אדלה ועלה איתה לארץ ישראל. האב-הסב הוכר על ידי "יד ושם" כ"חסיד אומות העולם". זהו סיפור הגבורה של פיוטר בודניק – אדם מיוחד במינו, אמיץ ללא חת, שסיכן את חייו פעמים רבות כדי להציל את שכניו היהודים. בודניק זכה להינשא לאישה שהציל – ובישראל טיפח משק חקלאי ומשפחה לתפארת

כפר קצ'נובה בחבל טרנופול נמצא עתה במערב אוקראינה. ברבות השנים הוא הועבר מיד ליד. משנת 1919 היה האזור תחת השלטון הפולני. היה זה כפר של אוכלוסייה מעורבת של פולנים נוצרים שחיו יחד עם כמה משפחות יהודיות. שתי משפחות – משפחת בודניק הנוצרית ומשפחת הלרייך היהודית – גרו במרחק ארבעה בתים זה מזה. משפחת בודניק עסקה בחקלאות ולמשפחת הלרייך היתה חנות ממנה התפרנסה.

"אבי פיוטר ואמי אדלה הכירו מילדות," מספר יוסי בודניק, "הם היו כבני עשרים כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. אני לא שמעתי מהם פרטים על תקופה זו," מעיד יוסי. "רק כאשר ילדיי, הנכדים שלהם, החלו לשאול אותם שאלות כדי לכתוב 'עבודות שורשים' התוודעתי לכל הסיפור הנפלא הזה, כיצד הציל אבי את אמי.

"אבל מסתבר," הוא מוסיף, "שהקשר החם בין שתי המשפחות – הנוצרית והיהודית – החל עוד לפני המאורעות בשואה. בשנת 1919, בעת הפוגרומים של האוקראינים שנקראו 'פרעות פטליורה', סבי מצד אבי, יאן בודניק, הציל את משפחת הלרייך. הוא הסתיר אותם מספר פעמים מפני הפורעים, ואף התעמת עם נוצרים פולנים ואחרים שרצו להסגיר אותם."

שתי המשפחות המשיכו לקיים קשרים חבריים. כל אחד הקים משפחה עם ילדים וחיו חיי שכנות טובה. שלושים שנה לאחר מכן, כאשר נכנסו הגרמנים לכפר, פעל פיוטר הצעיר, אז כבן עשרים, בדיוק בדרכו של אביו.

"כאשר נכנסו הנאצים לכפר," ממשיך יוסי לספר, "היה זה אבי, פיוטר בודניק, שלקח על עצמו את המשימה להגן על משפחת הלרייך.  אב המשפחה שלהם נפטר באותה עת. האם ואחד האחים נשלחו למחנה השמדה ברגן-בלזן ושם הם ניספו. בכפר נותרו האחיות אדלה ואסתר עם אחיהם זאב (וילי) בן השבע.

"הצבא הגרמני הגיע לכפר בשנת 1941, במסגרת 'מבצע ברברוסה', שנועד לכבוש את ברית המועצות. (אז היה האזור בשליטת הסובייטים). הנאצים החלו לצוד יהודים, לרכז אותם בגטו ולערוך אקציות.

במשך כל הזמן הזה היה אבי פיוטר בקשר עם השלושה, הוביל אותם באמצעות עגלה וסוס ממקום למקום. אבא שלי החביא אותם במקומות מסתור שונים: במתבנים של שכנים, במחסנים של משפחתו, בבית הקברות, במחפורות ביער.

לעתים הם יצאו מן המחבוא וחזרו אל הכפר. באחת הפעמים נתפסו ונשלחו לגטו. אבא חילץ את האחיות, את אמי אדלה ואחותה אסתר. האח הקטן, זאב, ברח מן הגטו – הלך בשלג 7 ק"מ וחזר לכפר."

למרות יחסי שכנות טובים בין היהודים לפולנים בכפר, היו גם מלשינים. פיוטר בחושיו החדים ידע לזהות מתי יש סכנה. כלומר: מתי יש חשש שאחד השכנים עלול להבחין במסתתרים ולהלשין עליהם. לכן הוא העביר את אדלה, אסתר וזאב ממקום למקום. הוא סיפק להם מזון ודאג לבריאותם ללא הפסק.

מספר נכדו של פיוטר, חי פיאסצקי: "לקראת סוף המלחמה נדבקו האחים במחלת טיפוס. פיוטר טיפל בהם וגם הוא נדבק במחלה. רופא יהודי מן הגטו הציל את חייו. וכך, במשך שנתיים וחצי של בריחות, הסתתרות ופחד אין-סופי, שמר פיוטר על בני משפחת הלרייך תוך כדי סיכון חייו."

לאחר המלחמה נישאו אדלה ופיוטר. הם התיישבו במערב פולין, בברסלאו. שם נולדו ילדיהם יוסי ופלה. אסתר וזאב עלו ארצה במסגרת "עליית הנוער" בשנת  1948, ובשנת 1957 הצטרפו אליהם אדלה, פיוטר והילדים.

בשנת 1967 הוענק לפיוטר בודניק אות "חסיד אומות העולם" מטעם "יד ושם". הוא קיבל מדליה ותעודת כבוד, והשתתף בנטיעת עץ ב"שדרת חסידי אומות העולם". זהו סיפור גבורה של אדם מיוחד במינו, אמיץ ללא חת, שסיכן את חייו פעמים רבות כדי להציל את שכניו היהודים.

צעדים ראשונים בארץ

על תחילת דרכם בארץ ישראל מספר הבן יוסי: "עלינו ארצה בקיץ 1957 במסגרת 'עליית גומולקה'. זו היתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל לאחר השואה. אני זוכר שלפני עזיבתנו נסענו להיפרד מסבא שלי, שהתגורר בכפר באוקראינה.

"בארץ כבר היו לנו קרובי משפחה – האחות והאח הצעירים של אמי. גם אותם, כאמור, הציל אבי פיוטר, והם עלו לארץ לפנינו במסגרת 'עליית הנוער'. הפגישה הראשונה היתה עם דודי הצעיר זאב, שהגיע לאוניה לקבל את פנינו ובידו שקית ענבים מתוקים.

"מחיפה נסענו לקיבוץ בנגב, שם היתה דודתי אסתר. ההורים קיבלו צריף למגורים ואני ואחותי פלה נכנסנו לבתי הילדים, כנהוג אז בקיבוץ. לא חשנו שם בנוח, כי חברת הילדים היתה חברה סגורה ולא קיבלו אותנו לחברתם.

מכיוון שאבי רצה להיות חקלאי עצמאי, עזבנו את הקיבוץ כעבור חודשיים. בנסיבות שונות הכירו הוריי את יגאל הורביץ, לימים שר האוצר של מדינת ישראל, ובזכותו הגענו לכפר ורבורג. דודי רכש עבור הוריי משק וקיבלנו פרה, עגלה וחצי סוס (סוס משותף לנו ולשכן)."

בשנת 1958 נולדה בת "צברית" לאדלה ופיוטר, מירי.

פיוטר בודניק, חקלאי בכפר ורבורג

פיוטר בודניק, שהיה חקלאי באוקראינה, השתלב היטב במושב. התושבים הוותיקים תמכו בו. הוא החל לטפח רפת, אבל בתקופה ראשונה עבד גם כשכיר של הכפר בחפירת התעלות להנחת צינורות מים בפרדס המשותף, ובכלל, הוא לא נרתע מעבודות שונות.

אפילו את טפסנות הברזל לאבוס עשה במו ידיו, בהדרכת אחד החברים הוותיקים. נוסף לכך גידלו אדלה ופיוטר גם ירקות.

יוסי זוכר שהוא ואחותו היו יוצאים עמם אל השדה, יושבים על משטח העגלה בעלת גלגלי העץ וחישוקי הברזל. "העגלה היתה רתומה לסוס," הוא אומר, "אבי עבד עם הסוס עד שנת 1973.

אגב, מכיוון שהיתה עבודה רבה ביום, היו קוטפים את הקישואים בלילה לאור הירח. זה הפרי היחיד שבוהק, ולכן ניתן לקטוף אותו בלילה."

בן ממשיך

"מהרגע הראשון שהגעתי לכפר," מעיד יוסי, "הרגשתי שאני חלק מכפר-ורבורג. בתחילה לא ידעתי עברית, ואני זוכר לטובה את המורה כרמלה שעזרה לי בלימוד השפה. אחותי ואני השתלבנו יפה בחברת הילדים."

יוסי למד בבית הספר האזורי עד כיתה יוד. אחר-כך ביקש ללמוד במגמה ריאלית, ולכן עבר לבית הספר להנדסאים, שליד אוניברסיטת תל-אביב. בצבא שירת בחיל האוויר וגם היה תקופה קצרה בצבא קבע.

לאחר השירות הצבאי הוא הצטרף לקבוצה של 30 בני מושבים, שהיו מיועדים לחזק את מושב גיאה, דרומית לאשקלון. בשנת 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, הוא נשא לאישה את רבקה ליפשיץ, מושבניקית ממשגב דב. השניים היו כמה שנים בגיאה.

יוסי מספר: "לאחר כמה שנים נישאו אחיותיי ועזבו את כפר-ורבורג, רבקה ואני עברנו לגור בכפר בשנת 1981, ואני כבן ממשיך לקחתי את המשק 'על הכתפיים'. התחלתי לעבוד עם אבי ברפת ובנוסף נטעתי מטעים עם עצי פרי וכרם ענבים.

"אבי נפטר בשנת 2002 ואני המשכתי, כמובן, לעבוד במשק. בינתיים הרפת שלנו גדלה, היתה לרפת רובוטית – ויחד עם שותף היו לנו מיליון וחצי ליטר בשנה. אבל לפני שנתיים, באפריל 2019, סגרנו את הרפת.

הסיבה העיקרית," מסביר יוסי, "היא שארבעת ילדיי התבגרו ועזבו את המשק, כך שלא היה טעם להשקיע בו ולהמשיך לטפח את הרפת."

אבל יוסי לא זנח את החקלאות. עתה הוא מגדל במשקו בקר לבשר, ויש לו מפטמה לא גדולה. בנוסף לכך הוא ניצל את הגגות שלו להנחת מערכות סולריות.

השושלת המשפחתית

פיוטר, החקלאי מאוקראינה המשיך להיות חקלאי בארץ. הוא ורעייתו האהובה, שניצלה בזכותו מן התופת, גידלו שלושה ילדים. מעניין שכולם עכשיו מושבניקים.

יוסי, כאמור בכפר-ורבורג, פלה במושב גיאה ומירי בסגולה.  כל 11 הנכדים רכשו השכלה גבוהה, דבר שהיה חשוב מאוד לסבתא אדלה.

חי פיאסצקי, נכדו של פיוטר, מסכם: "למרות היותו לא יהודי, סבי פיוטר הרגיש שמדינת ישראל היא המקום בשבילו. היא אפשרה לו לפתח משק חקלאי מתקדם, אִפשרה לו ולמשפחתו היהודית חירות וחיים מלאים. עד יום מותו המשיך לחייך ולאהוב את משפחתו הענפה."

פיוטר נפטר בשנת 2002 ואדלה נפטרה בשנת 2009. שניהם קבורים בבית העלמין בכפר-ורבורג. יהי זכרם ברוך.