פרשת השבוע: פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך – במדבר פרק-ח

פרשת השבוע פרשת בהעלותך : {א} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: {ג} וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה: {ד} וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {י} וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם

משה מצטווה לדבר אל אהרון ולומר לו להעלות את הנרות אל מול המנורה, שבה יאירו הנרות.ההוראה לא ברורה ומשובשת מעט. סדר הפעולות הנכון אמור להיות: קח את הנרות, תקע אותם בתוך הפמוטים, הדלק אותם ואז הם יאירו. לאחר מכן בא תיאור מאוד נאה של המנורה: עשויה זהב עַד יְרֵכָהּ, עַד פִּרְחָהּ, והיא מיוצרת על פי תכנון של אלהים, המעביר את התכניות למשה.

מצד שני אם אסדר את השורות בצורת שיר, הוא יהיה מאוד יפה:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה

יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה

הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ

עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא

כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה

כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה

העלאת האור מול פני המנורה  מאנישה אותה.

מנורת שבעת הקנים היא מנורת זהב, שהייתה מוצבת במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש, ובה היו כהנים מדליקים ומשלימים את נרותיה מדי ערב. המנורה היא אחד מסמליו של העם היהודי וניצבת בלב סמלה הרשמי של מדינת ישראל. היא שימשה לאורך הדורות כמוטיב חוזר בייצוגי תרבות ואמנות יהודיים. ניתן למצאה בבתי כנסת, על פרוכות, ויטראז'ים, פרזולי מתכת בשערים ובגדרות ועוד, ובמוסדות קהילתיים אחרים. בעת החדשה הופיעה המנורה גם בסמלי תנועות יהודיות שונות ובפרט התנועה הציונית.

ד"ר יאיר פז מסכם את מראי המקום של המנורה והשמן ואופן ההדלקה המתוארים בשלושה מקומות במקרא:

בפרשת תרומה (שמות כ"ה, ל"א-ל"ז): וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי… כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. בפרשת "תצווה" (שמות כ"ז כ): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ובפסוקי פרשתנו "בהעלותך".

הביטוי החוזר בשלושת המקורות הוא "להעלות נר". בימי הביניים השתמשו האירופאים בנרות חלב, ואילו הנרות בארץ ישראל היו עשויים מכלי חרס קטנים שמולאו בדרך כלל בשמן זית, ולתוך השמן הוטבלה פתילה, שאותה היו מדליקים. משך ההדלקה היה לפי גודל הכלי וכמות השמן ולכן הודגש שיש לשים כמות שתספיק "מערב עד בוקר". לנרות החרס יש צורה אופיינית של כלי בעל פינה מכווצת,  ממנה מבצבץ הפתיל אשר מעניק לנר מעין "כיוון". נשאלת השאלה: לאיזה כיוון יש להפנות את הפתילה של הנר כאשר מניחים אותה על המנורה?

אנו מבחינים בין מנורה לבין נר. כשמדובר בנר אנחנו חושבים על נר שעווה (או חלב) ניצב שכיוונו מופנה כלפי מעלה. על פי שפת המקרא, התיאור אומר כך בערך: "בהעלותך את הנרות" – עליך להעלות את נרות החרס אל הכן שמעל קני המנורה הגבוהים, וכשתישאל לאיזה כיוון עליך להפנות את הפתילות כלומר שהפתילות צריכות לפנות "אל מול פני המנורה". מול פני המנורה במשכן נמצא שולחן לחם הפנים ואליו יש להפנות את הנרות.

תיאור זה יצר בעיה תיאולוגית אצל חז"ל ששאלו (בנוגע לקדוש ברוך הוא) "וכי לאורה [של המנורה] הוא צריך?". במילים אחרות: "היעלה על הדעת שהמשכן הוא 'ביתו' ושהשולחן עם הלחם (והקורבנות) הוא 'מקום סעודתו' ושהמנורה בלילה מאירה 'עבורו?!" בעקבות חלק מהמדרשים שדנו בסוגיה זו, הסביר רש"י את הדברים אחרת:

"בהעלותך" על שם שהלהב עולה

"אל מול פני המנורה" אל מול הנר האמצעי

"יאירו שבעת הנרות" שישה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי (הפתילות שבהן) וכן שלשה המערביים, ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה כדי שלא יאמרו "לאורה הוא צריך".

הוא מזהה שלושה כיוונים סמליים ורעיוניים הקשורים במעשה המנורה; האחד הוא כלפי מעלה – כל שבעת הנרות פונים "לשמיים". השני: יש מוקד, "הנר החשוב" שיוצא מהבסיס המרכזי וכל ששת הנרות פונים אליו או סובבים אותו. והשלישי – כולם שווים וכולם פונים קדימה להאיר את האולם (העולם). ניתן להמשיל זאת לכל חברה אנושית: יש גישה המעצימה את "המנהיג" שעל כולם להתבונן בו ולפנות אליו; יש גישה שלפיה כולם שווים ועל כולם מוטלת המשימה להאיר את העולם; ויש גישה שעל פיה כולם צריכים לחתור לעבר הסמוי והמסתורי הנמצא "למעלה". יתכן שבכל אחד

מאיתנו יש משהו מכל אחד מהכיוונים במצבים שונים, אישיים, התפתחותיים ולאומיים. ספורנו  מפרש את פסוקינו:

"יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. כָּל הַשִּׁבְעָה יָאִירוּ וְיַשְׁפִּיעוּ אוֹר עֶלְיוֹן לְיִשְרָאֵל.

שֶׁיּוֹרוּ הֱיוֹת אוֹר הַיְמָנִים וְאוֹר הַשְּׂמָאלִים מְכֻוָּן וּפוֹנֶה אֶל אוֹר הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי שֶׁהוּא עִקַּר הַמְנוֹרָה. וְשֶׁכֵּן רָאוּי שֶׁכַּוָּנַת הַמַּיְמִינִים הָעוֹסְקִים בְּחַיֵּי עולָם וְהַמַּשְמְאִילִים הָעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה הָעוֹזְרִים לַמַּיְמִינִים, כְּאָמְרָם 'אִלְמָלֵי עַלְיָיא, לָא מִתְקַיְמֵי אִתְכַּלְיָא' (חולין צב, א) תִּהְיֶה לְהָפִיק רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, בְּאפֶן שֶׁיֻּשַּׂג מְכֻוָּנוֹ בֵּין כֻּלָּם וִירוֹמְמוּ אֶת שְׁמוֹ יַחְדָּו כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו וַיּאמְרוּ: כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶה" (שמות יט, ח), כְּלוֹמַר בֵּין כֻּלָּנוּ נַשְׁלִים כַּוָּנָתוֹ. "

ע"פ הספורנו כל הנרות מכוונים אל הנר האמצעי,  כמו בני האדם שֶׁמְּכֻוָּנִים אל אלהים, כדי לנסות ולהבין את רצונו.

הרבה דליה מרקס כותבת, שהעלאת הנרות כשאר עבודות בית המקדש, כפי שהן מתוארות בתורה ואחר כך במשנה, היו עבודות גבריות. הכוהנים טיפלו בקרבנות ובכל צורכי המקדש והלוויים סייעו בידם. גברים מישראל עסקו גם בסמיכת הידיים ובשחיטה. לנשים כמעט שלא היה כל חלק פעיל בעבודת הקודש של בית המקדש (יוצאות דופן ומעניינות הן הנשים אורגות הפרוכת) וכך גם בעולם בית הכנסת.

תיקון להיעדרן של הנשים מעבודת המקדש ובית הכנסת הוא שמצוות הדלקת הנרות בשבת יועדה להן, וזאת כבר במשנה (שבת ב, ו). מה שעשה אהרן במשכן והכוהן בבית המקדש עושה האישה, כל אישה, בביתה בשבת. רגע הדלקת הנרות הוא רגע מיוחד מאוד ובעבור נשים רבות זהו רגע מקודש לתפילות לִבָּן.

תחינות רבות, אותן תפילות נשים שנאמרו בדרך כלל ביידיש, חוברו לרגע הדלקת הנרות. כך למשל מתוך מתחינתה של שרה בת-טובים (פודוליה, המאה ה-17–18):

"ריבונו של עולם, תהא מצוות הדלקת הנרות רצויה לפניך כשם שמעשה הכוהן הגדול כשהעלה את הנרות במקדש היקר התקבל. "נֵר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהלים קיט)… תתקבל הדלקת נרותיי, שיהיו עיני ילדיי מוארות באור התורה… ותתקבל מצוותי, אלי היקר, ותבורך כאור (הנר) שבער בשמן הזית במקדש ולא כבה… "

לדעתה זו תחינה נועזת ומרגשת – האישה משווה את עצמה לכוהן (הגדול!) המעלה את הנרות בבית המקדש. תקוותיה ותפילותיה עושות אותה לכוהנת ביתה ולאחראית על שלומו.

רמב"ם, מורה נבוכים ג, מה.

וכן עשו מנורה לפניו רוממות וכבוד לבית, כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת יש לו בנפש רגש גדול, וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שיהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו ואמר ומקדשי תיראו, והשווהו לשמירת שבת חיזוק ליראת המקדש. והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם ברור.ע"פ הפרשנות הזו מטרת כל אביזרי המשכן היא ליצור יראה והכנעה של האדם לרצון האל.

ראובן וינטרויב (1924‏-1973) (חלק מהשיר)

וּכְבָר תָּקַע הַשּׁוֹפָר תָּקַע וְהֵרִיעַ

וַיַרְעֵד הַיְּקוּם זִעֲזַע הֶחָלָל,

וַיְבַשֵׂר הַבְּשׂוֹרָה: הַשַּׁחַר הִפְצִיעַ!

וּנְתִיב הַגְּאֻלָּה הוֹלֵךְ וְנִסְלַל.

וּבִמְנוֹרַת יִשְׂרָאֵל הָאֵשׁ כְּבָר יוֹקֶדֶת,

בִּשְׁלַל גּוֹנֶיהָ תַּזְהֵר וְתָהֵל,

לְנֹגַהּ־זַרְחָהּ אֶל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת

יָשׁוּבוּ לִגְבוּלָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל.

וּמִדָּן וְעַד אֵילַת הַלְמוּת עֲמֵלִים

וְשִׁירַת הַתְּחִיָּה קוֹלַחַת בְּאוֹן,

בְשַׁדְמוֹת יִזְרְעֶאל גְּדָיִים וּרְחֵלִים

רֹן חֲלִילִים וְעַשְׁתְּרוֹת הַצֹּאן.

אַךְ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵיהֶם, בּוֹשְׁשׁוּ עִקְבוֹתָם

נְטוֹש הַסִיר, כְּלוּב־זָהָב לָהֶם יֵצַר,

הֵרָתֵם בְּרִתְמָה, מָלֵא חוֹבוֹתָם

מִרְכֶּבֶת הַגְּאֻלָּה חַלֵּץ מִמֵּצַר.

אַךְ אֵיתָן מוֹשָׁבוֹ, אַדְנֵי סֶלַע שְׁתוֹתָיו

כְּסַלְעֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲטוּרֵי גֵּאוּת וָהוֹד,

יִצְעַד בַּטּוּחוֹת כַּאֲבוֹת אֲבוֹתָיו

לִקְרַאת יִעוּדוֹ עֲטוּי נֶצַח וָסוֹד.

וינטרויב משתמש בסמלים וביניהם המנורה, כדי להאדיר את   מפעל התחייה כראוי לשירה מגויסת.

פרשת השבוע פרשת בהעלותך: שבת של הדלקת נרות, עם קידוש, נתינת מקום לשבת להיכנס אל בתינו המוארים באור נרות, מנורות, נברשות, פָּנָסֵי סלולרי, תאורת חירום  ושאר כלי מאור.

פרשת השבוע: פרשת במדבר