סרט מלחמה בשחור-לבן, תמונות משפחתיות ובועות סבון. הדי בן עמר מסיק מסקנות על הקיום האנושי
כשלמדתי בבית-הספר היסודי נהוג היה אחת לחודשיים-שלושה להביא אליו סרט ולהקרין אותו בפני התלמידים, באולם ההתעמלות של בית הספר.
הסרטים הוקרנו במקרנת 16 מ"מ, באורח שמזכיר מאוד את הקרנות הסרטים שבהן פגשתי בחדר האוכל הישן של הקיבוץ שנים רבות מאוחר יותר. דהיינו – גלגלי הסרטים היו ישנים, הסרט נקרע מעת לעת בזמן ההקרנה, והתמונה קפצה לעיתים קרובות והיטשטשה.
אבל כל זה היה חלק מהחוויה, והחוויה הייתה מפעימה.
מכל הסרטים שהוקרנו בפנינו אז זכור לי רק סרט אחד. זה היה סרט מלחמה בשחור-לבן. שחור-לבן היה אז הצבע הנפוץ בסרטים, והמלחמה שעליה מדובר בסרט שכאן הייתה קרב בין אמריקאים ליפנים באוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה.
מטבעה של המלחמה, הסרט הציג תמונות המוניות – חיילים מסתערים על גבעה, חיילים מתחבאים בתוך ג'ונגל סבוך ויורים משם, חיילים עפים לכל עבר כשנוחתת ביניהם פצצה – אבל מפעם לפעם התמקדה המצלמה בחיילים בודדים כמקובל בסרטים כאלה.
וכך ראינו חייל יפני נפגע ונופל ממרומי העץ שבין ענפיו הסתתר, ואחר-כך ראינו חייל יפני נוסף בלב ההסתערות נפגע ומניף ידיו לצדדים ומת, וחייל יפני אחר מסתער ברובה מכודן ונועץ את כידונו בחייל אמריקאי שצונח לארץ מדמם, ולאט-לאט הלך והסתבר לי שכל החיילים היפנים שבסרט הם אותו אדם.
אותו שחקן יפני כל הזמן.
או כפי שהסברתי לחבריי אחרי שהסרט נגמר: "תראו, הבמאי בטח יודע שבעינינו הלבנים, כל היפנים נראים דומים. אז למה הוא צריך לבזבז כסף על כמה משכורות של כמה שחקנים יפניים אם הוא יכול לשלם משכורת אחת בלבד? אז קודם היפני נפל מהעץ, אחר כך הוא תקע כידון, אחר כך הוא התפוצץ ממוקש – כל הזמן אותו יפני, האמינו לי”.
ומכיוון שלכל החיילים היפניים המסתערים היו קסדות ובלהט הקרב לא ניתן היה לזהות את פניהם, הם יכולים היו מבחינתנו הצופים להיות גם שחקנים אמריקאים מהגזע הקווקזי, כפי שנקרא באמריקה האדם הלבן, שחקנים לבנים שמרחו על פניהם איפור וצבעו את עיניהם באורח שייראו קצת מלוכסנות או משהו.
ורק כשהתקרבה המצלמה אל חייל יפני מסוים – זה שנופל מהעץ, זה שמסתער ונועץ את כידונו בשאגה, זה שנפגע בחפירות ומת – צריך היה להראות למצלמה יפני אותנטי, שלפחות נראה כאילו נולד ביפן, למרות שאולי אפילו היה סיני או תאילנדי, מאחר שמן המקובלות הוא שהאדם הלבן אינו מבדיל באמת בין כל המלוכסנים הללו מהמזרח.
ואם לרגע אתם חושבים שאני מגזים, תבדקו כמה מהעובדים במסעדה הסינית שבה אכלתם לאחרונה הם באמת סינים – רוב הסיכויים שהם תאילנדים למהדרין, אבל לא בהכרח כך הדבר: מתישהו הסתבר לי שכל העובדים במסעדת יוקוזונה היפנית-לכאורה שביפו, שהיה ברור לי מניסיוני שכולם תאילנדים – אין ביניהם ולו גם תאילנדי אחד לרפואה, שלא לדבר על יפני.
ולמדתי זאת כך: רציתי להשוויץ בפני העובדים התאילנדים ביוקוזונה שמהם אני תמיד קונה "מוקפץ" עבור בתי. על כן סיפרתי להם שחניה זוגתי-לחיים-ארוכים נמצאה באותה עת בתאילנד.
וראש הצוות שלהם אמר ביובש: "זה מאוד מעניין, אבל אנחנו מהפיליפינים”.
אז אתם מתפלאים אם הייתי משוכנע בשנות ה-60 שהיפנים שראיתי בסרט, הם כולם אותו אדם?
בעיניי זה נראה הכי הגיוני.
כל המשפחות דומות זו לזו
ולמה נזכרתי בזה?
כי חודשיים לפני המלחמה, מה שנראה עכשיו כמו יקום אחר, ביקרו והתגוררו בביתנו אחות של חניה ובעלה, שהגיעו אלינו מבואנוס איירס שבארגנטינה. ישבנו בסלון ביתנו ופטפטנו בנעימות על הא ועל דא, כשלפתע הביטה גיסתי על הצילום הישן שעל הקיר, צילום ישן בשחור-לבן שעדיין ממוסגר במסגרת המקורית הישנה, ואמרה: "אוי! זה הסבא של אלברטו בתמונה!”.
אלברטו הוא בעלה, הגיס של חניה ושלי, ולרגע חשבתי שקצת מוזר הדבר שתמונה של הסבא שלו תלויה אצלי בסלון, על כן חניה הסבירה לאחותה: "לא, זו המשפחה של אימא של הדי. אלו הסבא והסבתא שלו, והנערה היא אחותה הגדולה של האימא של הדי, והילד זה הדוד שלו, והתינוקת היא אימא של הדי”.
וגיסתי אמרה: "יואו, יכולתי להישבע שזה הסבא של אלברטו! יש לנו תמונה כזו בבית, תמונה של המשפחה של אלברטו, והסבא שבתמונה שם נראה בדיוק אותו דבר!”
ואז צצה בי ההארה והבנתי: כל הסבים בתמונות המשפחה הישנות והעתיקות הללו הם אותו סבא!
בדיוק כמו היפני בסרט ההוא!
ולא רק זאת, אלא שכל הסבתות בתמונות המשפחה הללו הן אותה הסבתא, וכל הילדות הקטנות והנערים המוזרים והתינוקות האחוזים בידי הוריהם, כל הדמויות שבתמונות המשפחה העתיקות הללו שצבען חום דוהה והדמויות שבהן עומדות זקופות ודוממות ומלאות רצינות מבלי לחייך, כל התמונות הללו מפולין, רוסיה, גרמניה, רומניה, אוסטריה, בולגריה, יוון – בכולם מצולמת אותה משפחה!
בדיוק כמו היפני ההוא בסרט-המלחמה שראיתי באולם ההתעמלות של בית הספר בשנות ה-60!
בועות סבון
בילדותי, בשנות ה-50, בשכונת נווה יהושע בדרום מזרח רמת גן, היה לנו משחק של ניפוח והפרחת בועות סבון. נהגנו לגלגל כעין צינורית גלילית מדף נייר, את קצה הגליל טבלנו בצלוחית של סבון כלים נוזלי "אמה", עד שנוצר קרום סבון שמכסה את פתח הגליל, ואז ניפחנו לאט מהצד השני עד שנוצרה בועת סבון בכל גודל שהוא. ככל שיותר גדול יותר טוב. ואז הבועה ניתקה מהצינורית ועפה לה באוויר, עפה עד שנחתה על חפץ כלשהו והתפוצצה, משאירה אחריה כתם לח, או שהתפוצצה עוד בהיותה באוויר.
משך החיים של בועה כזו יכול היה להיות מספר שניות עד דקה, ובסופו של דבר כולן התפוצצו ולא נותר מהן זכר, למעט טיפה בלתי נראית בגודלה של סבון נוזלי שנחתה היכן שנחתה.
ואחרי דקה או שתיים או חמש התאדתה.
בועות הסבון היו דומות מאוד אחת לשנייה, ועדיין כל אחת הייתה בועה בפני עצמה, בגודל ואיכות משלה, וברגע שהתפוצצה – לא הייתה עוד הבועה הזו: היה לה בעולמנו זה קיום של כמה שניות עד דקה ואיננה.
הבועה הזו לעולם לא תחזור עוד.
בדיוק כמונו.
שכן גם אנו בני האדם בועות סבון כאלה, על אף שאנו עושים הכול להשלות את עצמנו שלא.
עד הרגע שהבועה שהיא אנחנו מתפוצצת – ואיננה עוד. וה"אנחנו" הייחודיים שהיינו לא רק שאיננו עוד, אלא גם לעולם לא נהיה שוב. והבועה יכול שתהיה החייל הרומאי שחי פעם, במאה השלישית לפני הספירה, או הקיסר שמעליו, או משה שעלה על הר סיני, או אחד מבני העם שסגד לעגל הזהב.
או הורינו. או ילדינו ונכדינו – או אנחנו! כולם היו והינם ויהיו בועות סבון להרף עין בזמן, בועות סבון שיתבקעו ואינן.
ואיננו יכולים לסבול זאת. זה לא נתפס במוחנו, ואנחנו צריכים להאמין שיש משמעות לדברים, ושיש המשכיות אמיתית שאינה רק בדמיוננו.
אז אנחנו תולים את תמונת המשפחה של הסבא והסבתא שלנו.
למרות שהם בועות סבון שהתבקעו ואינן עוד.
ולעולם לא יהיו שוב.
אנחנו שומרים את הבועות בתמונה על הקיר, ובסופו של דבר זו באמת אותה תמונה – זו אותה טיפה של סבון שנותרה אחרי שהבועה התבקעה.
ועוד מעט תתאדה גם היא.
