פרשת השבוע פרשת וארא שמות פרק ו'
{ב} וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָֹה: {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: {ד} וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: {ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: {ז} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: {ח} וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָֹה: {ט} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:
פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות. מסופר בה על שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. היא מתחילה בפרק ו', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ט', פסוק ל"ה. אלוהים מגלה למשה את השם המפורש, ומטיל עליו להבטיח לבני ישראל שהם עומדים להיגאל ממצרים כדי להפוך לעמו ולבוא אל הארץ המובטחת. בני ישראל אינם מקשיבים למשה "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
ישי מבורך כותב שבפרשתנו אלוהים מתגלה למשה, ומבחין בין התגלותו הנוכחית לעם ישראל מהתגלותו בעבר אל אבות האומה הישראלית, באמצעות שימוש בשם אלוהי שונה. בעבר היה זה השם " אֵל שַׁדָּי " שדרכו התגלה האל, ואילו כעת, בזמן הנעת מהלך יציאת ישראל משעבוד מצרים, השם האלוהי הוא השם המפורש יְהֹוָה.
מראי מקום בבראשית:
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (בראשית יז:א-ב).
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ … וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם (בראשית כח:א-ד).
וַיֹּאמֶר לוֹ (ליעקב) אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ (בראשית לה:יא-יב).
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ (ליוסף) מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים … וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ (בראשית מג:יא-יד).
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם (בראשית מח:ג-ד).
מבורך מסכם באופן פיוטי ומצייר תמונה שבה קול ההבטחה, הנישא כאן על ידי השם "אֵל שַׁדַּי", אינו קול טרנסצנדנטי למציאות, אלא קולה של המציאות עצמה, הנעה לקראת עתיד. לא האל המבטיח והמשגיח הוא האלוהים של ספר בראשית, אלא האל שהוא קול ההבטחה עצמה. עצם המצב האנושי שקיים במודוס של "לקראת עתיד" או "לקראת פתרון".
הרב ד"ר רפאל שוחט כותב בריבוי משמעויות של אותיות מילים וגימטריות מעניינות. פרשת שמות, כשמו של החומש, פותחת בשמות בני ישראל. לאחר שבעה פסוקים של ציון שמות בני ישראל, הכתוב עובר ממצב של שמות ל"אִי שמות": "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף" (א:ח). "מֶלֶךְ-חָדָשׁ" . הכינוי הידוע של מלכי מצרים – 'פרעה', לא נזכר. הוא לא ידע את שמו של יוסף.
בפסוק טו הוא נקרא "מלך מצרים" – ללא שם וללא כינוי. באותו הפסוק מופיעות מיילדות עבריות ששמן שפרה ופועה, אך חז"ל מפרשים (או מסלפים), ששמותיהן האמיתיים הם יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע. פרק ב' פותח באיש אנונימי מבית לוי הלוקח אישה מבית לוי שלא נזכר שמה. את הילד האנונימי הנולד להם מסתירים, ובאה אחותו (ללא שם) ופוגשת את בת פרעה (ללא שם), וזו מוצאת נער עברי ללא שם: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה" (ב:י).
שוחט טוען, שלשמו של האדם שני תפקידים: האחד – השם הוא גילוי של הזולת אליו. לא ניתן לדעת את מהותו של האדם אלא על ידי סך ההתקשרויות בינו לבין הזולת. כך לאדם יש גם כינויים לפי גילוייו השונים; ילדיו קוראים לו "אבא", חבריו לעבודה קוראים לו "יוסי", ואשתו – לעתים בכינוי שגם הוא גילוי. השם הוא גילוי ראשי, והכינוי הוא גילוי משני.
השם נועד גם לזיהוי ולזהות. אדם בעל שם הוא אדם ולא אובייקט. עבד הוא בעל מספר כיוון שהוא נחשב אובייקט. גם אסיר נחשב לחסר זהות אישית. בני ישראל איבדו את זהותם האישית במצרים, בהיותם עבדים. הזוהר אומר שבמצרים הדיבור היה בגלות (זוהר ח"ב כה ע"ב). הדיבור הוא הביטוי של השכל, בעוד השם הוא ביטוי של הזהות האישית של אדם.
שמות האל הם ביטויים של גילוי האל בעולם. גם להם שני תפקידים של השם: האחד – המפתח של האדם להתקרב לאימננטיות של האל בשעת התפילה ("אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי-יָדַע שְׁמִי", תהילים צא:יד). האחר – ביטוי לגילויי האל וקשריו עם עולמו. משה שואל את האל לשמו, והאל עונה: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (ג:יד). בשפה העברית יש שמות וכינויים רבים לאלוהים.
כל שם הוא גילוי של מידה אלוהית והנהגה. שם "הויה" נקרא במדרש שם הרחמים, ואילו שם "אלֹהים" הוא מידת הדין. שם "אהיה" הוא כוח הגאולה, והוא שמתגלה למשה בסנה משה, המחזיר את השם לעם ישראל, זוכה גם לגילוי אלוהי מיוחד. האל נגלה לאבות בגילוי אלוהי שבטבע הנקרא אֵל שַׁדָּי שהוא אותו כוח של יוסף המקיים את הטבע. ר' אברהם אבן-עזרא טוען ששם זה משמעו תקיף ומנצח, כלומר מפעיל המערכות הקוסמיות, ואילו המדרש אומר: "אני אֵל שַׁדָּי, אני שאמרתי לשמים וארץ די, שאלמלא כך היו מותחים והולכים עד עכשיו." (בראשית רבה ה, ח; שם מו, ג).
"משה" בגימטרייה הוא " אֵל שַׁדָּי ". יש בחיבור הזה של שוחט משום התרסה מוסתרת וקירוב דמותו של משה דמותו של אלהים כאילו היו הם אחד. הוא נקודת הפתיחה של הגילוי לאבות ואף עובר אותם וכך זוכה לגילוי שם הויה, שהוא השם המיוחד לנביאים, כלשונו של ר' יהודה הלוי: "וזכה אליו משה במיוחד כיוון שהוא שהביא את העם להר סיני ששם זכו כולם לגילוי שכינה".
(תהלים עט א-ד)
מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ
טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ;
שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים.
נָתְנוּ, אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ
מַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמָיִם;
בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ-אָרֶץ.
שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם
וְאֵין קוֹבֵר.
הָיִינוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ
לַעַג וָקֶלֶס, לִסְבִיבוֹתֵינוּ.
בתהילים ע"ט אין זכר להבטחות האלוהיות אלא ביטוי כָּאוּב להפרכתן המוחלטת.
מול מסדה מילים: יצחק למדן (חובר כנראה בגטו ורשה) (קטע מהשיר)
לחן: ישראל פייבישס
מְחוֹל מַסָּדָה מִתְלַקֵּחַ
וּבוֹעֵר
פַּנֵּה דֶּרֶךְ גּוֹרַל דּוֹרוֹת
הִזָּהֵר!
נְמוּכִים אַתֶּם שָׁמַיִם
לְרָאשֵׁינוּ
רְדוּ, הִשְׁתַּטְּחוּ כְּמַרְבַדִּים
פֹּה לְרַגְלֵינוּ
אָכֵן, גָּדַלְנוּ וְגָבַהְנוּ
הַמָּחוֹל כִּי יִתְלַקַּח
כְּבַתֹּף בְּמוֹ רֹאשֵׁנוּ
עַל רָקִיעַ נַךְ!
הַךְ וְהַךְ רֹאשׁ בַּשְּׁחָקִים
רַעַם יִתְגַּלְגֵּל
כֹּה יִשָּׁמַע מְחוֹל מַסָּדָה
לְאָזְנֵי תֵּבֵל!
לַתֻּפִּים שְׁמָשׁוֹת הָכִינוּ
וְכוֹכָבִים – לַמְּצִלְתַּיִם!
כֹּה יְבֻשַּׂר נִצְחוֹן מַסָּדָה
תַּחַת הַשָּׁמַיִם!
כֹּף, עוֹלָם, רֹאשְׁךָ קֵרֵח
לִמְחוֹלֵנוּ הַגּוֹאֵל
אֱלֹהִים בַּמַּעְגָּל אִתָּנוּ
יָשִׁיר: "יִשׂרָאֵל!"
בשיר זה אלהים מצטרף כאחד האדם למעגל האנשים והוא חלק מהכלל ולא מעליו.
ד"ר רוביק רוזנטל במאמרו "אל אלוהים, השם ירחם עלינו", כותב על שמותיו הרבים של אלוהים. הם מעידים על חשיבותו הרבה ביהדות, ועל קושי מובנה בעצם מתן שם לישות לא ארצית, כאילו היה אדם מן היישוב. חלק מן השמות הם מילים בודדות שנתקבעו בתנ"ך וגם לאחריו. בעקבותיהם באה שורה של שמות הבנויים מצירופי לשון, ושופכים אור על זהותו של האל, תכונותיו והיחס אליו.
השם הנפוץ לאלוהים, בעברית המודרנית ובעיקר את מי שאינו דתי הוא 'אלוהים'. הוא מופיע למעלה מ-2600 פעם במקרא. לא ברור מדוע אם האל הוא אחד, איך הוא מקבל צורת ריבוי. אולי זהו שריד מן האלים הרבים של עמי האזור.
הוא לא שם בסיס אלא ריבוי של אחד משני שמות האל: 'אֵל' ו'אֱלוהָ'. 'אל', שם המוכר מהשפות שקדמו לעברית, מופיע במקרא רק 235 פעם, לעיתים במשמעות אלילים. לא ברור מהו מקורו. הדעה הרווחת היא ש'אל' קשור לכוח, כמו בפסוק "היה לאל ידו", והמילה – אולי במשמעות כוח.
השם המורחב אֵל שַׁדָּי גרם להרבה השערות ביחס למקורה של שַׁדָּי. יש שקושרים את המילה לשודד בעל כוח, אחרים לשד האישה, ואחרים לשָׂדֶה. שַׁדָּי לבדה או בצירוף שַׁדָּי מופיעה במקרא 48 פעם.
הדעה השנייה אומרת ש'אלוהים' הוא צורת הריבוי של 'אלוה'. אלוה מופיע במקרא 57 פעמים. חלק מהפרשנים רואים בו גזירה לאחור של 'אלוהים', ומסיקים שהתהליך הוא אל>אלוהים>אלוה.
ה' מייצג את השם החשוב והנפוץ של האל במקרא זה השם המפורש, שהפך קדוש עד כדי כך שאין מבטאים אותו או כותבים אותו בעברית. ככתוב במשנה במסכת יומא: "והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם".
בלשון ימי הביניים מופיע הסבר מרחיב: "אהיה אשר אהיה, הוא פירוש של שם המיוחד, היה הווה ויהיה, שאין עבודה זרה נקראת כן". הסבר נוסף: "ה' צבאות שם ה' הוא צבא ואות בכל שמותיו. יהו"ה שם הויה שהווה בעולם".
הנוצרים דווקא אימצו את השם המפורש, ושמו בפיהם Jehova. הוא מופיע במקרא למעלה מ-6,600 פעם, ונכתב מטעמי הקדושה יי, מילה שאינה ניתנת להגייה. עם השנים הפך גם 'יי' לסימן קדוש, והשם המפורש הומר לאות אחת מרמזת: ה', ולחילופין ד'.
האות ה' מרמזת לשם הקדוש, האות י' מרמזת לשם אחר של האל, יָהּ. לישראלי בן זמננו הוא מוכר, וגם מושר בשירים מולחנים ("ממעמקים קראתיך יה"). במקרא מופיע 24 פעם בלבד. שם רווח יותר הוא 'אֲדֹנָי', המעיד כבר על תפקידו של האל: לשלוט בעולם.
השמות הקדושים יצרו הרבה חומרות ושינויים. כל שם שהפך רווח נחשד בזילות הקדושה והוטלו עליו איסורים. המחמירים ממירים ק' באותיות הנחשבות קדושות, וכך הפך אלוהים לאלוקים, צורה שהחלה להופיע מעט במדרשים, ונפוצה מאוד בספרות השו"ת.
שם האלוהים הפך בחברה הישראלית, לסימן היכר מגזרי. החילונים, כולל גדולי האפיקורסים, משתמשים ב'אלוהים'. בספרות הדתית הוא הלך ונעלם בעיקר מימי הביניים ועד הדתיים של היום, בחיי היומיום ובספרות. החילוניים בחרו באלוהים מפני שהם בחרו בתנ"ך. התנ"ך הוא ספר שאפשר לגבש כלפיו עמדה חילונית ולאמץ אותו, יותר מספרות חז"ל.
היהדות הדתית בחרה, שם ניטרלי יותר כמו 'המקום'. זאת בעקבות המשנה המדברת על "עבֵרות שבין אדם למקום". מדרש בראשית רבא מסביר: "מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו".
השם הניטרלי ביותר לאלוהים הוא 'הַשֵּׁם'. לכינוי הזה רמז המקרא בפסוקים רבים. בדרך כלל ללא יידוע: "בנקבו שם יומת" בספר ויקרא, ברמז לשם המפורש. הצורה המיודעת, המקובלת היום, נדירה מאוד, כמו "ליראה את השם הנכבד" בספר דברים.
השם מככב בצירופים כמו 'השם ירחם', 'השם יתברך', 'אם ירצה השם', ומעל כולם 'בעזרת השם'. 'השם' משמש גם דתיים מתונים, גם חוזרים בתשובה וגם מסורתיים, ומבחין ביניהם לבין חילוניים גמורים.
"לכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" כתבה זלדה. לכל איש ולכל אל יש שם – שנתן לו האדם. ברוך השם, של כל אחת וכל אחד.
תמונה: ויקפדיה
