מתי הדי בן עמר שוקל להתקשר לאיחוד הצלה או לניידת טיפול נמרץ? על מסתורי המראה החיצוני של אנשים
לפני זמן-מה הייתי במפגש עם אנשים שזמן רב לא הזדמן לי לראות אותם – אולי שלוש שנים, אולי ארבע. רובנו הגענו עם בני או בנות זוג, וחלק הגיעו ללא, כי הזמן עושה את שלו, כפי שאתם ודאי יודעים. מגיע גיל בחיים בו אחד אחד ובאין רואה אנחנו הולכים ונמוגים.
עקב העובדה שלא התראינו כבר זמן רב, וכדי לסגור פערים, קבענו להיפגש מתישהו במחצית השנייה של חודש אוקטובר 2023.
אירועים לא צפויים, אני מספר לכם כאן, שיבשו את התוכנית. לאחרונה יוזם המפגש ההוא שבוטל החיה את הרעיון מחדש – ונפגשנו.
היה משהו במפגש הזה שהזכיר לי ביקור באגף הארכיאולוגי של מוזיאון ישראל. כלומר – כל האנשים במפגש הזכירו לי מוצגים עתיקים. עתיקים בסדר הגודל שלי. מדובר בדור של אנשים שנולדו בתקופה שבין קצת לפני הכרזת העצמאות לבין כמה שנים אחריה, כך שאיש מאיתנו לא ניתן היה להגדירו כעגל צעיר או פרגית. אני עם 70 שנותיי הייתי בין הצעירים שם.
אני גם הייתי כנראה היחיד שלא הוריד ולו גם קילו יחיד ממשקלו מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו. אני נראה ושוקל אותו דבר כבר שנים, וזה אומר שאם נניח נשחק במחבואים וארצה להסתתר מאחורי גזע עץ, זה צריך יהיה להיות לפחות עץ באובב בן מאה שנה.
כל שאר האנשים במפגש ירדו בין עשרה ל-20 קילו כל אחד, אני מעריך, מאז שראיתי אותם בפעם האחרונה.
מאחר שכולם במפגש היו לבושים, אני לא יודע מה עשתה הירידה הזו במשקל לאיבריהם המוצנעים, שבגילנו גם כך מרימים ידיים ונכנעים לכוח המשיכה, אבל במה שנוגע לחלקי העור החשופים, שזה בעיקר הפנים בדגש על הלחיים, כוח המשיכה עושה בהם שמות.
לא רק שעור הפנים נופל ונמרח מטה כמו שדיה של ילידית קשישה מצילום-זוכה-פרסים בינלאומיים בנשיונל ג'יאוגרפיק, צילום של קשישה חשופת שד מאחד השבטים בפפואה ניו-גיני, למשל, אלא הוא גם נעשה קמוט, העור, כמו אקורדיון שנסגר עד חציו פתאום, וכולו נעשה חריצים צפופים וקרובים זה לזה.
ובמילים אחרות – נדמה היה לי שכל האנשים שהכרתי בעבר כענבים בשלים ועסיסיים הפכו לצימוקים יבשים.
כשאני פוגש אנשים שנראים ככה, מיד ברור לי שקרה אחד משני הדברים הבאים:
או שהם החליטו לקחת את עצמם בידיים ולהקפיד על בריאותם, שזה אומר להקפיד על תזונה נכונה וירידה משמעותית במשקל. או שהם לוקים במחלה סופנית ונשארו להם שלושה חודשים לחיות. ואני נשאר נבוך – איך לעזאזל אני יכול לדעת באיזה משני המקרים מדובר כאן?! שהרי האיש, ולצורך הנוחות אשתמש כאן בלשון זכר גם כשמדובר באיש ממין נקבה, יודע בלי ספק שמשהו במראהו השתנה, בין שביוזמתו ובין שלא.
והיה והשינוי הזה הוא ביוזמתו, והאיש הנדון השקיע את מירב מאמציו לקצץ במזונו ולרעוב מעת לעת ואולי אפילו לעס עשבים מעשבים שונים, והשקיע ממיטב כספו וקנה תוספים ואבקות משונות שמערבבים בנוזל כלשהו ושותים ובולעים, הכול כדי לאבד את אותם קילוגרמים לא רצויים – איך אני יכול להעלים עין מכל ההשקעה הזו ולא לתת לו קצת נחת ולהחמיא לו על מראהו החדש?
וברור לכל מאן-דהוא שיש לו קצת כישורים חברתיים ושכל בקודקודו, שחייב הדבר להיאמר כמחמאה! זה חייב להיאמר כמחמאה, למרות שהאיש נראה נורא, ולמרות שהאינסטינקט הראשון שמתעורר בי למראהו הוא לקחת את הסלולר ליד ולהתקשר בדחיפות לאיחוד הצלה או לניידת טיפול נמרץ.
מצד שני, הדבר האחרון שאני רוצה במצב כזה הוא שיקרה המקרה הבא:
שאני אגיד לו, למכרי משכבר הימים, והכול מתוך כוונות טובות ורצון להחמיא לו מחמאות: "וואו, אתה נראה נהדר! איזו דיאטה עשית?״ שאז הוא יביט בי בפנים קודרות ויגיד: "זה בגלל המחלה. לא נשאר לי עוד הרבה לחיות, אתה יודע. אם החבר'ה ירצו לתאם בסוף היום הזה עוד מפגש, לא נראה לי שאגיע אליו״. מה שנשמע מאוד הגיוני לנוכח מראהו. אז מה עושים??! איך לעזאזל יוצאים מזה??!
כמה זמן נשאר לך?
לפני כמעט 20 שנה ירדתי גם אני 20 קילו ממשקלי.
זה היה במרפאת כללית בת-חפר – כיום הבית השני שלי – כשמשהו בבדיקה אקראית עורר את חשדה של האחות הראשית והיא מצצה את דמי ובדקה את רמת הסוכר שבו. כשראתה את התוצאה הלכה במיידי לרופאה, כדי להתייעץ, כפי שהבנתי מהבעת פניה, אם להזמין אמבולנס שייקח אותי אל חדר המיון, או לוותר על השלב הזה ולהתקשר ישר לחברא קדישא.
הרופאה החליטה בצעד נואש לנסות להחזיק אותי בחיים, ורשמה לי כדורים קשים להורדת רמת הסוכר, אותם היה עלי לקחת בוקר, צוהריים וערב, ולהגיד יחד איתם את תפילות השחרית, המנחה והערבית, בתקווה שאחת משתי הפעולות הללו תציל אותי.
המאבטח רמז לי שגם לומר תהילים מעת לעת לא יזיק במצב הזה. אנשים טובים באו לעודד אותי, כמקובל, ולחלוק איתי מניסיונם.
״לאבא שלי כרתו כף רגל בגלל סוכרת," סיפרה לי ידידה שאת אביה הכרתי בזמנו. "הוא סיים את חייו על כיסא גלגלים. חשבו שיורידו לו גם את הרגל השנייה, אבל למזלו הוא מת קודם״.
״אתה יודע שהעיתונאי והעורך אדם ברוך מת השנה מסוכרת, נכון?" שאל אותי ידיד שהיה ועדיין הוא עיתונאי ידוע, שעבד שנים רבות עם אדם ברוך.
״אבל לא חייבים למות מזה", הוא המשיך בנימה מנחמת, "אדם ברוך פשוט הזניח את זה. אם תטפל בזה כמו שצריך מקסימום יורידו לך יד או רגל. אין סיבה לפאניקה״. אז נכנסתי לפאניקה.
במשך חודש למדתי מהאינטרנט כל מה שאפשר על תזונה. למרות היותי חפיפניק מטבעי אני יודע להיות יסודי כשצריך. שיניתי את כל צורת התזונה שלי, התחלתי לעסוק בספורט באורח אינטנסיבי, תחילה הליכה עם משקולות על הרגליים ואחר כך ריצה, וביקרתי בקביעות במכון כושר. תוך שישה חודשים הסוכר שלי התאזן ללא כדורים, וירדתי 20 קילו. בביקור שעשיתי אז בשכונת ילדותי, שכונת רמת חן שברמת גן, עברה על פני אשתו של מכר וידיד ותיק, מבלי לומר לי שלום. היא לא הכירה אותי.
״היי", קראתי אחריה. "מה שלומך?״ היא עצרה והסתובבה אלי. עיניה התעגלו ופיה נפער.
אחרי חצי דקה היא אמרה: "וואו! זה אתה???״ ״אני חושב," אמרתי. כבר לא ממש הייתי בטוח.
״מה קרה לך?!" היא אמרה. ״גילו אצלי סוכרת", התחלתי לומר, אבל היא לא חיכתה להמשך. ״כמה זמן נשאר לך?" שאלה.
״לא! לא!" אמרתי. "זה לא המצב. שיניתי תזונה, ירדתי 20 קילו, אני עושה ספורט בצורה אינטנסיבית. אני מאוזן עכשיו". ואז הוספתי: "לפחות מבחינת מצב הסוכר בדם״. זה החזיק חמש שנים.
כעבור חמש שנים נקלענו למשבר קשה סביב עניין משפחתי לא פשוט, עניין שמלווה אותנו כבר שנים. בתוך שנה העליתי את 20 הקילוגרמים חזרה, עזבתי את ניהול הקיבוצים, ועברתי לעבוד בשיפוצים.
העבודה הפיזית הקשה החזיקה את הסוכר שלי מאוזן למרות שאכלתי ללא חשבון. היום אני שמן עם סוכר מאוזן.
ואני חושב שענבים יפים יותר מצימוקים. דעתי בלבד.
