פרשת השבוע – פרשת בא
שמות פרק-יא
{א} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: {ב} דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: {ג} וַיִּתֵּן יְהוָֹה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (ס) {ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָֹה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: {ה} וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: {ו} וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: {ז} וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: {ח} וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: (ס) {ט} וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: {י} וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
פרשת השבוע: פרשת בא: בפרק יא בספר שמות המובא כאן במלואו מתבצעת התארגנות לקראת יציאת מצרים, רגע לפני המכה הסופית, מכת בכורות. ה' יודע שאחרי מכה זו פרעה ישחרר את העם, למרות שהאל עצמו הוא שהקשה את לב פרעה עד כה. בני ישראל מצווים "לשאול" מהמצרים כלי כסף וזהב בידיעה ברורה שלא יוחזרו. הבכורים יומתו. לבני ישראל לא יאונה דבר. אלהים קשור מאוד כנראה למרשם האוכלוסין המצרי והוא יֵדַע באיזה בית להרוג את הבכור ובאיזה לא לגעת.
הכלבים של בני ישראל היו שקטים באותו הלילה. לבני ישראל היו חיות מחמד או כלבי שמירה במצרים? למה היה חשוב כל כך לספר שהם לא נבחו?
על לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – חב"ד מסבירים: שסיפור יציאת מצרים, סיפור רווי בניסים ובמופתים. אך בין כולם, בוחרת התורה להזכיר נס אחד שעל פניו היה קטן ובלתי משמעותי בעליל: גם הכלבים יהיו בשקט.
מה היה מיוחד כל-כך בשתיקת הכלבים? המפרשים מביאים כמה הסברים מעניינים לשאלה זו ובהם: מכת מצרים התרחשה בחצות הלילה, ועל זמן זה נאמר בתלמוד כי הכלבים נובחים בו. עם הופעת מלאך המוות במצרים כדי להרוג את הבכורות היה עליהם לנבוח, אך בנס הם לא עשו זאת. כיוון שבמכת בכורות נאמר כי בורא העולם בכבודו ובעצמו יופיע – מלאך המוות לא הופיע והכלבים לא היו צריכים לנבוח. דווקא כלבי השמירה של עם ישראל לא ינבחו. הדבר יהווה אות וסימן כי איש לא יפלוש לשכונותיהם ויגרום לכלבים לנבוח.
סיפור חסידי אופייני הבנוי על מדרשי אותיות: אל רבי מאיר מפרמישלן הגיע חסיד ותלונה בפיו: הוא עובד קשה בחריצות מן הבוקר עד הערב, אך פרנסה אין. השיב לו הרבי: בפסוק " וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" תוכל למצוא את סוד הפרנסה. על האדם לדעת ש"לכל בני ישראל לא יחרץ", בחריצות לבד לא תבוא הפרנסה, אלא אם " כַּלֵּב לשונו" – לשונו ופיו יהיו כליבו והוא לא יאמר אחד בפה ואחד בלב, רק אז הוא יצליח…
על הבחירה החופשית כותבת הרבה ד"ר דליה מרקס, שמהותן של המצוות המוסריות והמצוות המעשיות נובעת מכך שהן מחייבות את מי שרואה עצמו מחויב בהן. עלינו לבחור בקיומן והבחירה במצוות היא מתמדת. נתינת המצוות באה מתוך הנחת יסוד שעשיית הטוב (או הרע) אינה בבחינת גזירה קדומה או תוצאה של גורל נתון מראש. יש כאן ראייה אופטימית, של היכולת לבחור את נתיב חיינו, ולקבל הכרעות מוסריות.
אכן, חופש הבחירה הוא אחד מהיסודות החשובים שביהדות.
מרקס מקשה ושואלת שאלות מדויקות ונכונות: כיצד נוכל להבין את העובדה, שהקב"ה מחזק את לב פרעה ולא מאפשר לו לחזור בו מעיקשותו ביחסו לבני ישראל? היכן הבחירה החופשית ומדוע נשללה מפרעה? כיצד ניתן לשלול את זכות הבחירה מאדם ואז להענישו על כך שפעל כפי שאנוס היה לפעול?
אם בכוחו של האל לקבוע את עמדותיו של הפרט, מדוע לא ניצל כוח זה כלפי פרעה כדי שיכוף את יצרו ויגרום לו להניח לבני ישראל לצאת בשלום מארצו? האם האל הגדול הגיבור והנורא זקוק להאדיר את שמו בעמים באמצעות יצירת מצב (מלאכותי) של עימות חמור עם בן אנוש? האם מוצדק לפגוע בעם שלם כדי ליצור סיטואציה דרמטית חזקה?
מה המשמעות של זימון של המצוות המעשיות הראשונות בתורה (שהן כאמור עדות לחופש הבחירה האנושי) עם הקריאה החוזרת של האל על כך שיכביד את לב פרעה? מעיין ארזי מלינרסקי שואלת, האם אנחנו עומדים מול סיפור גבורה אמיתי? או שמא מדובר בכיפוף ידיים כוחני במיוחד? לכאורה מתנהל משא ומתן בין משה לפרעה. משה מתחנן על נפש עמו, מראה לפרעה כמה קשה כבר וכמה חשוב לשחרר ולהשתחרר… ופרעה מתבצר בעמדתו. ככל שכואב לו כך הוא מתעקש, לא מקשיב ליועציו וסביבתו, שמתחננים שפשוט ישחרר כבר את עם ישראל, ועם השחרור ישתחררו גם הם מהקושי שהביאו איתן המכות. וככל שהדברים לוחצים, כך גם פרעה ממשיך ללחוץ.
פרשת השבוע: פרשת בא
תכנית השעבוד והדיכוי של פרעה עבדה לו מצוין שנים רבות, וקשה לו לוותר עליה. כל כך קשה לו לוותר עליה, שגם כאשר המצב מתחיל להיות לא נעים הוא מתעקש, לבו מתקשה, מספרת לנו הפרשה – כלומר לא רק עקשנות, כי אם אטימות והתעלמות למתחולל סביב. ומדוע שיהיה אחרת? הרי אם יוותר הוא ייחלש – הוא ייראה לעמו כמי שנכנע לקבוצת עבדים וייחלש כלכלית כאשר יישאר בלי משאבים זולים. יהיה עליו לבנות עצמו מחדש בהרבה מובנים. במצב כזה, כנראה שהחישוב שלו כמנהיג ברור – עדיף לשמור על הקיים, את זה לפחות הוא מכיר.
משה גרנות כותב על הפרשה, שהסופר שכתב אותה, ייחס לאל את אחת התכונות המכוערות של האדם – רדיפה אחר יוקרה. חשוב לאל שבני האדם יכירו בגדולתו ובכוחו. יתירה מזו האל הגדול והנורא מסית את עמו לגנוב. הוא משפיע על המצרים לחבב את בני ישראל כדי שלא יחששו "להשאיל" כלי כסף וזהב לישראלים.
הרמב"ם שמודע היטב לחוסר השפיות של הקשיית ליבו של פרעה, מנסה לתרץ בתירוצים קלושים שלא מתאימים ליכולותיו האינטלקטואליות המוכחות את התופעה המוזרה. הוא מסביר שפרעה נענש על חטאיו הקודמים. האל פועל בניגוד מוחלט לעיקרי האמונה שבני ישראל מצווים עליה. אין כל הצדקה לעונש הקולקטיבי על המצרים אם רק פרעה הוא החוטא.
הרב אלחנן סמט כותב על "שאילת" הכלים מן המצרים. היציאה ברכוש גדול אינה פרט שולי באירוע הגדול של יציאת מצרים. הופעתה כבר בתיאור התמציתי הנמסר לאברהם מאות שנים לפני ההתרחשות וכלילתה בתיאורו של משורר תהילים מאות שנים לאחריה מלמדות על חשיבותה.
זו אינה בריחה מבוהלת של עבדים המתפרצים מפני אדוניהם, אלא יציאה מכובדת וצודקת של עם שיצא כדין מיד משעבדיו תוך עשיית דין במשעבד. יציאתם של בני ישראל ממצרים כבני חורין מחייבת שיצאו ברכוש גדול, כי היוצא בעירום ובחוסר כול – אין חירותו שלמה.
פילון מגדיר את המעשה של שאילת הכלים כנקמה צודקת ואצילית שנקמו ישראל במצרים, לכן הרכוש שנלקח דינו כשלל מלחמה. כוונתו לתרץ את ההונאה שבמעשה השאילה: כשאין לישראל "מערך מזוין", ואינם יכולים ליטול את רכוש המצרים אויביהם בכוח הזרוע, משמשת ההונאה כמעשה מלחמתי, המאפשר לישראל להשיב לעצמם שכר מועט על עבודתם רבת השנים שנעשתה ללא כל שכר, ובמקביל להעניש את המצרים על השעבוד הממושך ששעבדו אותם.
יוסף בן מתתיהו מתאר את האירוע בספרו ההיסטוריוגרפי הגדול קדמוניות היהודים: "…והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע".
הוא גורס, בלי כל קשר לכתוב, שמדובר בכיבוד שמכבדים אותם המצרים ביזמתם, במתנות שלא על מנת להחזיר. אידאליזציה זו של תיאור ידידות בין המשועבדים למשעבדיהם, נראה שאינה מתאימה כלל לפסוקים בספר שמות. המגמה האפולוגטית החריפה באה לידי ביטוי בתיאור הבכי והחרטה של המצרים, שאין לו כל בסיס בכתוב. נראה אפוא שיוסף 'משתחרר' כאן מן הכתוב, כפי שהוא עושה לעתים בספרו זה. גישתו של יוסף כופרת בעצם קיומו של מעשה זה, ובכך משמיטה את הקרקע מתחת לכל טענה או קושיה הבאה מבחוץ או מבפנים.
ד"ר מיכאל קנובסקי כותב על ה"שאילה", שכשהקב"ה מתגלה למשה בסנה בסוף תקופת השעבוד, הוא חוזר על הבטחתו לדון את הגוי המשעבד. אם הקב"ה הבטיח שייצאו ברכוש גדול, היו לו דרכים אחרות לקיים הבטחה זו בלי שבני ישראל יצטרכו לשאול כלים משכניהם המצריים. בפגישתו האחרונה עם פרעה, יכול היה משה לדרוש נוסף על "גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת" גם כלי כסף וכלי זהב ושמלות. כמו כן, אחרי מכת בכורות היה פרעה מוכן, ללא ספק, לרוקן את אוצרותיו ולהעביר את הכול למשה, ובלבד שבני ישראל ייצאו במהירות ממצרים. ועוד, גם ללא שאילת הכלים התעשרו בני ישראל בביזת הים, יותר ממה שהוציאו ממצרים.
קנובסקי מציע פירוש נוסף. ראב"ע מסביר, שהסיבה שמשה, מושיעם של ישראל, גדל בבית פרעה ולא בבית הוריו הייתה "להיות נפשו על המדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים". משה היה צריך להוציא ממצרים עם של עבדים, שאבותיהם ואבות אבותיהם היו גם הם עבדים. אם משה היה גדל גם הוא בבית עבדים, כושר ההנהגה שלו היה נפגע. אם בני ישראל אכן היו יוצאים בחיפזון, הם היו נשארים בגדר עבדים בהרגשתם, וכל מצרי היה נשאר בעיניהם כאדון. המעשה היה כדי לזקוף את קומתם של בני ישראל. לא עוד יהיו המצרים אדונים ובני ישראל עבדים, אלא ישראל יהיו שווים בין שווים; איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. אם לפני כן היה העבד הישראלי ירא לגשת לבית המצרי אדוניו, אפילו בשביל עבודות של עבדות, עכשיו יהיה אותו ישראלי חייב לצעוד בראש זקוף לאותו בית ולבקש, או אפילו לדרוש, את הכלים היקרים ביותר שיש למצרי בבית. אין זה משנה באיזה רכוש ייצא הישראלי מבית המצרי. הוא יהלך בְּגֵו זקוף כבן חורין אמיתי.
מעניין כמה הצדקות ניתן למצוא למעשה לא מוסרי, הגובל בגניבה של ממש . יש לומר באופן ברור וחד משמעי ש"שאילה" ללא החזרה היא גניבה לכל דבר ועניין .
שבוע טוב, של אמינות, יושרה וללא הצדקות מיותרות של מעשים שלא ייעשו. פרשת השבוע: פרשת בא
