פרשת ויגש בראשית פרק מה
א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פָּרָשַׁת ויגש היא פרשת השבוע האחת-עשרה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"ד, פסוק י"ח ומסתיימת בפרק מ"ז, פסוק כ"ז. הפרשה ממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף, ולמעשה בה מסתיים סיפורו של יוסף.
מדוע מתחילות או מסתיימות לעיתים פרשות באמצע פרק? לא ברור. רחמים שר שלום, מנסה להסביר על מנהג פרשת השבוע ועל התהליך שהוביל למנהגים של היום.
היתה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים – "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל – מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א). הייתה קריאה של קטעים מהתורה על הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן – כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה. היה סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמשה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי ואילו בא"י סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלש שנים עד שלש שנים וחצי, בלי מועד קבוע לסיום מחזור הקריאה. החלוקה לסדרים ופרשות לא הייתה אחידה בכל המקומות בתקופת האמוראים.
לאחר מכן נחלקה התורה לחמישים ושלש פרשות. זו נוצרה כפי הנראה לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשות וחלוקתן. בהמשך הייתה חלוקת התורה ל- 54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. זו מתפשטת עם התפשטות הטורים של ר' יעקב בן הרא"ש, ויוצרת מנהג אחיד, לפיו קוראים בכל קהילות ישראל אותה פרשה. שרידים של מנהגים חריגים עדיין קיימים בימינו וניתן לומר שאנו למעשה בסופו של תהליך ליצירת מנהג אחיד. המסקנה היא שבכל מנהג וטקס יהודי היו שינויים ועדכונים בהתאם לרוח הזמן, ועוד יהיו.
על הסיפור המרגש בפסוקינו:
יוסף, אחרי הזובור שערך לְאֶחָיו, קורא בקול ומוציא אל כל האנשים מהחדר, נשאר איתם לבד ומתוודע אליהם. הוא פורץ בבכי. הוא מגלה להם שהוא יוסף, שואל האם אביו הזקן עדיין חי, באופן טבעי הם נבהלים מאוד. הוא מקרב אותם אליו. הם מתקרבים. הוא מפרט: אני האח שמכרתם למצרים (מדלג על הישמעאלים שקנו אותו "יד ראשונה" ).מנחם אותם לבל ייעצבו. מפציר בהם לא להתעצב על שמכרו אותו, כי אלהים שלח אותו למצרים לפניהם. מסביר להם שהרעב שורר כבר שנתיים, ויש עוד חמש שנות רעב לפניהם. חיזוי העתיד מדויק ביותר ומעורר השתאות . הוא מסיים בהגדרת מעמדו הרם במצרים עד כדי "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה". השפעתו כל כך גדולה ,כמו האב של מלך מצרים. זהו רגע של גאווה והתרסה לו מול אחיו, לאמור: תראו לאן הגעתי ולאן אתם.
שמחה רז כותב על רוח פיוס בין האחים. יוסף יודע שכשיאמר לאחיו מי הוא, יבושו במעשיהם. והוא חס עליהם שמא ילבין פניהם בפני זרים, ועל כן הוא מצווה: "הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי". והכתוב מוסיף: "וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו".הוא רגיש לאחיו ולא רוצה שהמצרים יראו בצערם.
אמר רבי שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו; ולמה אמר, "הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי"? אלא כך אמר יוסף בלבו: "מוטב שאהרֵג ולא אבייש את אחי בפני המצרים" (תנחומא [ורשה] ויגש, סימן ה).הלבנת פנים היא חטא חמור בעיני חז"ל. כיוון שראה יוסף שהייתה להם בושה גדולה, אמר להן: "גְּשׁוּ־נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ" וכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה עליו שנאמר: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם" (תנחומא שם).
יוסף מתמוטט ונותן קולו בבכי. זו הפעם השלישית שהוא פורץ בבכי, אולם הפעם – התרגשות גדולה ושמחה מעורבים בבכי, שכן יוסף נוכח לדעת, שהאחים נכונים לתת נפשם על החזרת בנימין, אחיו האהוב, אל חיק אביו. הם עושים תשובה ונוהגים באחיו בנימין בשונה מהתנהגותם אל יוסף.
גדולתו הנפשית של יוסף מתבטאת בכך שהבליג על רגשות הנקמה, מיתן את כעסו, לא נטר איבה לאחיו על אשר גמלו לו רעה וסלח להם בכל לבו. האחים פקפקו בסליחתו ולא האמינו שיוסף אכן אינו כועס עליהם עוד. סבורים היו שכוונות סתר לו. יוסף שחונן בתבונה רבה מבין שאם ברצונו לקבל משפחה עליו לעשות צעד משמעותי, " שובר שוויון". הפגת הבדידות הגדולה שאפיינה את חייו לאורך שנים רבות היא מטרתו העיקרית במפגש עם אחיו.
חנוך בן-פזי מציע לקרוא את פרשת ויגש עם המחשבה המוסרית של עמנואל לוינס. כמה נושאים מוסריים מועלים לדיון: אחווה, עבדות, כלכלה, סליחה ופיוס. בין השאלות שהוא מעלה: כיצד יש לתאר ולהבין את דרכו הכלכלית של יוסף: כאיש המגן על העם המצרי ומצילו מחרפת רעב, או שנכון יהיה לתאר אותו כמי שיִיסד את משטר העבדות? כיצד יש להבין את המפגש בין יוסף לאחָיו: מעשה של פיוס או מעשה של חשבון אישי? כיצד יש להבין את שליחת העגלות אשר שולח יוסף לאביו: מעשה של נדיבות או שמא חשבון נוקב על אודות אחריותו?
שאלות אלו עולות לדיון בכתביו של לוינס מתוך החשיבה המוסרית ומתוך הבקשה לזהות את האופק של המחשבה היהודית המתעוררת בעזרתם. למרות ריבוי ההקשרים המרתקים שבהם נדרש לוינס לעניינו של יוסף – מורה למנהיגות ולתפקידו הפוליטי כלכלי של המנהיג, למשמעות המורכבת של רעיון "הכנסת האורחים", למשמעותה של האחווה אך גם למורכבות המוסרית של בקשת סליחה.
שאלות נוספות העולות מהפרשה: מה משמעו של המפגש המרגש שבין יוסף לאחיו בפרשת ויגש? האם עלינו לראות במפגש זה מפגש של פיוס וסליחה המתקדם לקראת סוף טוב? ואולי דווקא מבקש יוסף לבוא חשבון עם אחיו עד אשר יבואו לבור העבדות? למה מתכוון יוסף כאשר הוא אומר לאחים "הֲתַחַת אֱ-לֹקִים אָנִי וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (בר' נ:יט-כב)? האם יש משמעות אלוהית לתהליכים ההיסטוריים והאם היא פוטרת את האדם מלדון במשמעות המוסרית של מעשיו? האם המשמעות המשיחית ההיסטורית יכולה לכפר על הפגיעה הפשוטה של אדם באדם אחר למטרות נעלות?
פרשת ויגש
יש בדברים הללו עמדות פילוסופיות של העת החדשה, שיכולות לשכנע אנשים מודרניים שהבעיות הפרטיות הקטנות שלנו הן חסרות משמעות במונחים כלל- אנושיים או במונחים נצחיים. ההתייחסות התלמודית שוללת עמדה זו, כי אין מחילת האל ואין מחילת ההיסטוריה ללא המחילה הפרטית שמתבקשת בין האדם לעצמו ובין האדם לזולתו. לכאורה, זו הייתה גם תשובתו של יוסף לאחיו. במישור השמימי אכן "אֱ-לֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", אך דעו לכם אחיי, כי במישור הארצי "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה". כיצד אם בכלל יוכלו האחים לפייס את יוסף על הפגיעה שפגעו בו?
כאן מוסיף לוינס הערה פרשנית חשובה: אב הדגם לעיון בפגיעה שבין בני אדם ובאפשרות הסליחה הוא יוסף ואחיו. הגמרא מצטטת את דברי רבי יוסי בר חנינא: "כל המבקש סליחה מחברו אל יבקש ממנו יותר משלוש פעמים, שנאמר 'אָנָּא שָׂא נָא…וְעַתָּה שָׂא נָא' (בר' נ:יז)" אדם נתבע לבקש סליחה מחברו עד שלוש פעמים (כמספר הפעמים שמילת 'נא' מופיעה בפסוק זה).
בעיני לוינס הבחירה התלמודית בפסוקים אלו איננה מקרית, אלא הפניה אל אותה בקשת סליחה של האחים מיוסף. כנראה גם אם יוסף לא נענה לבקשת הסליחה, הרי האחים לא נדרשים לבקש אלא עד שלוש פעמים. הגמרא מלמדת אותנו, על פי לוינס, כי הדגם של הפגיעה הוא האחים שמוכרים את האח שלהם לעבדות:
"סיפור האחים שמכרו את אחיהם לעבד, ניצול האדם בידי האדם, זהו אב הטיפוס של פגיעה, וכל פגיעה אחרת (גם מילולית) דומה לה". המסע הגדול אל ארץ ישראל וקבלת התורה, חייב לעבור דרך חשבון הנפש וקבלת האחריות המוסרית והדתית. המשמעות המוסרית העולה מפרשת ויגש ומן ההתייצבות לפני יוסף, דורשת יכולת השהיה והעברה מדור לדור. המסע חזרה לארץ ישראל כולל את המחויבות המוסרית הכבדה לפגיעות שבין אדם לאדם ולקבלת האחריות על מעשינו. הוא מסכם שההזמנה ללמוד את פרשת ויגש בעזרת לוינס היא להעמיק בשאלות המוסריות הנוקבות ביותר. היא מלמדת על המורכבות הרבה שבניסיונות לפייס ולבקש סליחה, על המשמעות ההיסטורית לעתים של אותן "עברות שבין אדם לחברו", ועל שההתחייבות לתורה עוברת דרך המחויבות המוסרית שבין אדם לאדם, המסומלת בנשיאת ארונו של יוסף לקבורה בארץ.
נאחל לעצמנו שבת משפחתית עם איחוי קרעים ישנים, סליחה והתחדשות הקשרים.
