פרשת השבוע: פרשת בלק במדבר פרק-כה
פרשת השבוע פרשת בלק: {א} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: {ב} וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: {ג} וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל: {ד} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל: {ה} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: {ו} וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {ז} וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: {ח} וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף:
פרשת בלק יושבת בין פרשת חוקת המסתיימת בפסוק א' בפרק כ"ב בבמדבר, לבין פרשת פנחס שמתחילה בפסוק י' בפרק כ"ה (מיד לאחר פסוקנו האחרון המצוטט כאן). קשה מאוד להסביר מדוע חוברו שלוש פרשות אלה בתפרים כה גסים.
סופה של פרשת בלק (ובלעם) מספר שהעם מתחיל לזנות עם בנות מואב, כחלק מפולחן דתי. העם מתחיל לעבוד את האליל בעל פעור. משה נותן הוראה לשופטים להרוג את כל האנשים הנצמדים (היצמדות פיזית? מחבקים את האליל? ) לבעל פעור. איש ישראל (שם גנרי?) מתקרב עם מדיינית (מה קרה לבנות מואב?) לעיני משה והעם שבוכים מול אהל מועד. פנחס בן אלעזר הכהן רואה אותם, קם מבין העם המיילל/מתבכיין עם רומח, דוקר את שניהם יחדיו ויוצר מעין שיפוד עליו השניים מושחלים. המגפה שפקדה את העם נעצרת עקב הרצח המחריד. מִנְיָן הנספים: עשרים וארבעה אלף. כלומר: מגפה היא עונש אלוהי על עבודת אלוהים אחרים. האם המגפות של ימינו ובמיוחד האחרונה הקטלנית, הקורונה, היא עונש אלוהי? אם כן איזה אלוה מעניש את כולנו? ולמה? סיפור החטא פותח בתיאור הזנות עם בנות מואב אבל בהמשך מוזכרות דווקא בנות מדיין.
בין הפרשנויות הרבות: גם בנות מואב וגם בנות מדיין היו שותפות בחטא, אך ה' לא צווה לנקום במואבים מפני שעם ישראל הוזהרו כבר קודם לכן מלפגוע בהם בשל קרבתם המשפחתית אליהם כי הם בניו של לוט, ולכן רק במדיינים הוטל על ישראל לנקום . או: שה' לא צווה להינקם מהמואבים משום שהם עשו כן מחמת הפחד מישראל. או: משום שישראל כבשו את ארץ סיחון שכבש את השטח ממואב, ואילו מדיין הכניסו עצמם ל'מריבה' שאינה קשורה אליהם, ולכן נענשו. או: ה' לא צווה להכות את המואבים משום שעתידה רות המואביה סבתו של ישי אבי דוד המלך להיוולד לעם המואבי.(פרשנות רטרואקטיבית). או: שבנות מואב לא פיתו את ישראל, אלא עם ישראל יזמו את הזנות. ואילו המדייניות פיתו את עם ישראל לזנות עימן, ולכן נענשו. או: שרק בנות מדיין השתתפו בחטא, אך הואיל והגיעו אל ארץ מואב שהייתה בקרבת מְקום חנייתם של ישראל, ערבות מואב, נדמו לבני ישראל כמואביות. ריבוי הפרשנויות מוביל למסקנה שאין הסבר רציני אלא שיש כאן טעות סופר.
יהודה איזנברג כותב, שפינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן מופיע במקומות שונים ובזמנים שונים והמדרש הופך אותו לבן אלמוות, שאינו כפוף לגבולות הזמן והמקום. הופעתו הראשונה של פינחס היא בפרקנו. אח"כ בספר יהושע, בפרק כב, הוא בראש משלחת שלום לבני גד וראובן, כאשר אלה בונים לעצמם מזבח בעבר הירדן, ומתנתקים מן הקשר עם המשכן בשילה, בספר שופטים פרק כ, בפרשת פילגש בגבעה, הוא נלחם לטהרתם של בני ישראל. לבסוף פוגשים אנו את פינחס ברשימת העובדים במקדש, בספר דברי הימים בשני מקומות.
שילוב של זנות עם פולחן אלילי היה נוהג מקובל ונפוץ, ככל הנראה גם באזור ארץ כנען, ומחשש לפיתוי לבגוד בברית עם ה' לטובת אל אחר בגלל הימשכות אחר התאווה, אסרה התורה כל קשר נישואין עם עמי הארץ, ואיסור מוחלט על הפעלת 'קדש' ו'קדשה' בארץ.
במקרא קיימים מספר אזכורים נוספים של חטא בעל פעור: בנאומו של משה בספר דברים, הוא מוכיח לעם ישראל שמי שדבק בה' זוכה לברכה, ומי שבוגד בו וחוטא בעבודה זרה – נענש בהשמדה: "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹוהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹוהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". בעקבות בניית המזבח בעבר הירדן המזרחי על ידי בני שבטי ראובן וגד, באים נציגי שאר השבטים אליהם ומאשימים אותם בבגידה בה'. בין היתר הם אומרים להם:: "הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'". כאשר הנביא הושע מוכיח את ממלכת ישראל על כפיות טובתם כלפי ה' בבוגדם בו על אף יחסו הטוב והאוהב כלפיהם, הוא מדמה זאת למעשה בעל פעור שגם בו הייתה כפיות טובה ובגידה של עם ישראל כלפי ה': "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם" .
חטא בעל פעור הינו בעל חשיבות עצומה במקרא החסכן מאוד בתיאורים, והראייה לכך שהוא מקדיש לו הרבה מילים, במספר מקומות.
יהודה איזנברג כותב, שפינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן מופיע במקומות שונים ובזמנים שונים והמדרש הופך אותו לבן אלמוות, שאינו כפוף לגבולות הזמן והמקום. הופעתו הראשונה של פינחס היא בפרקנו. אח"כ בספר יהושע, בפרק כב, הוא בראש משלחת שלום לבני גד וראובן, כאשר אלה בונים לעצמם מזבח בעבר הירדן, ומתנתקים מן הקשר עם המשכן בשילה, בספר שופטים פרק כ, בפרשת פילגש בגבעה, הוא נלחם לטהרתם של בני ישראל. לבסוף פוגשים אנו את פינחס ברשימת העובדים במקדש, בספר דברי הימים בשני מקומות.
כחמש מאות שנה יש בין הופעתו הראשונה של פינחס, להופעתו האחרונה. למרות הקושי לקבוע את התאריך המדויק של מזבח בני ראובן גד ומנשה, ושל פילגש בגבעה, ושל רשימת היחס בספר דברי הימים, עדיין מופיעה דמותו של פינחס הקנאי בתדירות בלתי מוסברת.
מתוך "מה מקור המבוכה בחשבוננו" מאת אהרן דוד גורדון : "‘אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה, – ובמידה שנכשל בה’. הלכה גדולה אנחנו באים ללמוד, גדולה במידה שאין דוגמתה: כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי. תורת חיים שלמה היא, שאינה נלמדת אלא מפי החיים ובדרך הלימוד המיוחד של החיים.
אנחנו עמדנו על הדבר, כי אין לפנינו דרך אחרת אל המעשה, כי להתחיל בריפוי אנחנו צריכים מן המקום הנגוע ביותר – מן העבודה. חשבנו שהדרך פתוחה ומובילה ישר לאשר אנחנו שואפים אליו: לך עמוד ברגליך על הקרקע, עבוד בידיך את הקרקע, חיה חיי עבודה וטבע, – הפרי לא יאחר לבוא.
מה שאינו טבעי כלל הוא יחסם של בני הדור אל הדת. מתוך גידול רוחני עצמי אין שום דרך ושום אפשרות לא הגיונית ולא חיונית לבוא לידי יחס כזה, שאתה מוצא בקרב רוב המתקדמים ובעלי ההכרה העליונה שלנו, יחס של שנאה כבושה ושל בוז שאין לו גבול. והעיניים הולכות ונפקחות לראות, כי עלינו לעקור אותה מן השורש מתוך איזו קנאות ארסית, שאינה טובה ואינה יפה מקנאות דתית, לאו דווקא בצורתה היותר יפה. היחס אל לשוננו הלאומית, אל העברית, הולך ומתקרב אל היחס לדתנו, כי יש לנו לשון יותר חביבה יותר מודרנית – הלשון הז’רגונית, בת אירופה. המוסר הלאומי, האידיאלים המקוריים של היהדות, היהדות בכלל, הרוח הלאומית, כל כמה שיש בה מן העצמות, מן המקוריות, מן הייחוד הלאומי, – כל זה הולך ומיטשטש ונמחק בשם הרוח האנושית, בשם המוסר העליון, בשם האמת העליונה. גורדון מוצא קנאות נגד השפה ונגד היחס ליהדות של המשכילים בני זמנו ומעמיד מראה הפוכה לקנאות הדתית.
יוסי דוד כותב, שכל חברה תרבותית לעצמה קוד נורמטיבי ומערכת חוקים. אחד ההסברים הנפוצים לכך הוא, שתכליתה הראשונית של כל מערכת חוק היא לפקח על סדרים חברתיים ולסכל התנהגויות אלימות של חבריה. לטעמו החלת הסברים כאלו על ההלכה בעייתית כי תכליתה של ההלכה היא לא רק חברתית, 'תיקון העולם', אלא גם דתית המבוססת על תפיסת הנורמות ההלכתיות כביטויה של המחויבות הדתית (והפולחנית). למרות שיש רצון בהלכה להעמיד הֶסדרים הוגנים ונאותים לניהול חיי חברה תקינים, תקפותה יונקת ממקור דתי, והציות למצוותיה מבטא נאמנות דתית.
הרב יובל שרלו, כותב, שמעשה קנאות איננו מעשה פשוט. קו דק ושביר מפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. קנאותו של פנחס היא מודל בסיסי לדיון על הקנאות, והיא מלמדת שני דברים: הראשון שבהם הוא שלעתים יש צורך בקנאות. השני הוא שהקנאות איננה נורמה, אלא שהיא זקוקה למיתוק ולתיקון. הוא שואל: לו ניתן היה לנטרל את כל צוררי ישראל, או אנשים המבצעים פשעים נגד האנושות מבעוד מועד, ובכך למנוע סבל עצום וגדול יותר מכל נזק של כל קנאות אפשרית, האם קנאות שכזאת לרצח תיחשב? התשובה ממחישה מדוע לא ניתן לשלול את הקנאות לחלוטין.
כשאנו מתמודדים עם קנאות, מדובר בערכים שהם ביסודם ערכים טובים ונאורים, אולם הם פסולים בשל ההשתלטות הבלעדית שלהם על תחומי המחשבה. הוא מסכם שמעבר לבעיה האובייקטיבית שקשורה בקיצוניות, הקנאי לא מקשיב כלל לדברי אחרים. הוא רואה בהם מי שבאים לצמצם את נאמנותו לערך אליו מתמסר אליו, ולפיכך הוא מרגיש כי אין צורך להקשיב להם.
על פינחס כארכיטיפוס של קנאות – כותב יהודה פרידלנדר, שדמויות מופת בתרבות, המופקעות מממשותן ההיסטורית, מעוצבות בכל דור בקווי אפיון ייחודיים לרוח התקופה ולהשקפת עולמו החד-פעמית של פרשן טקסטים או של אמן ביצירתו. הדמויות הללו מתגבשות והולכות כדמויות ארכיטיפיות, מורכבות, 'רב-שכבתיות', דמות ארכיטיפית עשויה לייצג על דרך ההמחשה אידאה כוללת הקיימת מאז ומעולם בתרבותו ובמסורתו של עם. התגובות למעשהו של פינחס מבטאות אי-נחת מסוימת. בתלמוד ירושלמי מצויה עמדה מסתייגת כלפי פינחס: "פנחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו". בתלמוד הבבלי מובעת עמדה חריפה יותר נגד קנאותו של פנחס: איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי (מן האשה) והרגו פנחס (אחר כן) נהרג עליו; נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
יש אף המדגישים את עונשו של פינחס על מעשהו: "פינחס מה הפסיד? ניטלה ממנו רוח הקודש מאתים שנה". חוסר הנחת של חכמים ממעשה פינחס ותפיסתם אותו כמי שראוי לנידוי או כרודף נראים בעיניו כנובעים מהתנגדותם לראות את מעשהו כמעשה כשר מנקודת מבט הלכתית. לפי עמדתם, מעשה פינחס ופעולת הקנאים המותרת על פי המשנה אינם נגזרים ממניעה עקרונית של הדין, אלא יוצרים בעצמם מניעה מעשית של עשיית הדין.
פינחס מהווה אב-דגם לקנאות דתית בעִתות משבר ובמצבי חירום. מתתיהו החשמונאי הולך בדרכו כנאמר בספר מקבים: "ואת איש-המלך המאלץ לזבח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן-סלוא". לטעמו של פרידלנדר לגבי קנאותו של מתתיהו יש מעין קונצנזוס לאומי מקיר לקיר. כנראה שאין. הנצי"ב טוען, שהעיצוב הארכיטיפי של פינחס איננו בקנאות עצמה גרידא, אלא בהשלכותיה החיוביות, הפייסניות. זוהי לא פחות מהתחמקות מרשימה מגינוי מעשה הרצח המחריד.
יוסי דוד כותב, שכל חברה תרבותית לעצמה קוד נורמטיבי ומערכת חוקים. אחד ההסברים הנפוצים לכך הוא, שתכליתה הראשונית של כל מערכת חוק היא לפקח על סדרים חברתיים ולסכל התנהגויות אלימות של חבריה. לטעמו החלת הסברים כאלו על ההלכה בעייתית כי תכליתה של ההלכה היא לא רק חברתית, 'תיקון העולם', אלא גם דתית המבוססת על תפיסת הנורמות ההלכתיות כביטויה של המחויבות הדתית (והפולחנית). למרות שיש רצון בהלכה להעמיד הֶסדרים הוגנים ונאותים לניהול חיי חברה תקינים, תקפותה יונקת ממקור דתי, והציות למצוותיה מבטא נאמנות דתית.
מעשה פינחס נוגע לטעמו באחד היסודות המהותיים של ההלכה ולכן עורר רגישות רבה בעולם ההלכה של חז"ל. התייחסות אחת ראתה במעשהו של פינחס נורמה הלכתית חוקית. זו שימשה מקור השראה לשכלולו של דפוס הלכתי כולל המבוסס על עקרון הוצאת עבריינות דתית חמורה מחוץ לתחולת ההלכה ואחריותה. יחס זה זכה להצרנה (פורמליזציה) בניסוח הנורמה התנאית: "קנאים פוגעים בו". ראוי ,גם בימינו המאופיינים בקיצוניות, התהלמות, ליבוי יצרים וקנאות, לאמץ את גישת התלמוד והמשנה, השוללות קנאות ומצדיקות משפט וצדק המתבסס על חוקים וכללים מקובלים.
פרשת השבוע – פרשת בלק: שבת שלום, שבת של מתינות, שלום, בלי קנאות, בלי לקיחת החוק לידיים.
