על חלב ודבש במקרא

חג השבועות, הוא השני מבין שלוש הרגלים והחג היחיד, שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך, שחג השבועות חל בתקופה שבה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ובעיבודה ולכן התורה קבעה לו, יום אחד בלבד.

איציק בנג'יו ממשקי שאן, משתף אותנו במקורות של החלב, שאנחנו ממשיכים בייצורו, מזה אלפי שנים…

לכבוד שבועות, אני מציע לכם אתנחתא קצרה, עם קצת סיפורי מקרא אודות המוצר המפרנס העיקרי של ענף הרפת – החלב. ידוע שמוצרי חלב מיוצרים מזה אלפי שנים, חלב ומוצריו מוזכרים בתנ"ך עשרות פעמים. גם ארצנו מוזכרת לא אחת, כארץ זבת חלב ודבש.

אז קודם כל, לפני שאתחיל בסקירה, חשוב שנבדיל בין חָלָב וחֵלֶב (ניקוד שונה):

חָלָב – (שימו לב לניקוד בקמץ), נוזל הנוצר בבלוטות החלב של נקבות היונקים. בתנ"ך מוזכר בעיקר, אצל מיני היונקים – פרות, כבשים, איילים ועזים. וכמובן, גם אצל בנות חווה המניקות (שרה, דבורה, יוכבד, חנה). בנושא בנות חווה, זה מזכיר לי, שפעם הבן שלי שאל אותי "למה אומרים שחלב-אם זה הכי טוב לתינוק? מה כל כך טוב בחלב-אם?" אז אמרתי לו, שאני לא יודע ולדעתי, הכי טוב בחלב-אם, זו האריזה… ברור שאחרי תובנה כזו, חטפתי על הראש מבעלת האריזה…

חֵלֶב – (שימו לב לניקוד בצירה ובסגול), שומן בגופם של בעלי חיים, מצוי בייחוד ליד הקרביים ומשמש בתעשיית המרגרינה, ייצור סבון, נרות וחומרי סיכה. על פי ההלכה, החֵלֶב אסור באכילה. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ." (ויקרא, ז, 23).

חלב לראשונה בתנ"ך ככל הידוע לי, הפעם הראשונה שחלב ומוצריו מופיעים בתנ"ך, הוא בסיפור אברהם ושלושת המלאכים. השלישייה מגיעה לבשר לאברהם, שעומד להיוולד לו בן והוא מארח אותם, כמו חברונאי טוב. תכונותיו הלוגיסטיות מתגלות במיטבן – ממהר אל שרה ומבקש שתארגן, לחם, סולת ועוגות, רץ אל הנער ופוקד עליו להדליק את המנגל ולהריץ סטייקים ושיפודי עגל ואחרון, שולף מהמזווה חלב וחמאה ופותח להם שולחן כיד המלך. "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ." (בראשית, יח, 8).
ומה אנחנו למדים מהפסוק הזה? ראשית, שאברהם לא עירקי אלא פולני, "עומד עליהם.." יעני עומד ומחכה שהמלאכים יגמרו את כל מה שבצלחת. שנית, שאברהם אנין טעם, הוא מציע לאורחים סטייק סינטה עם חמאה (שומו שמיים, בשר וחלב). להגנתו ניתן לומר, שאת חוקי הכשרות המציאו רק אחרי זה.

מים שאל חלב נתנה…

לאחר מכן, החלב והחמאה שוב מככבים הפעם בסופרמרקט של יעל ובסיפור, ריצוץ ראשו של שר צבאו של יבין מלך חצור, סיסרא. "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה." (שופטים, ה, 25). מסתבר שיעל עשתה עבודת פיתוי רצינית, כדי לחסל את סיסרא. זה מתחיל בהזמנת סיסרא לאוהלה. "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל-תִּירָא" (שופטים, ד, 18). ועל פי חז"ל, ממשיך בסדרת משגלים (שומו שמיים, סקס) סוערים, 7 במספר. ואחרי כל זה, כשהלשון של סיסרא בחוץ ועוד לפני שהוא רץ לספר לחבר'ה אודות ביצועיו, הוא מבקש מיעל כוס מים. "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי" (שופטים, ד, 19). יעל עוברת לשלב הבא, ומגישה לו את נאד החלב. האמונה כי חלב מרדים, נכונה. יש לה ביסוס מחקרי והסבר ביולוגי, כיוון שחלב עשיר בחומצת האמינו טריפטופן, שמשפיעה על ייצור חומרים מווסתי שינה, המלטונין והסרוטונין. לחלב יש השפעה גם על איכות השינה, ובמקרה שלנו היה חשוב שסיסרא ישן טוב את שנתו האחרונה.

הגבינה מתחילה להופיע

הזמן עובר ובני ישראל מתחילים ללמוד להשתמש בחלב גם למוצרים נוספים, ואנחנו פוגשים לראשונה את הגבינה. דוד (לעתיד מלך ישראל) התבקש ע"י אביו להביא לחם לאחיו העומדים לקראת קרב עם הפלישתים וכן עשרה משולשי גבינה, שמיועדים כתשורה למג"ד, כדי שיבטיח את ביטחונם של אחיו. "וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח" (שמואל א', יז, 18).
השם גבינה לא מופיע בצורה מפורשת, אלא רק בכינוי "חריצי חלב", רש"י מפרש חריצי חלב: "גובנין דחלבא", חלב שעבר גיבון. חריץ פירושה מעין, שן חדה שנוצרה בעקבות חריצה במתכת, ומכאן שמדובר במשולש גבינה, בגרסה המקראית.
בספר איוב אנו מוצאים ביטוי למתכון הראשון באופן הכנת הגבינה. "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" (איוב, י, 10). נראה שהקפיאו את החלב (איך?) לצורך הכנת הגבינה, ואחר כך ייבשו אותו בכדים, בצורת גושים מאורכים.

ארץ זבת חלב ודבש

ביטוי נפוץ ופופולרי במקרא הוא "ארץ זבת חלב ודבש". במפגש הראשון של אלוהים עם משה רבנו קיבל משה, ואח"כ עם ישראל כולו, את ההבטחה כי ארצנו תהיה זבת חלב ודבש. אגב הביטוי הזה מופיע בתנ"ך לפחות 20 פעם. הלכתי לבדוק את מקורות הביטוי ומצאתי דברים מעניינים.

ההתחלה הייתה בספר שמות, משה בורח ממצרים, מגיע למדיין, מתחבב על חובב (למי ששכח, זה אחד משמותיו של יתרו) וזה מצ'פר אותו בציפורה. משה מקבל את הג'וב של רועה צאן יתרו ובאחד הימים, נגלה אליו הסנה הבוער ואיתו דבר השם: "וַיֹּאמֶר אלוֹהִים רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות, ג, 8-7).

עשיר כקורח השלב הבא הוא לבחון לאיזו ארץ התכוון אלוהים בהבטחתו. לכל יודעי דבר, די ברור שמדובר בארץ ישראל. לאורך מסע הנדודים במדבר, משה הבטיח פעמים רבות לעם, כי לבסוף הם יגיעו לארץ ישראל ואף כינה אותה "ארץ זבת חלב ודבש". אבל קורח ועדתו חשבו אחרת לפי הפסוק הבא: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר…" (במדבר, טז, 13). ניתן להבין שלטענתם, מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש. קורח התפרסם באיש עשיר, ואפילו המציאו עליו פתגם "עשיר כקורח…". על פי חז"ל עושרו של קורח הגיע אליו לאחר שמצא את המטמון שיוסף החביא, המטמון הוא כל הכסף של מצרים. "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם"(בראשית, מז, 14).מכאן קל וחומר, שאם מצרים הביאה לקורח את עושרו, הרי היא ארץ זבת חלב ודבש ולא ארץ ישראל.

החמאה מגיעה

הנביא ישעיהו מזכיר את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש, אבל בכיוון השלילי. שימו לב, זו תיאוריה די מעניינת, ישעיהו ניבא שצבאות אשור יכבשו את הארץ ויגרמו לחורבנה, כתוצאה מהחורבן ייהרסו השטחים המעובדים ובכל הארץ תעלה צמחיית בר, אשר תשמש מרעה טוב לבקר. מאותן נסיבות, פרחי הבר יתרבו ולדבורים יהיה שפע צוף ואף אפשרות לבנות כוורות בעצי המטע העזובים. ומכאן, שפע מרעה יביא לשפע חלב ושפע צוף יביא לשפע דבש. ועל זה ניבא ישעיהו: "וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו, ז, 22).

האם החלב הוא בעצם יין?

עברנו גם את זה, ואנחנו ממשיכים ל"זבת", פירוש המילה זבת במילון הוא: הזיל, הוציא נוזלים. על פי הפירוש מ-ויקרא פרק טו, זב = מוציא נוזלים, ולכן הגיוני יותר ש"חלב ודבש" הם נוזלים. הזבת מתייחס לארץ קרי, היא זו שמוציאה ממנה חלב ודבש, ועל איזה חלב מדובר? גם פה היו חילוקי דעות. מצד אחד נטען (בין היתר על ידי רבי עקיבא), כי ההדגשה על שפע החלב של ארץ ישראל, באה כניגוד לארץ מצרים, שלא היו בה שדות מרעה לצאן, ולכן החלב מן החי לא היה בה דבר נפוץ ועממי. לעומת מצרים, ארץ ישראל היא ארץ מרעה והבהמות הגדלות בה, שופעות חלב.מצד שני, ישנה סברה האומרת שהחלב בעצם הוא יין, הוא הנוזל הזב מאדמת הארץ. להלן הטיעונים לצדקת היין: היין (גפן) הוא אחד משבעת המינים, שבהם נשתבחה ארצנו, והיחיד מהשבעה המוזכר גם כנוזל זב (תירוש, יין). יעקב אבינו, בברכתו האחרונה לבניו, בטרם מותו, ניבא ששבט יהודה יהיה מלא בכרמים ויין, עד כי עיני העם יהיו אדומות משתיית יין. יעקב ברך, בדרך של מליצה, כי בשפע היין אפשר יהיה אפילו לכבס את הבגדים. "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה" (בראשית, מט, 11). על פי המדרש כבס ביין לבושו מרמז על יין לבן, ובדם ענבים סותו מרמז על יין אדום. גם הפסוק "שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי" (שיר השירים, ה, 1). מרמז שהיין הלבן נקרא חלב. במקומות רבים ונוספים בתנ"ך מוזכרים כרמי יין ואפילו סנחריב, מלך אשור, כאשר הגלה את אנשי יהודה, הבטיח להם גלות עם תירוש וכרמים. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים" (מלכים ב', יח, 32).

מצד שלישי, לפי רבי אליעזר, הפירוש של הביטוי חלב, הוא מובחר והכתוב בא לציין שבארץ ישראל יש שפע של פירות מובחרים. לפי הכתוב "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר, וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן" (במדבר, יח, 12). למרות השוני בניקוד (חָלָב מול חֵלֶב) לדעת רבי אליעזר "החלב" הוא ביטוי כולל לנוזל שהאדם סוחט, לעיתים מהחי ולעיתים מפירות. ו"זבת חלב" הוא איפוא, כינוי למיצים הזבים מפירות הארץ.

מצד רביעי, (אוף, כמה צדדים?) על פי תרגום אונקלוס (אחד מתרגומי התנ"ך לארמית, ישנה סברה, שהוא נעשה ע"י המתגייר אונקלוס, שהיה תלמידו של רבי עקיבא), הפסוק: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית, מט, 12). תורגם כך: "אדומים יהיו ההרים מהכרמים והיקבים יטבעו ביין, ילבינו הבקעות מהתבואה ומעדרי הצאן". הדגש פה הוא על הצבע הלבן, אבל לא של החלב, אלא צבעה הלבן של התבואה הבהירה, שצובעת בצבעים בהירים את ההרים וצבעם של עדרי הצאן (אולי צמר הכבשים הלבן?). כלומר, על פי גישה זו, החלב מסמן את הצבע הלבן (בצומח ובחי).

גישה נוספת שמאחדת את הביטוי "זבת חלב ודבש" מובאת בסיפור המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. 12 המרגלים מביאים מן הפירות השמנים והמתוקים של הארץ, המשובחים והנפוצים: גפנים, תאנים ורימונים. "וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר, יח, 27).

סוגי הדבש

ואחרי שגילינו שיש כמה סוגי חלב, בואו ונבדוק כמה סוגי דבש יש. גידול התמרים במצרים היה נפוץ, אולם זני התמרים במצרים הם יבשים מאוד, בניגוד לתמרי הארץ, שהם עסיסיים ומלאים דבש. אם כן, דבש התמרים ראוי לאפיין את מעלתה של ארץ ישראל על מצרים. חיזוק לכך, מגיע משבעת המינים, שבהן מוצג התמר בכינוי דבש. "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים, ח, 8).

רבי עקיבא סובר שהדבש הוא דבש דבורים. ומכנה אותו "דבש היערות" על פי סיפור יונתן ויערת הדבש. "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו" (שמואל א', יד, 25-27).

רש"י, בפרושו לפסוק: "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות, יג, 5). טוען שזבת חלב ודבש פירושו החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים. ובפרושו לפסוק "…כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַש לֹא תַקְטִירוּ" (ויקרא, ב, 11). מרחיב רש"י ואומר שכל פרי מתוק הוא "דבש" (כנראה שהוא אבי אבות האמירה "דבש הכול דבש...").

לסיכום

אם בתחילה חשבתם שהפירוש הפשוט והעכשווי, מדבר על ארץ שיש בה גם מרעה לבהמות הנותנות חלב וגם שפע תפרחות, שמאפשרות לדבורים לייצר דבש. אז לאחר ניתוח וקריאה מעמיקה יותר, מסתבר שיש הרבה מעבר לכך.

• החלב הוא חלב מן החי (בקר או צאן), הוא יין (לבן ואדום), הוא תבואה מובחרת ובגוון לבן.
• הדבש הוא דבש דבורים, תמרים, תאנים וכל פרי מתוק.
• והארץ, אין ספק, היא ארץ ישראל שנשתבחה, אז והיום, בכל אלו.

וכדי לשמר את כל אלו, עלינו להמשיך להיאבק שענף החלב והחקלאות במדינה ימשיכו להתקיים.

אסיים בכך, שאברך שנבואתו של עמוס על השפע החקלאי בארץ, תתגשם בשנה הזו עלינו לטובה ככתוב: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אלוֹהִים, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע, וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס, ט, 13). רוצה לומר, ששפע התוצרת יהיה כה גדול, שעונה חקלאית אחת תחפוף לעונה חקלאית אחרת. החקלאי שיבוא לחרוש ולהכין את הקרקע לעונה החדשה, יפגוש את הקוצר שעדיין לא סיים לאסוף את שפע היבול של העונה שעברה. דורך הענבים (מיבול השנה שעברה) עוד יעבוד בגת, וכבר יפגוש את זורע החיטה של השנה הבאה. עצי גפן ועצי זית יהיו עמוסי פרי (שגדלים על ההרים) וייצרו את התחושה שההרים נוטפים וזולגים יין ושמן.

אמן ואמן וחג שבועות שמח!