ארה"ב היא ידידת אמת של ישראל. אין ספק שהנשיא טראמפ הוכיח את מחויבותה של ארה"ב לישראל, וככזו, עליה לוודא שישראל תמיד תוכל לספק את המזון הטרי לכל אזרחיה ולבטל את הדרישה להקלות על ייבוא סחורות חקלאיות מארה"ב לישראל." טור מודאג.
בימים אלה מתנהל מו"מ בין הממשל האמריקאי למשרדי האוצר והחקלאות של ישראל, בניסיון להוריד את החסמים המקשים על ייבוא סחורות חקלאיות מארה"ב לישראל. המו"מ הזה הוא בגדר שערורייה וסכנה לביטחון המדינה. לישראל יש מחסני מזון לשעת חירום, הנשענים על תוצרת כחול- לבן, מתוך אחריות כבדה לאזרחיה וכדי להבטיח מוכנות לכל צרה. כבר היום, נאבקים החקלאים על המשך קיומה של החקלאות והם עושים זאת לבדם. מדינה מתקדמת חייבת לסמוך על יצור מזון בסיסי במסה קריטית המבטיחה את ביטחון המזון של האוכלוסייה שלה, את השאר היא רשאית לייבא.
חייבים לשאול: כשהתחזיות מנבאות שבעוד 20-30 יהיה מחסור עולמי חמור במזון, האם אנחנו, באמת, אבל באמת, מוכנים לחסל את החקלאות הישראלית ולסמוך רק על יבוא מחו"ל?
ישראל מייבאת את כל עודפי התוצרת החקלאית ממדינות האזור בשל מחירם הנמוך, אך משלמת על כך בהפקרת ביטחון המזון שלנו ומתפשרת על איכות ובטיחות המזון. בכך ישראל אולי חוסכת מעט בטווח הקצר אך תשלם ביוקר בטווח הארוך.
המספרים לא משקרים – ב-1949, בראשית ימיה של ישראל הצעירה, ייצרה החקלאות 12% מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). שמינית מהסחורות והשירותים שיוצרו במדינה, היו בחקלאות. 62 שנה אח"כ, ב-2011, היה חלקה של החקלאות בתמ"ג פחות מ-2%. הייצוא החקלאי התכווץ בשיעור דומה.
עד לפני חמש שנים חקלאות ישראל סיפקה את כל התוצרת החקלאית הנדרשת לאוכלוסייה במדינה וברשות הפלסטינאית למעט שלושה ענפים; חיטה, בשר בקר ודגים. חלק נכבד מענפים אלה יובאו מאחר ואין בישראל מספיק קרקע ומים לייצור עצמי. על כן חקלאות ישראל ייצאה לאירופה פירות וירקות בסך של מעל מיליארד דולר בשנה.
בשנים האחרונות, בשל החשיפה ליבוא מתחרה בתנאי היצף, התוצרת החקלאית המקומית נדחקת ובהמשך נכחדת בשל יבוא שלא בתנאים הוגנים. אין פלא אפוא שכיום מספר החקלאים המועסקים במשק ירד לפחות מ-0.6% מכוח העבודה וגילם הממוצע של החקלאים עומד על 60.
לשחיקה הדרסטית הזאת בענפי החקלאות יש כתובת אחת: מדיניות חסרת אחריות של הממשלות לאורך השנים. והמדיניות הזאת נמשכת גם היום. הידעתם שהבצל שאתם קונים בסופר, עם קליפה צהובה מסביב ובפנים רקב, מגיע ביבוא? ירקות אחרים, כעגבניות, מגיעים לישראל נגועים במחלות, שמדביקות את הגידולים הישראליים. עיקר יבוא הירקות, כיום, נעשה מירדן, מהגדה ומעזה. איכות הירקות המיובאים משם ירודה ורחוקה מאד מרמת התוצרת הישראלית.
בואו נעשה את זה פשוט. בכל יום מפרסמת מועצת הצמחים את מחירי הירקות בשוק הסיטונאי. בזמן כתיבת שורות אלה (יום ג' 2.7.19) מחיר ק"ג עגבניית שרי מזן "תמר" (המחיר לחקלאי): 5.5 ₪. בפועל, הסיטונאים ורשתות השיווק ישלמו לחקלאי בין 20%-30% פחות מהמחיר הנקוב (בערך 4.50 ₪) ואת הפער הזה סופג החקלאי. ועכשיו, גשו לקנות ק"ג (ק"ג, לא 250 גרם) עגבניית שרי מזן "תמר", ותעדכנו במחיר ששילמתם.
חקלאות משגשגת אינה יכולה להתקיים בלי מעורבות של הממשלה ובלי תמיכה ישירה שלה. לא במדינות מפותחות – ולא בישראל. באירופה חקלאים לא משלמים עבור מים. עלות העובדים ממזרח אירופה זולה ביותר מאחר והם לא נחשבים עובדים זרים. מעל ל-40% מתקציב האיחוד האירופאי מיועד לפיתוח ושימור המרחב הכפרי; מחקר חקלאות הדרכה ביטוח ופנסיה ניתנים לחקלאים בחינם ולכן בשוליים הם יכולים לייצר עודפי תוצרת חקלאית ולהציף מדינה קטנה כמו ישראל.
ועכשיו, מגיעות הידיעות על מו"מ של ממשלת ישראל עם הממשל האמריקאי, על הסרת החסמים שעדיין קיימים על יבוא סחורות חקלאיות מארה"ב לישראל, מה שעלול למוטט סופית את החקלאות הישראלית הנאבקת על נפשה. ראינו כאשר נוצר מחסור בבשר בקר בארגנטינה, הממשלה המקומית אסרה עליהם לייצא בשר בקר והמחסור בישראל ניכר במידי.
ישראל כמדינה המוקפת מדינות אויב לא יכולה להסתמך עליהן וגם אם הן היו ידידות, לא ניתן לסמוך עליהם באספקת תוצרת חקלאית טרייה בסטנדרטים של איכות, בריאות, שימוש במי קולחין בלתי מטוהרים, שימוש בחומרי הדברה אסורים וכו'. יתר על כן, ישראל במרחק של 5 ימי הפלגת אונייה מהשווקים באירופה. מה יקרה אם בשל מצב ביטחוני, עיצומים, שביתות וכו' תוגבל כניסת אוניות לנמלים?
במקום לעודד את ייצור המזון המקומי, הממשלה מכבידה את עולה על החקלאים ומקרבת את קיצו של הענף. המאבק על החקלאות איננו רק מאבק ציוני, ביטחוני, כלכלי – הוא מאבק על עתידנו כעם.
* הכותב הינו יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש מועצה אזורית מרחבים וחבר בכיר בליכוד
