מוקי צור, איש הרוח של התנועה הקיבוצית, עוסק עשרות שנים בשאלות של זיכרון, תקווה וזהות. שאלות אלה מקבלות מקום בשני ספריו החדשים שראו אור לאחרונה: "התקווה היא לא כובע עם נוצות" ו"מן המדרון". בראיון מיוחד משרטט צור חזון לתנועה הקיבוצית, מוצא הזדמנויות במשבר ומספר מי הגיבורה שלו אחרי 7 באוקטובר
*תמונה ראשית: מיקי צור במרפסת ביתו. "אשליות תבאנה פילוגים וכעסים, תקווה תביא למיזוג". צילום: דוברות התנועה הקיבוצית
אשליה ותקווה הן בנות דודות
״הספר 'תקווה היא לא כובע עם נוצות' נולד אחרי ה-7 באוקטובר״, אומר צור, ״נקראתי על ידי הקיבוץ לערוך ליל שבת בנושא תקווה, והחלטתי להביא מסות שכתבתי אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת יום הכיפורים״. לדבריו, חשוב להבחין בין אשליה לתקווה: ״הן תמיד נראות בנות דודות. אשליה סוגרת, תקווה פותחת. תקווה שואלת, אשליה עונה. אנחנו צריכים ללמוד לשאול. אשליות תבאנה פילוגים וכעסים, התקווה תביא למיזוג״.
״מן המדרון״ נכתב לפני שפרצה המלחמה. על השאלה באיזה מדרון מדובר הוא עונה: ״ראשית, אני זקן והולך במדרון, וחוץ מזה, תקופת הרפורמה המשפטית, בה נכתב הספר, הייתה דרמטית, והרגשתי שהחברה שלנו בהידרדרות. אחת המסות עוסקת בבארות, והקדשתי אותה לקיבוץ בארי. מוזר לא?״.
השיחה על בארי גורמת לצור להפליג בזיכרונות על ויויאן סילבר, פעילת שלום מקיבוץ בארי אשר נרצחה ב-7 באוקטובר: ״כשהייתי מזכיר התק״מ, רציתי שהיא זו שתתפוס את מקומי״. סילבר, שעלתה מקנדה, פעלה רבות לשיפור מעמד האישה בקיבוץ ולאחר מכן הקדישה את חייה לשותפות יהודית-ערבית. ״לפילוסופים יש קדוש שנקרא סוקרטס ששתה מכוס התרעלה, למחנכים יש את קדוש הפדגוגים, יאנוש קורצ׳אק, שהלך עם ילדיו למוות, ואילו ויויאן היא קדושת השלום. הרצח שלה גרם לי להבין ששלום לא עושים עם אויבים, אלא עם אויבים שהחליטו שהם רוצים שלום״.
פריפריה היא הזדמנות לאוטופיה
צור עדיין מאמין בכוחו של הקיבוץ ככוח מניע בחברה הישראלית: ״בקיבוץ ובערי הפריפריה יש הרבה מן המשותף. בסופו של דבר הם החזית המדינה. מגיעים לשם אנשים עם הרבה חלומות, לפעמים הם מתגשמים ולעיתים מתרסקים. אבל הם ביחד. בפריפריה יש גם דבר מאוד חשוב וזה הברית עם הערבים. לכן, פריפריה היא הזדמנות לאוטופיה״.
לדבריו, במדינה כמו ישראל, המאופיינת בעיור מואץ, חשוב לשמר איים ירוקים של קהילה וחינוך. צור מתאר עיר גדולה אחת בין נהריה לירושלים וגדרה, שחשוב לשמר בתוכה "איים ירוקים" של חקלאות, של דמוקרטיה קהילתית ושל חינוך. הוא חולם שכל מגדל בעיר יהפוך ל"מרחב לומד דמוקרטי", שבו אנשים עוסקים יחד בעתידם המשותף.
הקיבוצים יכולים לקחת על עצמם את התפקיד של איים אוטופים, מסביר צור, "כי יש להם ניסיון בחיי שותפות, וגם אכזבות; יש להם ניסיון במתח שבין חיי משימה וקהילה; ויש להם ניסיון בחיבור בין חיי עיר וכפר, בייחוד בשנים האחרונות".
בסוף כל מלחמה מגיע פילוג, זו דרכו של עולם
״היסטורית", מסביר צור, ״אחרי מלחמות, החברה תמיד עוברת משבר, בסוף כל מלחמה מגיע פילוג, כי אין יותר יכולת להכיל מחלוקת. זו דרכו של עולם. זה ממש חלק מחמשת שלבי האבל. הקבלה מגיעה רק בסוף, ובדרך יש הרבה כעס. כך גם מדינת ישראל, אנחנו לא קרובים להשלמה״.
צור אומר שהמציאות כיום מזכירה מאוד את מלחמת תש"ח, מלחמה חיצונית יחד עם מלחמת אזרחים. הוא מסביר שהפילוג בקיבוץ התרחש בעקבות מלחמת העצמאות, ולא היה הפילוג היחיד. "כולם התפלגו", אומר צור, "מפלגות השמאל ומפלגות הימין, הקיבוץ הדתי, הלח"י, אפילו בית החולים בלינסון התפלג".
אנחנו צריכים להתכונן לפילוג של אחרי ה-7 באוקטובר?
״אני לא חזאי, וכהיסטוריון אסור לי להיות. בדבר אחד אני בטוח: אנחנו צריכים לתת לרגש לדבר, ולא למעוך אותו. מה שהתנועה הקיבוצית ידעה לעשות מאז ומעולם זה לאזן בין הצד המשימתי לצד הרגישותי. רק כך נצליח לעשות את המעבר מחלום לחזון. בעוד חלום הוא יצרי, חירותי, מבולבל ונתון לסערות, לחזון יש משמעת, תכנית, קריטריונים. אך ללא חלום, אין חזון״.
תנועות הנוער – זריקת חידוש מובהקת לקיבוץ
צור רואה במשבר שפקד את המדינה והקיבוצים גם הזדמנויות. המהלך לחיזוק הנח"ל וחזרת תנועות הנוער להתיישבות בקיבוצים, הוא לדבריו "אחת מזריקות החידוש הכי מובהקות שיש".
"ליאור עוזר לתנועות הנוער שיכולות להביא חבורות לקיבוצים, ולעסוק בחינוך", אומר צור, "המדינה שלנו צמאה לזה ותנועות הנוער עושות את העבודה. צריך לראות איך תומכים בכל התנועות".
צור מתבקש לומר מה האסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש, על דמויות שונות בציבוריות הישראלית.
בנימין נתניהו?
"שררה מזוקקת".
מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה?
"רומנטיקן בלתי נלאה, שעכשיו עומד במבחן על".
יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ?
"איש טוב".
יו"ר הדמוקרטים, יאיר גולן?
"מדבר שלום כאיש מלחמה".
נפתלי בנט?
"כתב חידה לא מבשר".
בסיום הריאיון צור מזמין ללכת איתו לחדר האוכל, בדרך עוצרת אותו חברת קיבוץ מתנועת הקיבוץ הדתי. "מוקי צור, האיש והאגדה", היא אומרת, "נו, לא צריך להגזים", הוא עונה. "אני מאמין גדול בתהליך החיבור בין התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי", הוא אומר לה, "זה אחד הצעדים הכי משמעותיים שאפשר לעשות לקראת מה שצופן לנו העתיד".
ד"ר לשם כבוד
מוקי צור הוא איש רב תארים: היסטוריון, סופר, מחנך, והרשימה עוד ארוכה. בקרוב יצטרף לרשימה תואר נוסף, "דוקטור לשם כבוד", תואר המוענק לצור מטעם האוניברסיטה הפתוחה. צור בן ה-87 מתגורר בעין גב, למרגלות הכנרת, בצל האקליפטוס. כשיושבים אל השולחן הארוך במרפסת הצנועה שלו, מול הנוף המוריק של עמק הירדן, אפשר להבין מהיכן מגיעה ההשראה לכתיבתו הבלתי פוסקת.
״הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו״: הגמלאים שמתנדבים בקיבוצי הגבול
יהודית (74) ועתיד (64) הפכו בשנה האחרונה לגש״שים, גמלאי שנת שירות, בתכנית מיוחדת של התנועה הקיבוצית. בימים אלה הם מתנדבים במשימות לשיקום קיבוצי הצפון והנגב המערבי ומקווים שתרומתם תסייע לחברי הקיבוצים לשוב לביתם כמה שיותר מהר
יהודית ברק (74) ממבשרת ציון לא שמעה אזעקה אחת מאז שפרצה המלחמה. היא הגיעה לקיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי בחודש נובמבר, והתאהבה: ״מ-7 באוקטובר החלטנו אני ובעלי, דוביק, להתנדב פעמים-שלוש בשבוע. באחת ההתנדבויות ארזנו את בתי הילדים בניר יצחק, שמענו את החוויות הקשות מיום הטבח, וחברי הקיבוץ ממש נכנסו לנו ללב. במקביל, התחיל פרויקט הגש״שים של התנועה הקיבוצית, והציעו לנו להצטרף. כמובן שהסכמנו, אבל רק בניר יצחק״.
"כשאתה נותן אתה מקבל"
יהודית ודוביק מתגוררים כבר כמעט חצי שנה בקיבוץ שפונה ב-7 באוקטובר. יהודית עובדת במטבח ודוביק בתור הנדימן ושיפוצניק. יחד, הם גם מנהלים את המתנדבים שמגיעים לענפים שונים בניר יצחק. ״לפנסיונרים, ובכלל בכל גיל, זו תחושה נפלאה להרגיש שאנחנו עוזרים, במיוחד בתקופה הקשה הזאת. כשאתה נותן אתה מקבל. אנשים פה עברו חוויות כל כך מטלטלות, איבדו כל כך הרבה, אז הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. מעבר לעבודה עצמה, העובדה שאנשים שלא חוו על בשרם את האסון יוצאים לחבק ולשמוע אותם – זה הכל. זה מאוד ממלא אותי״.
״תכנית הגש״שים, גמלאי שנת שירות, הוקמה בשנה האחרונה על רקע ההבנה שקיבוצים בנגב המערבי ובצפון הארץ זקוקים למתנדבים שיסייעו להם בשיקום בכל התחומים: נוי, חינוך, ניקיון, חדר אוכל״, מספרת שיר גורן מנהלת מחלקת מעורבות בחברה בתנועה הקיבוצית ומוסיפה: ״במקביל, התרכזו אצלנו במערך ההתנדבות של התנועה הקיבוצית הרבה פניות של גמלאים. הבנו שיש לנו הון אנושי עם רצון לתרום ורצון למשמעות, ובנוסף – עם המון ניסיון חיים, אז החלטנו לשדך בינם לבין הקיבוצים״.
איך זה עובד?
״יצרנו תכנית שבה הגמלאים, שהם בדרך כלל כבר הורים, סבים וסבתות, עוברים להתגורר במשך כמה חודשים בקיבוצים, מרכזים את ההתנדבות לפי הצרכים השונים ומסייעים לענפי הקיבוץ במתנדבים שהם מנהלים. בעיני, הם ממש חלוצים, יש קיבוצים שהם היחידים שמתגוררים בהם חוץ מכיתת הכוננות. כרגע יש לנו שבעה גש״שים בגליל העליון ושבעה גש״שים בנגב המערבי. המטרה שלנו היא להגיע לעוד 20 גש״שים, שחלקם ימלאו תפקיד של גש״שי חינוך באדמית ובכפר גלעדי״.
כך שאף אחד לא ישוב לעזובה
״אני לא גש״ש שגרתי״, מצהיר עתיד מאור (64) מבית הלל, ״למעשה נשארתי לגור בבית שלי ומכאן אני מלווה את הגש״שים בקיבוצי הצפון: מעין ברוך, מנרה, ברעם, שניר, הגושרים. אנחנו מסייעים גם לקיבוצים שאין בהם גש״שים ומגייסים מתנדבים למשימות לפי יום. במשגב עם לדוגמה, היה פרויקט מאוד דחוף להעברת הנהלת החשבונות לפני שיפוץ מסיבי. דאגנו לקבוצת מתנדבות ומתנדבים שהגיעו וביום אחד עשו את כל הפרויקט״.
לדברי עתיד, שמתנדב בתפקיד כבר חמישה חודשים, העבודה של הגש״שים היא גורם מסייע בקבלת ההחלטה של תושבי הצפון לחזור הביתה: ״התרומה שלנו מאפשרת למי שחוזר להגיע למקום נקי ומסודר, כך שאף אחד לא ישוב לעזובה. הגענו, אני ואשתי, לפרויקט הזה כדי להחזיר אנשים לצפון. אנחנו כל כך אוהבים את הצפון ואנחנו רואים איך לאט לאט הוא חוזר לחיים, אחרי שנה וחצי שהיה ריק״.
