קיבוץ גבע הגיש תביעה לבית משפט לסלק ידם של יורשים מדירת חבר שנפטר. היורשים הנתבעים דרשו שהנושא יתברר בהליך בוררות, על פי תקנון הקיבוץ. ומה פסקה השופטת?
*תמונה ראשית: עו"ד הראל טיקטין. במקרה של סכסוך בין הקיבוץ לבין חבר קיבוץ או חבר לשעבר – קיימת חובה לפנות להליך גישור. צילום: אפרת טיקטין
חבר קבוצת גבע שהלך לעולמו בשנת 2022 התגורר עד לפטירתו בדירה בקיבוץ. הליך שיוך הדירות החל בגבע בשנת 2021, וההחלטה על שינוי אורחות חיים בקיבוץ התקבלה באסיפה הכללית קודם פטירת המנוח.
לטענת גבע, באמצעות עורכת דין ניצן טבנקין (קופרשמיט – גולדשטיין), המנוח ויורשיו יהיו זכאים לזכויות מסוימות בקשר עם הליכי שיוך הדירות, אך כל עוד לא הושלם בפועל רישום הזכויות על שם החבר – ימשיך הקיבוץ להיות בעל הזכויות בדירה, "מבלי שתהא ליורש כל זכות בדירה", כך לפי תקנון הקיבוץ. משפקעה "זכות השימוש של המנוח בדירה במועד פטירתו", אמר הקיבוץ, "אין בידי יורשיו זכות כלשהי בדירה, לרבות זכות שימוש או חזקה". ואולם, תאר הקיבוץ, לאחר פטירת המנוח, תפשו בניו של המנוח (הם – הנתבעים), אחד מהם חבר קיבוץ, חזקה בדירה וסרבו לפנותה ולהעבירה לידי הקיבוץ". הם עושים בה כבתוך שלהם, התרעם הקיבוץ, לרבות מתן רשות לצדדים שלישיים לעשות בה שימוש.
משכך, הגיש הקיבוץ תביעה לבית משפט השלום בנוף הגליל (נצרת) ובה עתר בין השאר לסעד של פינוי הדירה וסילוק ידם של הנתבעים, אחד מהם חבר קיבוץ. עוד תבע הקיבוץ סעד כספי בשיעור ההפסד הכספי שנגרם לו כתוצאה מכך שנמנע ממנו להשכיר את הדירה ולקבל דמי שכירות חודשיים עבורה.
החבר הנתבע: עכבו את ההליכים
הנתבעים, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, דחו את הטענות נגדם. הם העלו השגות הנוגעות לדרך ביצוע שיוך חלופת האגודה בקיבוץ ואמרו כי לנתבעים, יורשי המנוח, יש זכות חוזית לחתום עם הקיבוץ על הסכם חכירת משנה בקשר לדירת המנוח. אך קודם הדיון לגופה של התביעה, ביקש אחד הנתבעים, חבר גבע "לעכב את ההליכים כנגדו" בבית המשפט "ולהורות על העברת המחלוקת לבוררות". לטענתו, לפי סעיף 113 לתקנון הקיבוץ ("סעיף הבוררות"), במקרה של סכסוך בין הקיבוץ לבין חבר קיבוץ או חבר לשעבר – קיימת חובה לפנות להליך גישור או פישור וככל שזה לא יצלח, להעביר את ההכרעה בסכסוך לבורר שזהותו תיקבע בהסכמה, ובהעדר הסכמה כאמור – על הצדדים לפנות למוסד בוררות לגישור של התנועה הקיבוצית.
במאמר מוסגר, נסביר כי תקנון קיבוץ הוא בגדר הסכם בין האגודה לבין חבריה ובין החברים לבין עצמם, ו"סעיף בוררות חובה" שקיים בתקנון הקיבוץ הוא בגדר הסכם בין הקיבוץ לחבריו, להכריע במחלוקות ביניהם במסגרת בוררות. במילים אחרות: קיים הסכם בוררות מובנה בתקנון קבוצת גבע, שחל בתנאים האמורים בתקנון (מיצוי הליכים ועוד), ומכוחו קיימת חובה לפנות להליכי בוררות, ולא לבית המשפט, כאשר קיים סכסוך בין חבר לקיבוץ הקשור בחברותו.
הקיבוץ: המחלוקת אינה לבוררות
הקיבוץ לא הכחיש את קיומו של "סעיף הבוררות" בתקנון הקיבוץ, אך העלה שלוש טענות עיקריות מדוע "סעיף הבוררות" אינו חל במקרה זה.
הראשונה: סעיף הבוררות בתקנון הקיבוץ חל רק כאשר הסכסוך נובע מחברותו של החבר. במקרה זה, אין קשר לסכסוך ולחברותו של הנתבע בקיבוץ. זהו סכסוך הנוגע לירושת המנוח. אין בכך שאחד היורשים חבר קיבוץ כדי להחיל על יישוב הסכסוך את "סעיף הבוררות" שבתקנון הקיבוץ, שכן עניינו בסכסוך עם חבר קיבוץ בקשר עם החברות שלו, והוא אינו חל בסכסוך עם יורש, גם אם הוא חבר הקיבוץ (מה עוד, ששני הנתבעים האחרים אינם חברי קיבוץ).
השנייה: הסכסוך, טען הקיבוץ, אינו מצוי כלל בסמכות הבורר. במסגרת כללי השיוך, הסביר הקיבוץ את טענתו נקבע מנגנון ישוב סכסוכים מיוחד לענייני השיוך. לפי מנגנון זה, חובת הבוררות חלה רק לגבי מחלקות הנוגעות להחלטות פרטניות שמתקבלות במסגרת הליך השיוך, אך אינן חלות על "החלטות כלליות או עקרוניות". עוד נקבע, אמר הקיבוץ, כי לבורר לא תהיה סמכות לשנות, לתקן או לבטל בדיעבד החלטות של האסיפה הכללית, וסמכותו מוגבלת ליישום או פרשנות של החלטות אלה.
הטענה השלישית היא "החוקתית". לשיטת הקיבוץ, השאלות שעולות במקרה זה הן "בעלות אופי חוקתי וחשיבות ציבורית", החורגות מעניינן הפרטי של הנתבעים ויכולות להשפיע על ציבור רחב של קיבוצים וחברי קיבוץ. זהו "סכסוך חוקתי", אמר הקיבוץ, שיכול להתברר רק בבית המשפט ואין להעבירו להליך בוררות.
סכסוך שיוכי: "עסקי האגודה" או "עניין חוקתי"?
השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד אמרה כי "יש לתת משקל רב להסכמה של בעלי הדין להתדיין במסגרת הליכי בוררות", ואם התקיימו התנאים לכך, בית המשפט יעכב את ההליכים" אצלו, ויעביר את המחלוקת להכרעת בורר, אלא אם קיים "טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות", שאז הדיון יימשך בבית המשפט.
"הרציונל לקיומו של מנגנון בירור סכסוכים בין האגודה לבין חבריה (או חבריה לשעבר) נובע מהאופי המיוחד של אגודות שיתופיות. ראוי שסכסוכים בתוך האגודה יתבררו בפני גופים פנימיים שלה או לפני גופים אחרים הקרובים להגשמת רעיון השיתופיות", הסבירה השופטת.
לא כל עניין יכול להיות נושא לבוררות. פקודת האגודות השיתופיות מסמיכה את האגודה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים ל"עסקי האגודה". אלה אותם "סכסוכים פנימיים" באגודה הנובעים מפעילותה, הניתנים לבירור והכרעה במסגרת בוררות, להבדיל ממחלוקות בעניין חוקיות תקנותיה והחלטותיה של אגודה אותם ניתן להגדיר כ"עניינים בעל אופי חוקתי", שהם בדרך כלל "בעלי חשיבות עקרונית וציבורית רחבה". אלה האחרונים, קבעה הפסיקה, אינם מתאימים להכרעה בבוררות, ומקומם להידון בערכאה שיפוטית. הטעם לכך, הוא שעניינים "המשפיעים באופן ישיר על ציבור רחב לא יוכרעו במסגרת התדיינות פרטית", אלא "במערכת השיפוט הרגילה, הכפופה לדין המהותי ולסדרי הדיון המחייבים, חשופה לעקרונות הפומביות, ונתונה לביקורת שיפוטית וציבורית מלאה".
השאלה שבתי המשפט התלבטו בה היא אם סכסוך הנובע מהליך השיוך הוא סכסוך הנוגע ל"עסקי האגודה", הניתן להכרעה בבוררות, או שהוא "עניין חוקתי", שיש להכריע בו רק בבית המשפט?
השופטת פסקה: הסכסוך הוא מחלוקת פנימית
גבע, תארה השופטת, קבע בסעיף 113 לתקנונו מנגנון מפורט, ולפיו: סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר הקיבוץ או בין הקיבוץ לבין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך יבורר בהליך גישור, ואם הגישור לא צלח – יוכרע הסכסוך בהליך בוררות (ניתן למצוא סעיף דומה בתקנונם של קיבוצים רבים).
חברותו של חבר פוקעת במותו, כך קובע תקנון גבע, מתארת השופטת. כאשר נפסקת חברותו של חבר, עליו לפנות את המקרקעין המוחזקים על ידיו ולהשיבם לקיבוץ. במקרה של פטירה, החזקה בדירת המגורים חוזרת מאליה לקיבוץ. ליורשים, לפי החלטות גבע, ישנה זכות לשיוך או לפדיון כספי לפי "כללי השיוך" בגבע. במסגרת כללים אלה, המשיכה השופטת, נקבע מנגנון יישוב סכסוכים מיוחד הנוגע לשיוך דירות לגבי חברים או יורשיהם במדרג הבא: תחילה, בפני צוות יישוב מחלוקות, ובהעדר פתרון – בפני בורר.
בהינתן מנגנון ליישוב מחלוקת מיוחד בכללי השיוך החל לגבי חברים ויורשים גם יחד, פנתה השופטת לבחון אם "שיוך דירות" נכלל בגדר "עסקי האגודה" שאז ניתן לדון בו בבוררות, כטענת הנתבע, או שמא כטענת הקיבוץ מדובר ב"עניין חוקתי" שיש להמשיך ולדון בו רק בבית המשפט.
הפסיקה העדכנית בנושא זה, אמרה השופטת, התייחסה למונח "עסקי אגודה" ככולל "שיוך דירות", שכן היא ראתה בו "סכסוך פנימי" שניתן להחיל עליו את הסכמת הצדדים לברר אותו בבוררות.
השופטת אמרה שהיא ערה לקיומה של פסיקה מוקדמת (בעניין קיבוץ הגושרים, למשל) שראתה בשיוך "עניין חוקתי" שכן הוא משנה את מערך הזכויות בנכסי הקיבוץ, אך היא בחרה ללכת בעקבות פסיקה מאוחרת יותר, והדגימה מעניין "קיבוץ עינת", שם הייתה מחלוקת בין הקיבוץ לבין בני זוג גרושים. הזוג שהתגרש טען שהקיבוץ מנע מהם למכור את הבית לצד שלישי. השופט יעקב שפסר, מבית המשפט המחוזי לוד פסק שסוגייה זו, היא חלק מ"סכסוך פנימי" בין צדדים הנכלל בגדר "עסקי אגודה", שניתן לברר אותה בבוררות שכן מדובר ביישום החלטת השיוך. זאת בשונה מ"עניינים חוקתיים", כמו חוקיות הליך השיוך, תקפות ההחלטות וכיו"ב, אותם יש לברר בבית משפט (ראו "משפט חברים" מיום 20.09.2022, איזה פורום משפטי יחליט האם זוג שהתגרש רשאי למכור את הבית ששויך לו?).
לדעת השופטת, הסכסוך הוא "מחלוקת פנימית" בין יורשי המנוח לבין הקיבוץ ביחס לשיוך דירת המנוח וזכויות יורשיו (הנתבעים). אין זה "עניין חוקתי". זו שאלה פרטנית-יישומית של החלטות השיוך, הנמצאת בגדר "עסקי האגודה", ואשר אין ביחס אליה השלכות ציבוריות ורוחביות. משכך, היא פסקה שאין מניעה לברר סוג זה של מחלוקת בבוררות.
השופטת הורתה על עיכוב ההליכים בבית המשפט ומורה לצדדים לפעול לפי מנגנון ישוב הסכסוכים הקבוע בכללי השיוך. עוד היא חייבה את הקיבוץ לשלם לחבר הקיבוץ הוצאות משפט בסך 5,000 שקלים.
