המקררים שמשמשים לקירור במערכות לראיית לילה ואפשר למצוא אותם גם בטנקים, במטוסים ובחלליות המשייטות בגלקסיות רחוקות
חור בהשכלה: לראשונה שמעתי על מפעל "ריקור" של עין חרוד איחוד לפני כחצי שנה, כשקיבוץ משמר העמק קנה, במסגרת מסעות הרכש שלו, את חלקה (25 אחוז) של קרן טנא במפעל, בסכום של כ-90 מיליון ₪ (גלובס, 28.6.21).
אחר כך סיפר לי חבר מקיבוץ שכן כי מייצרים שם כל מיני "דברים חדשניים" שראוי לכתוב עליהם, כמו מקררים זעירים שמשמשים למערכות לראיית לילה, למטוסים עם ובלי טייס, לחלליות ועוד. רק מלשמוע על דרגת הקור של המקררים הללו, מינוס 200 מעלות, נעשה לי קר.
אוטודידקט רב המצאות
צבי בר-חיים (78), חבר הקיבוץ, הוא הטכנולוג הראשי של המפעל. הוא אוטודידקט. ההשכלה הפורמלית שלו היא 11 שנות לימוד. הוא התחיל כטכנאי, עבר לפיתוח וכך עד להיותו טכנולוג ראשי. יש אנשים מוכשרים שלימודים גבוהים עלולים רק לקלקל להם. "למדתי מהניסיון, בלי הכשרה מיוחדת, קצת קורסים מפה ומשם והתקדמתי", הוא מסביר, "פיתחתי כאן חלק גדול של המוצרים אני כל הזמן מנסה למצוא דברים חדשים, לשפר ולהתרחב".
ב"ריקור" עובדים 210 אנשים, 30 מהם חברי קיבוץ, רובם מבוגרים. מעטים מהם צעירים.
ההתחלה הייתה בשנת 1967 בתוך מפעל פלב"ם (פלדה בלתי מחלידה) הוותיק. לצעירים ממני אספר שפלב"ם נודע כמפעל שייצר את עגלות ההגשה ומכונות שטיפת הכלים שאכלסו לאורך הרבה שנים חדרי אוכל קיבוציים, צהליים ושל מפעלים גדולים. במעט קיבוצים שבהם קיימים חדרי אוכל הם עדיין ישנם.
במסגרת ניסיונות להתפתח לכיוונים חדשים הוקמה אז במפעל מחלקה צנועה שעבדה על ואקום ועל קריאוגניקה שזה עיסוק בטמפרטורות נמוכות מאוד באמצעות הקפאה בחנקן נוזלי בתא אטום לחלוטין. בתחום זה יוצרו מגוון מכשירים, על בסיס הידע בתחום הנירוסטה. המפעל אף זכה בפרס המפתחים התעשייתיים מטעם קרן רוטשילד.
הקמת המחלקה הזאת "שהתגלחה" תחילה על מגוון של מוצרים בתחומי התעשיה והרפואה, השיקה לכוונתה של מערכת הביטחון, כלקח ממלחמת יום הכיפורים, לשפר את יכולות הלחימה בלילה.
בר-חיים: "בתמיכת משרד הביטחון התחלנו לייצר מקררים קריאוגנים שהטמפרטורה בהם היא מינוס 200 מעלות. הגדולים שבהם, שוקלים קרוב לקילוגרם, הקטנים ביותר כ-100 גרם. תפקידם העיקרי הוא לקרר גלאי אינפרא אדום, שמשמשים אמצעי לראיית לילה. זה נמצא בטנקים, טילים, מטוסים וכל אביזר שדורש ראייה בלילה. 90 מקררים שלנו משוטטים בחלליות של נאס"א, המגיעות לכוכבים הרחוקים ביותר, אפילו למאדים".
כמה עולה מקרר אצבעוני כזה?
"כמה אלפי דולרים. הכמויות שאנחנו מוכרים אינן לפרסום. לא אדבר על עניינים עסקיים".
מהסכום ששילם משמר העמק עבור 25 אחוז מהבעלות ניתן להעריך כי שוויו של המפעל הוא כ-360 מיליון ש"ח. במהלך השנים, הוא "בלע" את פלב"ם המקורי ממנו בקע והפך למפרנס הראשי של הקיבוץ.
איך מקרר כזה עובד?
בר-חיים: "זאת מערכת אלקטרומכנית עם עקרון קירור שונה מהרגיל. זה נקרא 'עקרון סטרלינג' שיכול ליצור קירור עד קרוב לאפס המוחלט (מינוס 273). בעבר היו המערכות לראיית לילה מבוססות על אור כוכבים. בלילה מעונן, לא ראו הרבה. המערכות היום מבוססות על קליטת חום של עצמים. כל עצם פולט חום, אין עצם שלא פולט, מאבן ועד שיח. באמצעות הפרדה בין הטמפרטורות אפשר לבנות תמונה תרמית, המראה בשחור לבן את כל השטח, כמעט כמו באור יום. אנחנו הופכים את הלילה ליום. התפקיד של המקרר הוא לקרר את גלאי החום למינוס 200 מעלות ואז רגישותו גדולה בהרבה".
אף פעם לא התקררת, לא קיבלת כוויית קור?
"אין לי נגישות לחלק המקורר, זה אזור קטן המבודד בוואקום. הגלאי מודבק אל החלק שמקורר במקרר ומשם יוצאים חוטים דקים שמעבירים את הסיגנלים אל מחוץ לחלל האטום. אסור שיהיו דליפות. למעשה המערכת הזאת מותחת את הטכנולוגיה עד הקצה".
שכנים קרובים רחוקים
יכולתי לסיים כאן את הסיפור היפה הזה, אבל כמו שנהג יעקב חזן לומר: "את הדברים החשובים באמת שומעים ליד הדלת".
וכך שמעתי על הסיפור על הצעתו של גדעון ידין, בן קיבוץ גבע, כיום בעלים ומנכ"ל של חברת גבעסול, שלה גם תחומי עיסוק המשיקים לשל ריקור, כולל סטרט-אפ בתחום – להיכנס כשותף בחברה. המו"מ לא צלח לאחר שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה בנושא אחוזי הבעלות.
ידין, "גידוש" בפי חבריו, הוא תעשיין שעסקיו פרוסים על פני הגלובוס. מן התקשורת הוא מתרחק. הוא שווה יותר סיקור ממה שמצאתי עליו. בבעלות חברתו גם מפעל פלדות של עין חרוד מאוחד ומפעל בקיבוץ סער. היקפי הרכישות שלו גדולים.
גבעסול, שלה אוריינטציה חברתית, הצהירה על כוונתה להעסיק 20 אחוז עובדים מבוגרים במפעליה. היא המאמצת של קבוצת גליל גלבוע בכדורסל ושותפה ב"עידן טכנולוגי" – מרכז לחינוך, טכנולוגיה ותעשייה בעמק המעיינות.
ידין, לאחר שנות עבודה בחו"ל, חי היום בבית השיטה. הוא נשוי לבת עין חרוד איחוד. מצד שני לאחד ממנהלי מפעל ריקור בעבר יש קשרי משפחה עם משפחתו של גדעון ידין החיה בגבע. במקרה אחד העירוב הזה יצר רגישות ואף מחלוקת משפחתית סביב המו"מ, בין "הצד" של ריקור במשפחה לבין גדעון ידין.
לבסוף, שני הצדדים נפרדו ללא הסכמה. השותפות לא תקום. ידין ביקש שלא להתראיין. כל שאמר: "אנחנו רוצים להרגיע, אין לי מריבה אתם, אנחנו מפתחים משהו, זה לא מוצר מתחרה. אני מאחל להם הצלחה".
חבר בעין חרוד איחוד אמר לי: "השאיפות של גדעון ידין היו גדולות עלינו. אני מקווה שנמשיך להיות מפעל עצמאי, אנחנו המפעל הגדול מסוגו בעולם".
חבר אחר שעוקב אחרי הסיפור, צופה שתהיה תחרות כיוון שמדובר במוצרים דומים, השונים בגודלם. אפשר להניח שעל המאדים ועל יתר כוכבי הלכת יימצא מקום גם לריקור וגם לגבעסול.
