פרידה מהיוצרים שיצאו מנהלל ושבו אליה בסוף דרכם 

בלב של כל ישראלי נותרו לפחות שתי פיסות מיצירותיהם – אחת שהשאיר לו מאיר שלו, והשנייה שקיבל מיהונתן גפן. במקרה שלי, מעבר לשירים ולסיפורים הנפלאים, קיבלתי מכל אחד מהם מתנה נוספת – דרך חדשה לראות ולהבין את אנשי המושבים, כפי שהם סיפרו אותה 

הם נולדו וגדלו במושב נהלל, כשהפרש הגילאים ביניהם היה רק שנה; השפעתם העצומה על התרבות הישראלית גדולה בהרבה מאלפי מילים שינסו לתאר או להסביר את פועלם; ובאופן בלתי צפוי, הם שבו השבוע להיקבר באותה אדמה, זו שהייתה בסמוך לביתם במושב.  

יהונתן גפן – משורר, סופר, עיתונאי ועוד שורה ארוכה של תארים, היה בן 76 במותו; ומאיר שלו – סופר, עיתונאי, מחזאי ועוד שורה ארוכה של תארים, היה בן 75 במותו. אני חושבת שבלב של כל ישראלי נותרו לפחות שתי פיסות מיצירותיהם – אחת שהשאיר לו מאיר שלו, והשנייה שקיבל מיהונתן גפן. במקרה שלי, מעבר לשירים ולסיפורים הנפלאים, קיבלתי מכל אחד מהם מתנה נוספת – דרך חדשה לראות ולהבין את אנשי המושבים, כפי שהם סיפרו אותה… 

משפחות מזן של סביונים ומזן רקפות 

אני חושבת שדרך הרומנים של מאיר שלו, אפשר להרגיש, כמעט עד העצמות, את אווירת החיים של המושבים בעמק יזרעאל, מקום שהתרבות שלו תהיה מובנת רק למי שגדל בו, או לפחות בא במגע חוזר ונשנה עם המקום ועם אנשיו. מדי פעם ביקרתי באחד ממושבי העמק הירוק הזה לטובת ליווי של עסקת נדל"ן או לצורך גישור בין בני משפחה שניסו להגיע להסדר על הנחלה; ובכל פעם התפעלתי מהדנ"א השורשי והקשוח כל כך של בני העמק, על כך המשתמע מכך. 

עד כמה שידוע לי, מאיר שלו לא אמר מילה מפורשת על אנשי נהלל או עמק יזרעאל, אבל הוא ידע לתאר אותם דרך דימויים. אחד מהם מונח אצלי בראש במגירה שימושית מאוד, ואני שולפת אותו בכל פעם שמתגלה פער בתפיסת העולם של דור ההורים לעומת זו של דור הצעירים.  

שלו מתאר משפחה מזן של סביונים, ומסביר דרך הדמויות בספר "שתיים דובים", שהם מפיצים את הזרעים שלהם מבלי לדעת לאן תישא אותם הרוח. המחשבה שלהם היא שאולי אי שם, מעברו השני של ההר, הם ימצאו נתיב טוב יותר משהם זכו לו בחייהם. ההורים אפילו מציידים את ילדיהם בכנפיים ובציציות כדי שיוכלו לעוף, ולגלות עולם אחר ושונה ממה שהם זכו להכיר.  

אבל במושב אין כמעט סביונים, כך מסביר מאיר שלו ברומן. במושב רוב המשפחות הן מזן של רקפות. הגישה הזו נשענת על שושלת של פקעות. אנשי הרקפות מסתכלים במבט שורשי מטה לאדמה, וחושבים לעצמם – אם טוב לנו כאן, למה שלא יהיה טוב גם לצאצאים שלנו. הם רואים אדמה פורייה, ורואים הבטחה, ועל בסיס זה הם מגדלים דורות שמצטופפים סביבם כמו חמולות. 

קראתי את הרומן לפני הרבה שנים, ואני זוכרת שחשבתי שאין דרך יפה יותר להסביר את תפיסת העולם השונה כל כך. אגב, מאיר שלו אינו מנסה לומר מהי הדרך הנכונה. הוא רק מספר סיפור, ואולי נותן לנו לחשוב – לאיזה זן אנחנו משתייכים, ובמה שונים מאיתנו דור הילדים? 

המורד מנהלל שאמר את כל מה שאף אחד לא רצה לשמוע 

כשאני שומעת את הפסקולים של יהונתן גפן עם הקול העמוק ב"שיחות סלון", אני ממש יכולה להריח את קורות העץ בסניף תנועת הנוער שם התנגנו כל זמן הטקסטים שלו בהגברה, ולראות את האוטובוסים שהסיעו אותנו למחנות הקיץ עם האוהלים והסנדות… כמו שאומרים, "ממש כאילו זה היה רק אתמול". שמעתי פעם מישהו שאומר שיהונתן גפן הוא חלוץ שירת הראפ, שדיבר את השירה שלו: "אבא תעשה לי טובה, תגיד לי שזה רק חלום. למה לא סיפרת לי שרכבת העמק לא נוסעת לשומקום…" 

יהונתן גפן הוא דמות מיוחדת, ולצד זה שנויה במחלוקת. בן המושב המרדן, שיש לו תמיד דעה, וכמעט תמיד הוא יאמר אותה במילים חריפות. למרות שהוא שירת כלוחם בצבא, והוא צאצא של מורשת כזו, הוא יצא לעולם עם אמירות פציפיסטיות נוקבות, שוודאי גרמו לדודו, משה דין, להתהפך לא פעם בקברו. הוא העלה שורה של מופעים לבמה עם אומנים שותפים; כשבכל הזדמנות השתמש בבמה כדי להביע את דעותיו הרבות.  

לפני כמה שנים הוא הגדיל לעשות, כשאת מילות השיר "יהיה טוב" שֶׁכָּתַב בעצמו, שִכְתֵּב מחדש והפך את הקלאסיקה לפרודיה פוליטית חריפה בסגנון "יהיה טוב כשנהיה רוב".  

יהונתן הוא הבן המרדן, שדור ההורים מתקשה לעכל. בזמן שהם רוקמים חלום על המשכיות במשק, הוא בועט ושואג; וכשהם מנסים לפייס הוא ממשיך להתרחק. בכל משפחה יש ילד מרדן, אולי לא כמו שהיה גפן, אבל שונה משאר אחיו מהרבה בחינות. אומנם, כמו אחיו הוא קורץ מאיכויות המושב הייחודיות, וחונך על ערכים טובים של ארץ ישראל היפה; אבל יש לו דרך לגמרי שונה להתבונן על המפה. לא תמיד נעים לשמוע את אמירותיו; אבל לבן המרדן, זה בכלל לא מפריע. הוא בכל מקרה יאמר להם את מה שהם יעדיפו לא לשמוע לעולם.  

בשבוע שעבר אמרנו שלום לשני היוצרים המיוחדים האלה, שיצאו מנהלל ושבו אליה. בין לבין הם יצרו ויצרו והשפיעו על תרבות שלמה, שבלתי אפשרי לדמיין אותה ללא היצירות שלהם. וכמו נסיכים קטנים – פגשנו אותם בלב המושב, ועכשיו יפה שקיעת שמש ללב עצוב… 

* הכותבת הינה מגשרת, עו"ד ונוטריון