הממשלה נלחמת בחקלאים כבר שנים, אך היו שקיוו שאחרי המתקפה על העוטף משהו ישתנה. כעת הם גילו שתקציב המלחמה כולל קיצוץ של 250 מיליון מהתמיכות בהם * במלחמה על החקלאות ישראל חייבת לנצח
ב-7 באוקטובר התעוררנו לתופת. בהדרגה נבין את היקף הפגיעה, את החיים שלא יחזרו, את גודל הטרגדיה. תושבי עוטף עזה הגנו בגופם על כולנו. לא רק עכשיו, אלא לאורך עשורים, ולמעשה – עוד לפני קום המדינה.
לצד החיים והיישובים, נפגעה גם תשתית לאומית נוספת – החקלאות. החקלאים בעוטף אחראים ל-30% מהירקות, 30% מפירות ההדר, 15% מהחלב ומהעוף ועוד ועוד – חלק משמעותי מביטחון המזון שלנו.
ברור מה נדרש כדי לשקם את נזקי המלחמה: לחדש את הרפתות, לשקם את הלולים, לזרוע ולשתול לעונות הבאות, לגייס אלפי עובדים ולפצות על כל הנזקים. אבל אם לא נתקן את המדיניות ארוכת השנים כלפי החקלאות – השיקום ייכשל.
במשך שנים ארוכות ממשלות ישראל החלישו את החקלאות. ההשקעה בחקלאות התכווצה. מדיניות הייבוא הפשטנית, שמייצרת תחרות עם תנאי פתיחה בלתי אפשריים, פוגעת בחקלאים, גורמת לסגירת משקים, לפגיעה בתעסוקה בפריפריה, לפגיעה בקהילות ביישובים, ליציאה של עוד ועוד חקלאים מהענף – וגם לא מצליחה להוריד את המחירים. מדיניות זו מובילה לכך שביטחון המזון של ישראל בסכנה.
למרות כל הקשיים, מנזקי הטבע ועד מדיניות הממשלה, החקלאים הישראלים מצליחים לייצר את מרבית המזון הטרי והבריא שלנו. אבל מול משבר האקלים שפוגע ביבולים בעולם וצפוי להגיע לפגיעה של עשרות אחוזים במהלך השנים הבאות, ומול הגידול המהיר של האוכלוסייה בישראל, המשך החלשתה של החקלאות יקשה מאוד על התמודדות מוצלחת ואחראית עם האתגרים שלפנינו.
קובעי המדיניות חייבים להבין שהחקלאות היא לא אקורדיון – אי אפשר לכווץ אותה במשך שנים, לפגוע בה ולהחליש אותה, ולצפות שבלחיצת כפתור, בעוד שנה או עשר שנים, כשפתאום נבין שאנחנו חייבים חקלאות הרבה יותר גדולה ומתקדמת, היא תתרחב. החיים יותר מורכבים מתיאוריות כלכליות פשטניות.
כדי להבטיח אספקת מזון יציבה, מגוונת ובמחירים סבירים לכל אזרחי ישראל, עכשיו ובעתיד, החקלאות תידרש לייצר הרבה יותר. יותר פירות, יותר ירקות, יותר ביצים, יותר חלב, יותר בשר, יותר דגים. יותר.
אנחנו חייבים לוודא שיבוא המזון, שימשיך להיות רכיב הכרחי בסל המזון שלנו, ישלים את החקלאות ולא יהרוס אותה. חייבים להשקיע בחקלאות כדי להצמיח ולהרחיב אותה – יותר שטחים, יותר חקלאים ויותר תפוקה. חייבים שדור חדש של חקלאים ייכנס לענף החיוני הזה וימשיך את העבודה הקשה של הדורות הנוכחיים. אנחנו חייבים תוכנית אסטרטגית לביטחון מזון לאומי.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ', במהלך שממשיך את המדיניות של קודמיו ועוד הרבה יותר מזה, החליט לממן את הוצאות המלחמה והשיקום האזרחי גם מהתקציב שאמור לתמוך בחקלאות. לשפשף את העיניים. יד אחת פוגעת בחקלאות ומחלישה אותה, והיד השנייה פוגעת עוד יותר. מדובר ברבע מיליארד שקלים שהיו אמורים להתחיל לעבור אל החקלאים כבר לפני שנתיים, כשהממשלה החליטה חד-צדדית להפחית את המכסים ולהגדיל את הייבוא. המכסים בהחלט ירדו, אבל התמיכות וההשקעות עדיין ממתינות. ועכשיו הן מקוצצות באופן רשמי. פול גז עם הראש בקיר.
ישראל לא צריכה להמציא את הגלגל – באירופה קיימת מדיניות אסטרטגית ומתקדמת כלפי החקלאות, שמורכבת מסל רחב של כלים לחיזוק הענף. האירופאים הבינו מזמן שבלי חקלאות חזקה ויציבה, הביטחון הלאומי בסכנה. סכנה קיומית. ואצלנו? מקצצים ומחלישים, ומקווים שיהיה בסדר.
כשהמלחמה הצבאית תסתיים – המלחמה על החקלאות רק תתחיל. וגם במלחמה הזאת אסור לישראל להפסיד. עבורנו ועבור הדורות הבאים.
