עוזי גלז, בן קיבוץ מגידו, מגיע להפגנות בבלפור מסיבות אידיאולוגיות פוליטיות, אבל בעיקר בשביל לצלם. זה אולי המקום הכי טוב בעולם לצלם סיטואציות, הוא אומר, והוא אוהב צילום טבעי, כשאנשים לא מרגישים שמצלמים אותם. "זה יוצא תמיד פי אלף יותר טוב מכל פוזה שמישהו עושה לך". חלק מהצילומים הפכו מאוד ויראליים ואפשר לפגוש אותם בעמוד הפייסבוק שלו
כל מי שפעיל בפייסבוק, בעיקר בקטע הפוליטי, יודע שמדובר בזירת התרחשות תוססת. הכל קורה שם. קבוצות נוצרות, אינפורמציה טסה, התכתשויות, מאבקים, חיבורים, חיזוקים, חברות וחברים. בדרך זו גם נחשפים להמון אנשים שמעולם לא היית יודע על קיומם, כמו גם כישרונות גדולים ויצירות נפלאות שמעולם לא היית זוכה להכירן. הרשת מאפשרת חשיפה עצומה שלא קיימת בשום דרך אחרת, לפעמים זה טוב ולפעמים זה רע. דוגמא קלאסית ליצירה נפלאה אליה נחשפתי לאחרונה הם צילומיו המדהימים (לדעתי) של עוזי גלז, מההפגנות שמתקיימות בבלפור, ירושלים.
כשהתחלתי לברר מי זה עוזי הסתבר לי שגדלנו בקיבוצים שכנים, בדור אחר, כך שלא הכרנו קודם. עוזי, 63, נשוי + 2, בן קיבוץ מגידו, מתגורר כיום ברמה"ש ועובד יחד עם אחיו הגדול, יאיר, בחברה של ניהול פרויקטים בענף הבנייה. בקיבוץ נשאר לו רק אבא, שרגא גלז, בן 94. הצילום אצלו זה תחביב, אבל כזה שממלא חלק משמעותי מאד בחייו.
בנעוריו שיחק עוזי כדורסל ואף היה חלק מהנבחרת המיתולוגית של מוסד שומריה, שזכתה באליפות בתי הספר ב-1973 והשתתפה גם באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה. כוכב הנבחרת היה אור גורן הצעיר ממשמר העמק, בן גילו של עוזי וחברו הקרוב עד היום (על כך בהמשך). שניהם היו אז רק בכיתה י'. בצבא התגייס לסיירת מטכ"ל ואחרי שנה במסלול עבר פציעה קשה שהשביתה אותו לשנה שלמה. לאחר שהחלים והתאושש העלה שוב פרופיל וחזר לצבא, ישר לקורס קצינים ממנו חזר ליחידה כקצין מודיעין. בסה"כ היה בצבא כ-8.5 שנים והשתחרר בדרגת רס"ן. בתפקידו האחרון היה הקמ"ן של סיירת מטכ"ל תחת פיקודם של עוזי דיין ושי אביטל.
לאחר השחרור החל ללמוד מזה"ת והיסטוריה כללית באוני' ת"א ואחרי שנתיים של לימודים פנה אליו רפי פלד, שהיה אז קצין מודיעין ראשי של משטרת ישראל (לימים המפכ"ל) ושכנע אותו להצטרף לשורות המשטרה שנזקקה אז נואשות לדם חדש ואיכותי. 11.5 שנים שרת עוזי במשטרה, ביחידות שונות, חלקן סמויות, עד שפרש לפנסיה מוקדמת אחרי שגם שם עבר פציעה לא קלה. תוך כדי השרות במשטרה השלים את התואר באוניברסיטה. ב-14 השנים האחרונות הוא עובד כאמור עם אחיו.
צילום
"התחלתי לצלם לפני כ-7 שנים", מספר לי עוזי על תחביבו שלשמו התכנסנו. "כל ההתפתחות שלי בתחום הייתה אוטודידקטית. לא למדתי צילום ולא עשיתי שום קורסים, הכל לימוד עצמי. התפתחתי אט אט, גם מבחינת ציוד וגם מבחינת סגנון. את הסגנון שלי היום אני מגדיר סגנון אמנותי. בעיקר אני אוהב לצלם אנשים והמיומנות שלי זה לתפוס אפיזודות.
אני לא משתמש אף פעם בחצובה, אין לי זמן לזה. בצילום כמו שלי צריך להגיב מאד מהר. למשל בהפגנה אורך החיים של אפיזודה הוא לפעמים שניות ספורות וצריך לתפוס את נקודת הזמן הזאת ולא לפספס אותה, לכן פיתחתי מיומנויות איך לתפוס סיטואציות מהר. צריך להבין, כשאתה מצלם זה יותר גרוע מסם, אתה ממש מתאבד על סיטואציות, ויש מקומות שזה בעייתי ויוצר מצבים מאד לא נעימים ואף אלימים. למשל כשאני מצלם בשווקים תמיד יש מישהו בתווך, בין המצלמה לאובייקט, או לידו, והרבה פעמים אנשים לא רוצים שיצלמו אותם וזה יוצר חיכוכים.
"לדוגמה, אני מאוד אוהב לצלם ביפו, זה כר בלתי נדלה של סיטואציות מעולות, אבל היו שם כמה פעמים שכמעט קיבלתי מכות. בעיקר הערבים ביפו מאד רגישים, לא רוצים שיצלמו אותם בגלל כל הפשע שיש שם. מצד שני קשה לי לוותר על מקומות כאלה אז אני מצלם גם מהמותן, כך בכלל לא רואים שאני מצלם. למדתי את זה עוד במשטרה כשהייתי בסמויה, צילום סמוי, בלי שמרגישים, ואני מרבה להשתמש במיומנות הזאת גם היום. גם בבני ברק למשל אני מצלם סמוי, לא דרך העינית, עם בד על המצלמה שלא ייראו אותה".
הפגנות
"בשבועות האחרונים אני מצלם את הפגנות בבלפור", ממשיך עוזי. "ההפגנות האלה הן כר פורה מאד לצילומים, זה הסגנון שאני אוהב. זה אולי המקום הכי טוב בעולם לצלם סיטואציות, יש כל כך הרבה, ויש שם המון ניגודים. מצד אחד המפגינים, ילדים, משפחות שלמות, ומצד שני משטרה עם גדרות וחומות ואלימות. בהתחלה פחדתי לקחת לשם את המצלמה הטובה שלי (ניקון P 1000 למתעניינים), אבל אח"כ אמרתי יאללה, מקסימום היא תלך, אני לא מוותר על ההזדמנות.
פעם אחת, ממש בהתחלה, כשהמשטרה עוד הפעילה מכת"זיות על המפגינים יצאתי עם עוד כ-20 חבר'ה צעירים מכיכר פריז והתחלנו ללכת ברחובות הסמוכים. כשהגענו לאיזו סמטה צדדית, שוטרים סמויים גילו אותנו והמכת"זית הגיעה והכניסה לנו סילון מים ישיר וכולנו עפנו. זה מאד לא נעים! כל ההפעלה הזאת של המכת"זיות היא בכלל לא חוקית. אסור לירות ישירות לגוף, רק לרצפה ליד הבן אדם, אבל למשטרת ישראל לא אכפת מכלום ועובדה שיירו ישר לגוף. זה ממש מסוכן, באנגליה היו מקרים שאנשים התעוורו מזה. יש במכת"זית גם אפשרות לזרם רגיל וזרם טורבו, אבל פה לא מכירים זרם רגיל, רק טורבו, זה סגור אצלם בדבק.. כשיורים עליך זרם כזה אין לך מה לעשות, אתה נופל מיד ועף. מזל שהפסיקו עם זה, גם בגלל כל הפרסום שהיה וגם כי הבינו שזה פועל כחרב פיפיות, אחרי כל אירוע כזה הגיעו יותר מפגינים. כשיירו עלי דאגתי כמובן יותר למצלמה שלי, במזל היא לא ניזוקה".
"ההשתתפות שלי בהפגנות היא גם אידיאולוגית פוליטית, אני לא הולך לשם רק כדי לצלם. אני מגיע להפגנות לבד, כי כשאני מצלם אני חייב להיות עם עצמי, בלי אנשים לידי, זה פשוט מפריע לי לצלם. גם למסעות צילום בחו"ל אני תמיד נוסע לבד. בהפגנה כזאת אני נמצא סביב 6-7 שעות עם מצלמה. אני מגיע כבר אחה"צ כדי לתפוס את ההתארגנות ונשאר עד הסוף. כשנעשה ממש צפוף כבר קשה מאד לצלם, לכן חשוב לי להיות בהתארגנות לפני שההמונים מגיעים ובהפגנה עצמה אני אוהב להיות בשוליים.
אני מאוד אוהב לצלם בהפגנות. יש שם סיטואציות מאד חזקות בצורה יוצאת דופן, ועל הצילומים משם יש להרבה אנשים מה להגיד. לצד כל התגובות הנפלאות גם העירו לי לפעמים, שהצילומים שלי וולגריים או ברבריים, או למה יש ילדים בתמונות. צריך להבין שבהפגנות בבלפור מסתובבים המון צלמים מכל העולם, אני לא לבד, יש שם כמויות מטורפות של צלמים. לפעמים אנשים גם מזהים אותי תוך כדי הפגנה, מכירים אותי מהפייסבוק ופונים אלי ואפילו מבקשים ממני לצלם אותם, אבל אני לא אוהב צילומים מבוימים, שמישהו עושה לי הצגה או פוזה. אני אוהב צילום טבעי, כשאנשים לא מרגישים שמצלמים אותם, רק ככה אני מצלם. זה יוצא תמיד פי אלף יותר טוב מכל פוזה שמישהו עושה לך".
גבת-יגור סניף הונג קונג
"אור גורן חבר טוב שלי עוד מהמוסד", מספר עוזי על עוד נדבך נחמד בחייו. "היינו באותה כיתה ושיחקנו יחד כדורסל. היום אור גר בהונג קונג, הוא יהלומן ועוסק שם במסחר של יהלומים. עד לפני הקורונה נסעתי כל שנה למזרח, למסע צילום, ותמיד הגעתי גם להונג קונג להיפגש עם אור. פעם אחת גם נסענו שנינו להודו וחלקנו חדר במלון, בבוקר הוא היה הולך לעבודה עם היהלומים ואני הלכתי לצלם. זה היה מאוד אינטנסיבי, 10 שעות ביום הסתובבתי וצילמתי. דרך אור הכרתי גם את איתמר מרזל ונעשינו חברים מאד טובים. איתמר הוא אחד האנשים הכי טובים שאני מכיר עלי אדמות. איש מיוחד במינו. היום הוא בפנסיה וגר בת"א ואנחנו נפגשים הרבה, בד"כ במקום קבוע בשוק הכרמל, יושבים כמה שעות ומדברים. כשאור מגיע לארץ אנחנו תמיד נפגשים שלושתנו ולפעמים מצטרפים אלינו עוד חבר'ה מהכדורסל, כמו המאמן רני כהנא. כולנו חברים מאד טובים. פעם אחת גם טיילנו שלושתנו כמה שבועות במזרח – איתמר, אור ואני".
זכויות ותערוכות
"לפני כשנתיים, כשהתמונות שלי התחילו להתפרסם ולקבל תגובות טובות, הבנתי שאני צריך גם להגן על הזכויות שלי. יצרתי לוגו עם השם שלי באנגלית (Uzi Glass) אותו אני שם בתחתית כל תמונה. אני לא מתפרנס בכלל מהצילומים. לאחרונה, בעקבות ההפגנות, פנו אלי שני גופי תקשורת שרצו לקנות סטוק של צילומים שלי, להשתמש בהם ככל שירצו אבל זה לא מצא חן בעיני ולא נתתי להם. תערוכות היו לי כבר בכל מיני מקומות. ממש לפני הקורונה הייתה לי תערוכת יחיד ביד לבנים בחיפה, ואותה תערוכה נדדה אח"כ גם לרמלה. התגובות שאני מקבל עכשיו על הצילומים מההפגנות הן מצוינות, ממש מדהימות, ומלא אנשים כבר הציעו לי תערוכות אחרי שהכל ייגמר"…
מי שרוצה לצפות בצילומים הנפלאים של עוזי, שחלקם הפכו מאד ויראליים לאחרונה, מוזמן להיכנס לעמוד הפייסבוק שלו – Uzi Glass. מומלץ בחום.
