כמשפחה אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כיחידה מגובשת, אבל במציאות לא פעם האינטרסים של בני המשפחה מתנגשים. וכך, כשבאים לקבל החלטה מכרעת וחשובה על עתיד המשק והנחלה – אין הסכמה בין הצדדים. לעתים, בני המשפחה כל כך שקועים ברצון לגרור את המו"מ לנצח נצחים, ומפספסים את העובדה שאם רק ירתמו בהרמוניה לקדם את התהליך, לא רק שהם יזכו להסדר ויגיעו לנחלה – אלא שמשהו חדש ייברא ביניהם – משהו חזק ועוצמתי שהוא אך ורק מנת חלקם של אנשים שעברו יחד משברים
לא סתם אומרים שאי אפשר לדעת מה מסתתר מעבר לפינה. רגע אחד נראה שהכול נפלא, וברגע השני מגיח בהפתעה משבר; וזה בדיוק מה שקרה בהופעתו של שלמה ארצי באמפי שוני בסוף השבוע האחרון.
נחזור כמה צעדים אחורה, בכל זאת מאורע מרגש – הופעה של שלמה ארצי אחרי חודשים ארוכים של דממה מוחלטת על במות המופעים בכל רחבי העולם.
כשהשגרה חזרה לעצמה, זכינו גם אנחנו להחזיר לעצמנו מעט מהשפיות, ומופע של שלמה ארצי במבצר שוני הקסום, נשמע כמו רעיון נהדר. אז התלבשנו והתרגשנו ויצאנו לכיוון בנימינה ואיתנו עוד אלפי אנשים נלהבים.
שלמה ארצי פתח את המופע בשיתוף התחושות והמחשבות שהיו לו במהלך השנה האחרונה. הוא סיפר על הפחדים שהתעוררו אצלו ואצל אומנים נוספים, מעצם המחשבה שאולי לא יתאפשר להם לעלות שוב על הבמה אף פעם.
הוא דיבר על אובדן התקווה, ועל חוסר אונים משווע. הכנות שלו הייתה מרגשת, ואני משערת שלא מעטים מהאנשים בקהל חוו בעצמם את אותם תחושות, רק בממד שונה של חיים.
ואז מתוך כל הצמרמורות הוא פשוט התחיל לשיר ולרגש, כמו שרק אומן כמוהו יכול לרגש, שיר ועוד שיר, עד שהגיע הערב אל פינה בלתי צפויה.
בבת אחת כבה האור והמבצר שרר בעלטה כמעט מוחלטת, ומערכת ההגברה שבקה חיים. שבריר של שנייה הבהיר לכולנו שהסיבה לכך היא הפסקת חשמל.
הקהל לא איבד עשתונות והמשיך את השיר בדיוק מאותה נקודה שבה הפסיק הזמר על הבמה, וכך לקחנו את השיר אל סופו.
ואז חזר הדומייה הכבדה, ומתוכה נשמעו מחיאות כפיים קצביות, ואחריהן קול בודד של אחד מהצופים שפשוט התחיל לשיר: "תרקוד, היא אמרה לי תרקוד…" לא חלפו יותר מכמה שניות, ומכל עבר הצטרפו אנשים לשירתו של "היזם" בשירה ספונטנית והרמונית.
זה היה כל כך מרגש, ועד לרגעים אלה, שבהם אני כותבת על "אפקט הפרפר המזמר", אני מצטמררת מעצם המחשבה על האיש שחילץ את שלמה ואת כולנו מהמשבר, ועל הקהל שלא נותר אדיש, ומיד הצטרף אליו בכזו עוצמה.
ממשברים יוצאים מחוזקים
יש לא מעט משפטים שמייחסים למשבר אפקט חיובי, ואת היכולת לחזק ולשבח מהלכים כאלה ואחרים. אמירות הן אמירות, ויש שיגידו עליהן "עוד קלישאה", אבל כשהאמירות האלה מקבלות הדהוד במציאות, קורה משהו נפלא.
המילים קורמות עור וגידים והופכות לממשיות. המשבר באמפי שוני נמשך קרוב לעשר דקות, ויש לציין שבממד של מופע, זה בהחלט נחשב כנצח. אבל כשזרימת החשמל חזרה קרה פתאום עוד דבר מופלא.
לא רק ששלמה ארצי חזר לשיר את השירים, אלא שהוא חזר! ההתגייסות של הקהל לצלוח את המשבר כאילו שינתה את תמונת המצב, והוסיפה למופע ממד חדש, שאי אפשר להסביר אותו במילים. הייתה שם שמחה מתפרצת, מעין חגיגה, שהנה צלחנו את המשבר; ואפשר עכשיו לשמוח כפליים ומכל הלב. כי עברנו את פרעה, ועכשיו הגיע הרגע "פשוט לרקוד".
מסתובבים בתוך המשבר במעגלים אינסופיים
מהמופע של שלמה ארצי נדדו המחשבות שלי אל שלושה אחים: ליאת, יובל ודרור, שהוריהם משתוקקים ואפילו מתחננים בפניהם שיגיעו להסכמה כלשהי בעניין הנחלה.
ההורים, צביה ומתן, פנו אליי לפני כשנה, והסבירו שהחליטו להעביר את הכדור אל ילדיהם, שיקבלו בעצמם החלטות בנוגע לנחלה המשפחתית.
"אני מאמין שכשההחלטה תעבור לידיים שלהם, היא תהיה סופית וגם נכונה," כך הסביר לי בזמנו מתן. הם הכינו אותי מראש, שכל אחד מהילדים מושך לכיוון אחר, וצביה אף הציעה בהומור, שאגיע לפגישה עם שריון ועם המון־המון סובלנות.
שבוע לאחר מכן פגשתי את המשפחה בהרכב מלא, והבנתי עד כמה עמוקה ופעורה התהום ביניהם. ליאת, הבת הממשיכה, משכה לכיוון מכירת המשק וחלוקתו.
עתיד המשק והנחלה
יובל התעקש שצריך להמשיך את העסק המשפחתי של גידולי האבוקדו, אבל הוא עצמו לא יוכל לקחת את העניין לטיפולו. ואילו הצעיר, דרור, טען שלא משנה לו, והוא יזרום אם מה שיציעו; אלא שבכל פעם כשעלה רעיון הוא פסל אותו על הסף.
מרגע זה נראה שצביה ומתן פרשו מהמעגל, והתנתקו מכל ניסיון לסייע לילדיהם להגיע לפתרון המשבר. הם החלו לצמצם את הגעתם למפגשים, וחזרו לומר: "שהילדים יסתדרו בינם לבין עצמם."
אבל העברת האחריות לא נלקחה מצידם של הילדים, והם החלו לנוע במעגלים מעגלים סביב המשבר, מבלי לגעת בו ממש.
אם נתרגם את ההתרחשות של אותה משפחה למה שהתרחש באמפי שוני, היה זה כאילו אחד מהאחים התחיל לשיר; והשניים האחרים המשיכו בשלהם, מתעלמים מניסיונו. כמובן שבהיעדר שיתוף פעולה – הקול של "היזם" גווע.
וכך בכל פעם, אחד מהם התעורר כביכול לזמן קצר, ניסה לעורר את אחיו להגיע להסכמות בעניין כזה או אחר, והשניים האחרים לא שיתפו פעולה.
גם בשיחות המשפחתיות המשותפות, כשאני נוכחת ומובילה את המשא ומתן ביניהם, הייתה הרגשה של גיבוב מילים על גבי מילים, כשאין מאחוריהן כל רצון אמיתי לחצות את המשבר ולהתקדם להסדר.
כשהמופע של שלמה ארצי הסתיים, ונסענו הביתה – חשבתי על אותם בני משפחה והצטערתי על כך שלא היו נוכחים גם הם בהופעה. הם כל כך שקועים ברצון לגרור את המשא ומתן לנצח נצחים, ומפספסים את העובדה שאם רק ירתמו בהרמוניה לקדם את התהליך, לא רק שהם יזכו להסדר ויגיעו לנחלה; אלא שמשהו חדש ייברא ביניהם – משהו חזק ועוצמתי שהוא אך ורק מנת חלקם של אנשים שעברו יחד משברים.
למה אנשים מסוימם לא מצליחים לאמץ כלבים
עתיד המשק והנחלה | תמונה: שאטרסטוק
