החוקרת פרופסור רחלי אמיר, בת יד מרדכי וכיום חברת דן, יצאה מהקיבוץ בלי בגרות ובלי כסף אבל קיבלה ממנו חינוך לסקרנות ויכולת להסתדר בכל מצב. והיא אכן הסתדרה היטב למרות שלרוב הייתה אישה יחידה בעולם גברי
ערב חורפי וקר יורד על הרי הגליל, ופרופסור רחלי אמיר, מתפנה לשעה קלה מריטריט כתיבה מחקרית. "זו יוזמה נהדרת והכרחית מטעם המכללה האקדמית תל חי, שמטרתה לאפשר לנשים חוקרות להתקדם בכתיבת המחקרים שלהן בראש שקט", מסבירה רחלי בנימה של הודיה.
"פעמיים בשנה, יוצאות כ-25 נשים בגילאים ובשלבים אקדמאיים שונים, לשלושה ימי כתיבה, שמאפשרים פניות השכל והלב לעבודת המחקר, בלי טרדות הבית והמשפחה. גברים כמובן לא זקוקים לכך, הם הרי מסתדרים בלי זה, אבל נשים מג'נגלות בין יותר מעגלים. צריך להבין שחוקרת מדעית מתמודדת בתחום מאוד תחרותי ותובעני – עליה לכתוב הצעות מחקר, לנהל צוות מחקר, להיות כל הזמן מעודכנת ורלוונטית, ובהמשך לגייס בעצמה את כספי המחקר ולפרסם את ממצאיו. קשה להצליח במשימות אלו, במיוחד אם את חוקרת בפריפריה".
דבריה של פרופ' אמיר נאמרים מתוך ניסיון רב שנים בתחום מדעי הביולוגיה, וכמובן, לאחר מרוץ מתמיד בעולם מדעי "החיים עצמם". היא פילסה את דרכה המחקרית כנגד מוסכמות חברתיות – למרות היותה אישה, ללא תעודת בגרות, עוזבת קיבוץ ולכן מעוטת אמצעים כלכליים, ובהמשך אם לילדים.
"הריטריט הזה הוא הזדמנות עבורי להיות מנטורית בוגרת, ולהעניק מניסיוני לנשים אחרות.
יש חשיבות רבה לליווי נשי של חוקרות צעירות, על מנת שתדענה לכוון את עצמן בצורה מדויקת ויעילה, למרות העומס החיצוני שמוטל עליהן".
פרופ' אמיר מכהנת בשלושה תפקידים בכירים: היא ראש התכנית לתואר שני בביוטכנולוגיה, אחראית על התארים המתקדמים במדעים במכללת תל-חי, ובמקביל, מובילה קבוצת מחקר במטבוליזם של הצמח במכון המחקר מיג"ל.
לא עוד עגבנייה רעילה
"אני עוסקת במחקרים שקשורים בתזונת האדם", פותחת פרופסור רחלי אמיר בהסבר עיוני קצר:
"מציאות חיינו מצביעה על כך שאוכלוסיית בעלי החיים מתרחבת, האוכלוסייה האנושית גדלה,
ואילו שטח הקרקע המיועד לגידול מזון, הולך ופוחת לטובת יוזמות נדל"ן ופארקים. מכאן נובע, שכל יחידת שטח המוקדשת לחקלאות וליצירת מזון שמיועד להזנת בעלי חיים ואנשים, צריכה להיות בעלת ערכים מזוניים גבוהים יותר. מחקריי מתמקדים בחילוף החומרים בצמח, מתוך הנחה שצבירת ידע בתחום זה תאפשר הפעלת מניפולציות שיסייעו לקבל מזון איכותי יותר. לדוגמה, אחד המחקרים עוסק בייצור החומרים הפעילים ברימונים. ידוע לנו שהרימון מאוד מועיל לבריאות, אך עדיין לא ברור מהו המסלול הביוכימי בו נוצרים המרכיבים הפעילים. המחקר שלנו עוקב אחר תהליך ייצור החומרים האלו, מתוך מטרה לייצר פירות בעלי ערך מזוני ובריאותי גבוה יותר".
עיקר עיסוקה של פרופ' אמיר מתמקד בחומצות אמינו חיוניות. לחלבון תפקיד מרכזי בתאי גופנו,
והוא מורכב מ-20 חומצות אמינו, אך מחצית מהן אינן מיוצרות בגוף בעלי החיים ובני האדם, ולכן נדרש להשיגן מעולם הצמחים. מתברר כי גם בצמח, ישנן ארבע חומצות אמינו ברמה נמוכה ביותר – מתיונין למשל, צריכה להיות 3.5 אחוז מכלל חומצות האמינו במזון שלנו, אבל בצמחים היא בשיעור של 0.01-0.1 אחוז. זה פער מאוד גדול, שבעייתי בעיקר עבור טבעונים וצמחונים. "המטרה היא להעלות את ערכי התזונה בצמחים הנאכלים על ידי אדם ובעלי חיים כך שנוכל לאכול אותה כמות באיכות תזונתית גבוהה יותר. אנו מחפשים את הסיבה שגורמת לייצור נמוך של אותן ארבע חומצות אמינו. תוצאות המחקר יאפשרו לנו להתערב באופן מושכל בחילוף החומרים של הצמחים ובגידולם כך שייצרו את המרכיבים שלהם אנו נזקקים. בעזרת הנדסה גנטית הצלחנו להגביר את החומצות האלה ליותר מפי 20 מתכולתם בצמח".
מדובר בהנדסה גנטית בצמחים, הרי זו התערבות בוטה בסדרי הבריאה?!
"אני מודעת לכך שיש אנשים המתנגדים למהלך כזה מבחינה אידיאולוגית", משיבה רחלי בהבנה ובאמפטיה. "בהחלט קיים חשש מחשבתי גדול שבעתיד יוכנסו גנים אנושיים לדנ"א של צמחים.
כולנו מאוד רגישים לתזונה שלנו, ועוסקים בתחום זה ללא הפסקה, והמחשבה שנערכו התערבויות מרחיקות לכת במזון שלנו מעוררת פחד והתנגדות. עם זאת, רוב האנשים לא מודעים לכך שכמעט כל התרופות לסרטן, לסכרת ולפרקינסון מיוצרות מחיידקים מהונדסים. הם גם אינם מודעים לתהליכים שהמזון הנוכחי שלנו עבר כדי להיות זמין לאכילה.
כשאנשים רוצים לחזור "לאדמה ולטבע" או ל"חיי בראשית" הם לא יודעים למשל, שעגבניית הבר המקורית מכילה רעלים מסוכנים, ואילו היום אנו אוכלים עגבנייה מזינה וטעימה יותר ממה שקיים בטבע. תהליכי ההתערבות העכשוויים בעולם הצומח נעשים באופן מתקדם ומדויק, ממש כמו ניתוח כירורגי. כחוקרת שעוסקת בטיפוח הצמח, אני בודקת כל צמח לפרטי פרטים, שולטת בכל פרמטר ברמה הגבוהה ביותר, ויודעת לכוון בדיוק באיזה חלק בצמח לטפל, לכמה זמן, מהו הגן המתאים, מה מינון החומר שיש לגרוע או להוסיף, וכן הלאה".
חיבור עצמתי לאדמה ולצמחייה
רחלי (ציון) אמיר נולדה ב-1955 ביד מרדכי, והיא מוקירה תודה לחינוך הקיבוצי שזרע בה את המאפיינים הראשוניים לקריירה בה בחרה: "אני חושבת שקיבלנו בקבוץ חינוך מעולה לסקרנות ולשאילת שאלות. קיבלנו הרגשה שאנו יכולים לפעול באופן עצמאי ושיש לנו מסוגלות להסתדר בכל מצב, יחד עם הידיעה שאפשר לסמוך על האנשים סביבנו. בתקופה שלנו תעודת בגרות הייתה 'מוקצה', וסיימנו את התיכון בלעדיה, אבל היו לנו מורים מעולים לביולוגיה, ומחנכים שדאגו לאתגר אותנו, להתבונן בטבע, לחיות במרחב, וזה עשה לי דברים מופלאים, אני רואה בכך זכות אדירה".
לצד החברה הקיבוצית רואה רחלי באביה מקור משמעותי לחיבורה לחקלאות, ולקריירה בה בחרה: "אבא הגיע מהגלות להיות חקלאי בקיבוץ בנגב והתלהב בצורה מטורפת מצמחים. בכל פעם שהצליח להנביט זרעים וזכה לעקוב אחר צמיחתם, ובהמשך לאסוף אותם ליבול שאפשר להתפרנס ממנו, הוא היה מתרגש עד כדי דמעות. החיבור העצמתי שלו לאדמה ולצמחייה השפיע על כולנו, ולא בכדי שלושה מארבעת ילדיו עוסקים כיום בחקלאות".
הבסיס האיתן שמתארת רחלי אפשר חוסן אישי יציב, שסייע לה לחצוב את דרכה בעולם האקדמי ולהתגבר על הרבה מהמורות שניצבו לפניה. כשסיימה את השרות הצבאי ואת שנת העבודה שנהוג היה "לתת" אז לקיבוץ, הכריזה כי הוא מעוניינת לצאת ללמודים, ולא תסתפק בתואר ראשון. חוקי הקיבוץ בזמנו לא הכילו את ההצהרות ארוכות הטווח ורחלי עזבה את יד מרדכי, מתוך ידיעה שכדי להשיג את מטרותיה יהיה עליה לפרנס את עצמה באופן מוחלט.
"יצאתי כמעט בלי כלום, עם מעט הכסף שנתנו אז, אבל הייתי חייבת לממש את סקרנותי". מתוך הבנה שבארץ לא תצליח לחסוך כסף באופן משמעותי, טסה להולנד ועבדה שם בבורסת הפרחים ובחממות. כשחזרה לארץ למדה במכינה באוניברסיטה העברית, ואת התואר הראשון החלה במכללת תל חי והמשיכה בפקולטה לחקלאות ברחובות. את התואר השני סיימה באוניברסיטת תל אביב, ומכיוון שבחרה לחיות עם בן זוגה בצפון, רצתה להתקדם לדוקטורט באזור הגליל, במסגרת מכון המחקר מיג"ל.
באותן השנים עדיין לא הוכשר מיג"ל למסלול שיועד לדוקטורנטים, ולכן שאיפותיה התקבלו בתמיהה ובהסתייגות. "אבל כשאני רוצה משהו", מדגישה רחלי בטון נחרץ, "אני דואגת שהוא יתממש! התעקשתי שיהיה במיג"ל מסלול לדוקטורט, מכיוון שיש בכך נחיצות למכון המחקר כולו ולמעמדו בעולם האקדמי. לאחר כמה שבועות התרככו הנוגעים בדבר, ואני גאה לומר שהייתי חלוצה בתחום, וזכיתי לפתוח את הדלת לכל הדוקטורנטים שהגיעו אחריי".
הזכרת את התחרותיות והתובענות בחייה של אישה חוקרת. איך שילבת בין הקריירה המדעית למשפחה?
"התמזל מזלי ויש לי את עופר, בן זוגי, שלאורך כל הדרך, מאז תחילת יחסינו הזוגיים בכיתה יב', קבענו לעצמנו לנהל את חיינו בשותפות מלאה. הסכמנו ביננו שבניית המשפחה לא תעצור את השאיפות שלנו בכל תחום ועניין. יצרנו מערכת שעות מסודרת, קבענו מי נמצא עם הילדים באילו סיטואציות, וניהלנו את מטלות הבית והטיפול בילדים באופן שוויוני. תמכנו זה בזו, וכשמי מאתנו התקדם, השני האט ונתן גיבוי.
אני יודעת שזה ממש לא טריוויאלי, וגם כיום, כשאני מסתכלת על הנשים סביבי, אני רואה את ההתמודדויות האין סופיות שלהן במעגלים מרובים ומלאי עומס". רחלי משתהה מעט, ומוסיפה לדבריה גם צדדים פחות נעימים: "לכל ידוע שלא הייתי אמא שגרתית בחברה הקיבוצית, ואת הביקורת על התנהלותי קיבלתי בפניי, באופן ישיר. אפילו אמא שלי הסתייגה מסגנון האימהות שבחרתי לעצמי, ובמידה מסוימת הצטערה שאיני 'הולכת בתלם'. עם זאת, היא הייתה גאה בי שלא לקחתי כסף מהקיבוץ, ועמדתי על רגליי בכוחות עצמי. לאורך השנים התגברתי על התנגדויות מבית ומחוץ.
לרוב הייתי אישה יחידה בעולם גברי, הלכתי בדרך שלי, והתחשלתי עם השנים. זה נכון שלא הייתי בקיבוץ באופן פיזי, ולכן גם לא הייתי זמינה לילדיי במשך היום. כשהם היו צעירים, הבת שלי טענה כלפיי שיש אימהות טובות ממני. עם זאת הייתי שלמה עם עצמי, וידעתי שאני מגיעה לילדים שלי שמחה ומרוצה.
בנוסף, לא התנתקתי מהקהילה, והייתי שותפה לעופר, שאירגן הרבה אירועים בקיבוץ. בהסתכלות לאחור ניתן לומר בכנות שהייתי במכללת תל חי ובמיג"ל (להם אני קוראת 'ילדיי השניים') יותר שעות מאשר עם ילדיי הביולוגים, ואני מאוד גאה על אלו ועל אלו. אני מאמינה שילדיי זכו לראות אמא שהיא אישה חולמת, המגשימה את מטרותיה", מסיימת רחלי בנימה מלאת ביטחון את התייחסותה לעניין הזה.
התרשמתי שאת גאה בעצמך ובהישגייך, איזה תהליך עברת כדי להגיע למודעות כזו?
פניה של רחלי מתמלאות חיוך, גופה נשען לאחור כמי שמניחה את תיקה העמוס בכל טוב לפניה:
"אני יכולה להגיד בפה מלא שעבדתי קשה בשביל להגיע למה ולמי שאני היום. רב חיי הבוגרים עבדתי 14-12 שעות ביום, תוך חלוקת זמנים נוקשה, בלי מנוחות, כולל סופי שבוע. במהלך השנים לא ויתרתי על מקצועיות, וכבר בצעירותי נהגתי לברר ולשאול – איך כותבים הצעות מחקר מוצלחות? איך מנהלים מדע? איך מפלסים דרך בעולם המחקרי? הייתי בהתבוננות מלאה על המנהלים שלי, וזכיתי ללמוד מהרבה אנשים טובים.
זה נכון ששנים ארוכות לא הייתי מסוגלת להגיד שאני מרוצה ונהגתי להעביר על עצמי ביקורת מייסרת. כמובן, שכמו כל מי שנמצא בתהליך של התקדמות והתפתחות, חוויתי גם כישלונות. בצעירותי הייתי מתרגשת מחוסר הצלחה, אבל כיום אני יודעת שכישלונות הם חלק מהדרך.
בחרתי לעבוד ולהתפתח בתחום מרתק, מאתגר וגם מאוד מתגמל – את בוחרת נושא, חוקרת אותו, ומוצאת תובנות, אין מושלמות גדולה מזו! לשמחתי הייתי שותפה בכמה צעדים חלוציים של ממש, כמו הפיכת תל חי למכללה אקדמית והתפתחות מיג"ל כמכון מחקר. אז כן, אני גאה במה שהמקומות הללו הגיעו אליהם, ואני גאה במה שאני עושה, ובהחלט יכולה להיות מרוצה מחיי".
יש משהו שאת מצטערת עליו?
"הלוואי שבצעירותי הייתה לי מנטורית אישה, שתתן לי פרופורציות בין כל התפקידים שיש לאישה בעולם שלנו. נכון שבזמנו לא היו הרבה נשים בתחום המחקרי מהן יכולתי ללמוד, אבל היום יש לי אפשרות ללוות את החוקרות שעובדות אתי, ולמסור להן – שישמרו על עצמן, וידאגו לשעות מנוחה, לשקט נפשי ולמעגלי תמיכה מיטיבים מהבית ומהקהילה.
מעבר לכך, הייתי שמחה להעמיק יותר בתחום של מחשבת ישראל. ההורים שלי ובני דורם ערכו בחירות בחייהם שגרמו לנו להיות בורים בתחום היהדות ובמגוון שהיא מציעה. הם רצו להתנתק מהגלות ומהדת, והשאירו אותנו חסרי התמצאות במרחב היהודי. לכל ידוע שהחיים במדינת ישראל אינם קלים כל עיקר, ובתקופת מלחמת לבנון הראשונה התחלתי לברר למה אני רוצה להישאר בארץ. הבנתי שכדאי לי להבין יותר את שורשיי היהודיים ולהתחבר אליהם, וכן לבנות בארץ דבר משמעותי ולהיות חלק מהחלוצים שעושים דברים משמעותיים בגליל.
בחרתי להצטרף למסגרות שונות שעוסקות בלימוד יהדות וגיליתי עולם מלא של טקסטים, שנכתבו על ידי אנשים נבונים, שהסתכלו על סיטואציות ודילמות שאני חווה גם כיום, מזוויות שונות ומעניינות. יש ביהדות פילוסופיה מרשימה ומעוררת, שמעשירה את הסתכלותי על העולם. לפניי כל הטוב הזה, למה לא ללמוד ולהנות מכך?"
מה המסר שלך לעולם, לדורות הבאים?
"ללמוד כל החיים. ככל שלומדים, מגיעים להבנה עד כמה אנחנו לא מבינים. זו ממש הרגשה ממכרת שמאפשרת איבוד שליטה, ומתוך כך מזמינה להסתכל על העולם מזוויות אחרות. מצאו מטרות ושאפו להגשימן, גם במחיר של עבודה קשה ותנאים מאתגרים, ותזכו לחיים משמעותיים ומלאי סיפוק!".
