על מלחמה ותיירות

הופעות ומייצגי אומנות בריאים לנפש ומיטיבים עם כולם, תיירות משפחתית על רקע בומים בלתי נפסקים, מתאימה פחות   

*תמונה ראשית: חמי רודנר במרתף בבארי. מוזיקה מתקבלת בברכה. צילום: מיכל הלמן יצחקי 

לפני לא מעט שנים עבדתי בתיירות בבארי, בתקופת המיתוג וההקמה של פסטיבל "דרום אדום". כבר אז לא היה פה שקט, אבל הייתה לנו שיטה: הפסטיבל נערך ב"חבל הבשור" הקסאמים נפלו ב"מועצת אשכול", שהם שמות שונים לאותו האזור. זה עבד מצוין, אולי כי הכול עניין של פרופורציות. למרות שבאופן מסורתי בכל שנה שתיים מתוך חמש השבתות היו משתבשות – בגלל מזג אוויר או מצב ביטחוני, רוב הקהל הכחיש בכיף, התיירות באזור שגשגה, ולא היו נפגעים מהסידור.  

עם זה שב-7 באוקטובר השתנו הפרופורציות בטח תסכימו איתי.  

האם היום ראוי להשיק אירוע תיירותי באשכול? (נראה לי ש"חבל הבשור" הפסטורלי כבר לא יעבוד).  

אז בואו נראה מה יש בפסטיבל. מבחר הופעות, שלכולן אני מקווה להגיע. גם בימים קשים, אפילו של לוויות, כי למוזיקה ולאומנות כוח מרפא, במיוחד לכאב גדול. פעם בבארי היו מבטלים אירועים בשבוע אחרי כל פטירה, המנהגים השתנו.  

לא נשכח לאומנים את ההתנדבות להופיע לפנינו לאחר הטראומה בהתנדבות, בתקופה שיש להניח שלא הייתה להם פרנסה. בשבוע שעבר הייתה הופעה בבארי ביום של לוויה (תודה, חמי רודנר!) ומי לא בא. לכן אומנות מתקבלת פה בברכה. הקושי הוא עם אירועים תיירותיים, בעיקר משפחתיים ולילדים: הליכה במבוך פנסים ועוד.  

לכאן אתם מביאים ילדים? לאזור מלחמה פעיל? לא מסוכן בדרך כלל, אבל הבומים יומיומיים. איך תצליחו להתעלם, ומה המסר החבוי בהתעלמות? שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד מחיינו? מה המסר בהתעלמות מכך שחלק מהפצצות הורגות בצד השני אנשים? מעבר לסמולניות שצצה לה, בואו נתמקד בנו. בדרך כלל אנחנו מתיירים למקום שנתפס כ"טוב". מה טוב אצלנו? קהילות מוכות, מפונים, חטופים שממשלה ערלת לב לא דואגת להחזיר. עד כמה אפשר להכחיש כשבאים אלינו? ואני אפילו לא יודעת אם האטימות הזו לא עדיפה על האפשרות השנייה – שילוב נופש ואתרי זיכרון שעדיין מדממים, שזה כנראה מה שיקרה בפועל. ויש גם אפשרות מתקדמת עוד יותר – בואו נרקוד באתרי הנרצחים!  

נרמול ההפקרה 

תבחרו מה שתעדיפו, בכל מקרה שלוש הווריאציות צומחות מקרקע הנרמול. על נרמול ההפקרה, המחיר והכאב. הנרמול הזה הוא חלק מתהליך שמובילה ממשלה שלא קבעה יום אבל, שלא מתקשרת ביום בשורה רעה למשפחות חטופים ונרצחים.  

ממשלה שבכוונתה השקופה להיות טפלון, כזה שלא מתקשר לאשמה ולאחריות, ממשלה שמחפשת "קפיצת דרך", דילוג קל בין 6 באוקטובר אל ימינו אנו. אבל גם ניסיונות הטיוח של הממשלה שמשפרת בעיקר את מיומנות השקר לא יצליחו. עוצמת ה-7 באוקטובר לא ניתנת למחיקה בתודעה הציבורית, ולכן ברור כמה עקומות הקפיצות והסלאלומים שמסתיימים לא פעם בהתרסקות. לכן, ועם כל הצער על קשייה של התיירות בעוטף שמנסה להשתקם, כדאי להמתין, ושיקולים כלכליים לא מצדיקים הכול. השתקמות עסקים וחקלאות – הכרחיים לנו. עם תיירות – תחכו. יש משהו מגדיר בקביעת מקום כתיירותי ואזור בילוי ואני לא מצליחה לראות גרסה מוצלחת כזו כעת בעוטף. 

דוח מצב 

אנשים בחדר אוכל, ילדים בבריכה ושושקה אחת מיוחדת 

הקיץ הגדיל את האוכלוסייה פה. הסימן שלי הוא שמגרש חניה א׳ כבר מלא וגולש לב׳.  

מרגישים את זה מכל עבר – יותר אוכלים בחדר האוכל, יותר בתים מוארים ופנים שמזמן לא ראיתי. אבל לא להיסחף, גדלנו בערך פי 1.5, במספרים קטנים. מ-60 למאה. הכול בערך והכול נזיל.  

ההבדל הגדול – רואים פה ילדים! סיום שנת הלימודים, המעבר לחצרים שנדחה לאחרי החגים, החום הבלתי נסבל בים המלח ופתיחת הבריכה בבארי – הביאה אותם הביתה.  

מעט ילדים, בדרך כלל מגיעים לזמן קצר, אבל יש.  

בחדר אוכל נוסף לנו צבע במשמעותו הראשונית – בחדר נתלתה תערוכת הגלויות היומיות המקסימה והעצובה של זאב אנגלמאייר, שגם בא לספר לנו עליה ועל יחסיו המורכבים עם שושקה (כיפיסטית, אקטיביסטית שתלטנית ומוחצנת). מקווה שהוא יודע שהוא משהו מיוחד בזכות עצמו.  

גם הגדרות תפסו צבע כשביוזמת גיורא עוז נתלו תמונות על הגדר סביב הבית של פסי שעדיין קיים, ושטחי הבתים שפונו לידו. מסביב לשאר הגדר (שתישאר לפחות עוד שנתיים), נשתלו מטפסים. יהיה ירוק. אולי אפילו פורח.  

הבריכה פתוחה כל יום (ולא כל היום) הפאב הוסדר לפעמיים בשבוע, בקרוב מתוכננת להיפתח (באופן מצומצם כמובן) המרפאה. הבומים האובססיביים עברו למקום אחר ופינו את מקומם לרעשי רקע פחות חזקים. בטלוויזיה אולימפיאדה.  

אפשר היה לדבר על שיקום, אבל מה פתאום. בדרום כלום לא נסגר, כולל כמובן החטופים, ורוחות רעות מנשבות בצפון בעוצמה. אז מלחמה?