הרהורים על הקורונה בעקבות התכנסות משפחתית מסורתית לארוחת ליל שבת. לזמן הקרוב מסתמן שזו סעודת שישי האחרונה, הכריז מי מהמשפחה
מהמרקע עולים הנתונים על מספר חולי מגפת הקורונה המתווספים למה שכבר ידוע. מומחים מנתחים עקומות סטטיסטיות המנבאות שאנחנו, בני הגיל השלישי, מועמדים ראשונים לחלות. אני עמל על הכנת צלי בקר ברוטב עגבניות (סוג של גולש הונגרי) לסעודת שישי המשפחתית. כמצוות ההוראות כל שינוי זעיר בהתנהלותי מחייב רחיצת ידיים. על מפתן הכוננית ליד משטח השיש בשטח המטבח עומד לתפארת בקבוק alkco-clean, מזכיר לי לא לשכוח…
ביום חמישי עוד הספקתי לבקר בקופ"ח בחדרה. סיכון מחושב, לא אחראי. פעם ללכת לבדיקות אצל הרופא היה ביטוי לאחריות אישית בריאותית. כיום אי-הליכה לרופא היא האחריות הבריאותית. רגע לפני העוצר העתידי הספקנו לבקר בסופר של עמק-חפר ולרכוש כמה מוצרים לסעודת ליל שבת המשפחתית. מוסיפים תפוחי אדמה חתוכים לתבשיל הצלי. תבלינים: שלוש כפות פפריקה מתוקה וחצי כפית פפריקה חריפה, כמה שיני שום, שלושה גרגירי פלפל אנגלי וכמה עלי דפנה, וצרור כוסברה, עוד שעתיים על אש קטנה.
אנחנו הסבים מכינים את סעודת ליל שבת. השולחן ערוך. הטלוויזיה עדיין פתוחה. חבורת מומחי הקורונה מפחידים אותנו מפני סגר כללי, התמוטטות כלכלית, ועוד כמוסת רעל אינפורמטיבי : בני השישים ומעלה חייבים במשמעת עצמית של בידוד. השולחן ערוך כמו הייתה זו סעודה אחרונה שלפני הקטסטרופה (הסגר, בידוד, הגינה אישית, וכו'). הנכדים מתפרצים בצהלות שמחה. רעש והמולה. מכבים את הטלוויזיה. לא רוצים להפחיד את הנכדים שכבר מבינים משהו מהלכות היקום. אצלנו אוכלים, מדברים, מגישים, מורידים, ומפנים מקום לקפה, עוגות ושיחות קטנות. הנכדים רצים למשחקיהם בין חדרי הבית הקטן. מוצאים מקום להתחבא בינות לבגדים, בארונות ומתחת למיטות. משחקים במחבואים. הנועזים נכנסים בינות לסדינים, כמו לא הייתה קורונה באוויר. בלגן חוגג. אנחנו המבוגרים, כלומר הסבים והילדים משוחחים על פוליטיקה, ובגידתה של אורלי לוי-אבוקסיס בעמיר פרץ. כיצד המזל משחק תמיד לצדו של נתניהו, כמו היה הוא זה שהזמין את הקורונה כדי להצילו ממשפט וליצור ממשלת חרום לאומית בראשותו. שקט בבקשה ! שואג אחד ההורים על אחת הנכדות. תשחקו אבל ברוגע. מספיק לנו עם הפניקה היוצאת מהמרקע.
סעודת הקורונה האחרונה
אצלנו ארוחת ליל שבת היא ארוחה טקסית מושקעת. עומלים עליה בשלבים מיום חמישי. בחמש השולחן כבר ערוך. סעודה של ממש. מפית בצבע אדום בהיר לכל סועד. סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, וכוס שתייה מזכוכית. הכלים כולם מחרסינה (תוצרת נעמן) לא כאלה חד-פעמיים מנייר, שלא צריך לשטוף ולהתאמץ. שולחן ערוך כדת וכדין לפי המסורת המשפחתית, שהתגבשה לאחר סגירת חדר האוכל לפני חמש עשרה שנים.
המומחה התורן מהטלוויזיה אומר שצריך לדאוג לגיל השלישי, לסבים ולסבתות של כולנו. לא לבקר, לגלות אחריות, סבלנות ולהתאפק. ישנם טלפונים, אפשר לגלות התעניינות דרכם. דממה של הבנה משתררת ליד השולחן. ההמלצות מחייבות גם אותנו הסבים. לזמן הקרוב מסתמן שזו סעודת שישי האחרונה! מכריז מי מהמשפחה. כן, צריך לשמור על מרחק ונגיעה, מאשרת ועדת הבריאות המשפחתית. מצב חרום מחייב התנהלות בהתאם. אני, שנכדי הם החמצן המאושר של חיי, שואל בהרהור שכמעט שלא נשמע: האם אין ביהדות הלכה הקובעת שאין לקבל החלטות שהציבור לא יכול לעמוד בהן … ?
החדשות, לא מפסיקות להפחיד. מי מהמשפחה טוען שצריך לסגור את הטלוויזיה, מספיק עם הדיבורים מעל המרקע בליל שבת, צריך להרגיע את הנפש הרכה של הנכדות והנכדים. ובכלל ישנם שעות וימים שפחות מידע זה יותר שקט… הגשם ממשיך לרדת. אתמול קרס ענף גדול של עץ אורן שבע-שנים, שהיה צורך להגיע אליו כדי לגזמו באמצעות סולם הידראולי משוכלל. כולם הלכו לבתיהם. השתרר שקט שלאחר הביקור והארוחה. נשאר זמן פנוי למחשבות: משפחת בני חייה בניו-זילנד וביטלה את ביקורה המתוכנן לחג הפסח בגין המגפה העולמית. לנגד עיני, ציורו האלמותי של ליאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה" הנמצא במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילנו (איטליה ולא במקרה). יש האומרים שהסעודה האחרונה אותה צייר דה וינצ'י הייתה לא פחות מאשר סעודת "סדר פסח".
אישית, אני מתכונן לימי סגריר, לבידוד מרצון מבית. השבת גזרתי על עצמי סגר ולא יצאתי "לגבעת חביבה" לפתיחת תערוכה שאמור הייתי לבקר בה. כארכיונאי צופה פני עתיד התחלתי בתיעוד ימי הקורונה, יום אחר יום. ימים יגידו מה ירשם ביומן הקורונה הפרטי שלי.
