בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 עבד חבר שער העמקים דניאל יצחקי ז"ל (1913 -1998), כחבר בצוות ענף גידולי השדה.
כאיש סקרן ואוטודידקט הוא החל להתמקד בטיפוח צמח החמנית להפקת גרעינים לפיצוח, כך שיהווה חלק בלתי נפרד מסל גידולי הקיץ של חקלאי ישראל. יצחקי הציב לעצמו שלוש מטרות ליבול שיתקבל מהזרעים שטיפח:
- יצירת צמח קומפקטי, נמוך (160-90 ס"מ) שיביא לחיסכון במים, יקדים להבשיל והטיפול האגרוטכני בו יהיה נוח יותר, ובמיוחד הקציר על ידי הקומביינים של אותה תקופה.
- הגדלת קוטר הקרקפת, להעלאת היבול.
- גרעין ארוך, רחב וכבד שיעלה את היבול וישפר את איכותו.
תכונות אלה, כולל עמידות למחלות, למזיקים ולצמחים טפילים, מהוות את הבסיס לטיפוח זנים חדשים גם היום בעשור השני של המאה ה-21.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת יצאו לשוק הזרעים, זן החמנית הראשון מתוצרת שער העמקים, ד"י 1 (ד"י- דניאל יצחקי), בעקבותיו באו ד"י 2 ואחר כך ד"י 3 שיצא לשוק באמצע שנות ה-70 ונרשם בספר רישום הזנים בשם "דניאל".
בשם האהבה
עד כאן סיפור חקלאי די סטנדרטי, כמותו אפשר למצוא כמעט בכל ארכיון קיבוצי. אלא שלסיפור הזה יש היבט נוסף, רומנטי, שהוא לא פחות חשוב ומענין, כפי שמספר הנכד של דניאל, זיו יצחקי בשפתו הפיוטית: "הם היו שניים.
בתחילה עלם ועלמה ועם הזמן גבר ואשה. זוג. שותפים לחיים. שותפים לדרך. צוות. הוא היה גבוה ורזה. עמוד טלגרף. כמעט שני מטר. היא, היא הייתה קטנטנה עגלגלה ומתוקה, בקושי מטר וחצי.
הוא היה חקלאי, איכר, איש אדמה, חוקר אוטודידקט איש חזון והגשמה, איש עיקש וישר כתלם ערוגה. היא הייתה העזר שמנגד. הם הגיעו לקיבוץ שער העמקים כחלק מגרעין השומר הצעיר. לימים הפך דניאל לחקלאי בשדות החמניות של הקיבוץ. הכי הם אהבו לטייל יחד בשדות הקיבוץ, אבל הטיולים בחמניות העציבו את דניאל.
הן היו אז כל כך גבוהות, שרק הוא יכול לראות את יופיין בעוד אלָה הסתפקה ביער של גבעולים (ומטר של קליפות גרעינים). דניאל חיפש פתרון יצירתי, ובשם האהבה פיתח זן חמנייה ננסי בגובה מטר וקצת.
ועל הדרך, שינה את פני החמניות בעולם". על תמימותו של סבו בקטע המסחרי תעיד העובדה שעל הזן הננסי שטיפח במלוא מרצו ואונו, ד"י 3, לא נרשם פטנט.
יתרה מכך, הוא סיפק זרעים לכל דורש מבלי לדרוש תמורה. "כל הקטע, מעבר לרומנטיקה עם סבתא שלי, היה להגיע לקציר עם קומביין (במקום סכינים ארוכות) ולשם כך צריך היה להנמיך את גובה החמנייה, ומפני שזה היה הזן היחיד שניתן היה לקצור בקומביין, כל החמניות שאתה רואה בארץ הם מזן ד"י 3 או חיקויים שלו".
מעצמה גרעינית
הגרעינים של דניאל, כמו של מגדלים אחרים בקיבוצי העמק שייחודם היה בגודלם, הובלו אחר כבוד למנפטה בעפולה (שקיימת עד היום), שם מוינו ונמכרו לחנויות.
מי שגילה ענין מיוחד בזן ד"י 3 היו בני הזוג חווה ומנחם מגדן, עפולאים ניצולי שואה, שהגיעו לעיר ופתחו בשנת 1947 חנות קטנה לפיצוחים (בעיקר חמניות) סמוך לבניין המשטרה, שתוצרתה הפכה למבוקשת מאוד.
במהלך השנים דבק בה הכינוי "מעצמה גרעינית'", בזכות הגרעין הגדול (4 ס"מ אורכו) והקלייה המיוחדת, ולא רחק היום שהשם "גרעיני עפולה" עם סמל החמנייה התנוסס בפתח כל חנות גרעינים שהחשיבה את עצמה, למרות שהקשר בין "קליית מגדן" לבין החיקויים, רחוק כמו מזרח ממערב.
לפני כשנה וחצי מכרה בתם של המגדנים את המותג בסכום נאה של כארבעה מיליון שקלים וחצי, אבל למפצחים נותרה תקווה כי בית העסק ממשיך לפעול באותו מקום, תחת אותו שם מיתולוגי "מגדן".
קרוב לשמש
עד היום הזן ד"י 3 תוצרת שער העמקים הוא זן ה"דגל" מבחינת גודל המזרע בארץ והוא ממותג כזן הגנרי בחמניות לפיצוח.
עם השנים טיפוח, יצור ומכירת הזרעים, הפך לענף עצמאי במסגרת תאגיד "חקלאות שער העמקים" ועובדיו המשיכו לשפר את ביצועיו של הזן ד"י 3 והיבולים מזן זה מגיעים ל- 300 ק"ג לדונם ואף יותר. גודלם של הגרעינים המתקבלים מהזרעים מזן זה ארוכים מבעבר וכבדים יותר.
בשנת 2010, לאחר ניתוח של שוק זרעי החמנית בארץ ובחו"ל, התקבלה החלטה אסטרטגית בשער העמקים לעבור ולייצר זני מכלוא (זרע שמיוצר באופן מבוקר על ידי טיפוח נפרד של קו זכרי וקו נקבי, במטרה ליצור און כלאיים משופר ואמין) ומאוחר יותר הוקם תאגיד עצמאי.
בכוונת החברה להמשיך ולטפח זני מכלוא שונים, לשמר ולשפר את הזנים הפתוחים תוך שימת דגש על צרכי השוק בשיתוף פעולה עם החקלאים וכל שרשרת הערך של המוצר.
ומסכם בשם סבו וסבתו הנכד זיו יצחקי: החמניות הפכו לזן ועוד כמה. קראו להם ד"י 1, ד"י 2, ד"י 3, חמנית דניאל, זן אלָה. היו חיקויים והיו שטויות, אך לחמניה ולזוג בשמים זה לא חשוב, זה קציצות, הם הרי עכשיו כבר גבוה מאד… "
