פרשת השבוע: פרשת וירא – בראשית פרק-יט'
פרשת השבוע: פרשת וירא {כט} וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט: {ל} וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: {לא} וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: {לב} לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: {לג} וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: {לד} וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: {לה} וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: {לו} וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: {לז} וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: {לח} וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.
אחר שעקר לוט מצוער אל מערה בהרים, יחד עם שתי בנותיו, סברה הבכורה שבהן, שעקב חורבן הערים לא תהיה להן אפשרות להינשא ולהוליד ילדים 'כדרך כל הארץ', וטענה בפני אחותה הצעירה ממנה שאביהן זקן, ואם ישתהו, ייתכן שכבר לא יהיה פורה או ימות, וגם אין להן אדם אחר ממנו תוכלנה להרות. לפיכך, כדי להרות, אין להן ברירה אלא לשכב עם אביהן. הצעתה לאחותה הייתה שהן תשקנה את אביהן יין לשכרה, וכאשר לא יבין בנעשה עימו, הן תשכבנה עימו וכך יהיה להן סיכוי להרות.
התלמוד מספר שלאחר ששכבה עמו בתו הבכירה, ידע לוט שבתו הצעירה תשכב עמו גם היא, ואף על פי כן, לא נמנע מלהשתכר שוב, אף שידע היטב שרק אנשי סדום ניספו. התלמוד מטיל על לוט את האחריות לגילוי העריות עם בתו הצעירה.
יש פרשנים הסוברים שבתו של לוט הניחה שכולם יירתעו לשאתן לנשים הואיל והן יוצאות סדום שאלוהים השמידה, ויחששו פן הן שנואות על ה', ומי שיישא אותן ייפגע אף הוא. יש שפירשו את דבריה בצורה הפוכה, שסברה שלא נותר אדם ראוי באזור סדום לשאתן לנשים: "אין איש בזה הגליל (האזור) ראוי לבא עלינו. 'כדרך כל הארץ', שהמנהג הוא שלא תינשא האישה אלא להגון לה" (ספורנו על בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"א).
הפרשנים נחלקו גם בשאלה האם "אָבִינוּ זָקֵן" הוא נימוק לצורך לעשות מעשה בהקדם פן יבולע ללוט והן תוותרנה ללא אפשרות להקים זרע, כיוון שלא נותר איש בעולם מלבדן או שזהו נימוק לכך שאין להן אפשרות לנדוד למרחקים לחפש אדם להינשא לו, כיוון שהן אינן יכולות לעזוב את אביהן, והוא לא מסוגל למסע נדודים מאחר שהוא זקן.
פרשני המקרא מבארים שהסיבה לכך שבנות לוט נקטו בערמה כדי לשכב עם אביהן, היא מחמת הצניעות, או שחששו שיסרב, כי אפילו אדם קל ושפל בעבר לא היה שוכב עם בתו. תוכניתן של הבנות צלחה, ושתיהן הרו בעקבות המעשה. כאשר ילדה הבכורה את תינוקה, קראה לו 'מואב', לאמר: מן האב הריתי. ממואב יצא העם המואבי. וכאשר ילדה הצעירה את תינוקה, קראה לו 'בן עמי', לאמר: מעמי (משפחתי) נולד ילד זה. ובכך רמזה שנולד מאביה. מבן עמי יצא העם שנקרא במקרא בדרך כלל 'בני עמון', אולם נהוג לכנותו בקיצור 'עמון'.
חז"ל מבארים (ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פ"ו, רש"י וחזקוני על בראשית פרק י"ט, פסוק ל"ו, ועוד) . שעל אף שמקובל לחשוב שאין אישה נקלטת בהריון מביאה ראשונה, כיוון שקרום הבתולים עדיין קיים, והן לא היו נשואות עד אז, מכל מקום מחמת רצונן להוליד ילדים להמשכיות המין האנושי, הן מתחו והוציאו את קרום הבתולים כלפי חוץ כדי לאפשר היקלטות בהריון. ההסבר האנטומי והגינקולוגי המרשים של חז"ל יורד לרזולוציות פולשניות.
הבכורה קראה לבנה שם הרומז בצורה בולטת לכך שבנה נולד לה מאביה, 'מואב' -מן האב. ואילו הצעירה קראה לו בשם שיש בו רמז עדין לכך שבנה נולד לה מבן עמה, דהיינו מבן משפחתה הקרוב לה – 'בן עמי'. בתלמוד הבבלי מובא שבגלל שהבכורה לא הסתירה והצעירה הסתירה, זכו בני עמון שה' הזהיר את ישראל מלהתגרות בם, לעומת המואבים שה' הזהיר את ישראל רק מלהילחם בהם.
לפי המשפט העברי, השוכב עם בתו עובר עברת גילוי עריות חמורה שדינה מוות. השאלה עומדת כאן היא: מהי מידת אחריותו של השיכור למעשיו. בדין הפלילי במשפט העברי עומדת ההנחה שאין להטיל אחריות פלילית אלא על מי שפעל מתוך מחשבה פלילית. אדם הפועל מתוך שכרות אינו מודע למעשיו, ולכאורה נראה שלא ניתן להענישו. יש לחברה אינטרס מובהק להטיל אחריות על השיכור, כיוון שאינו שולט במעשיו, ולפיכך הוא מסוכן יותר מאדם שפוי. יש חשש שאדם ישתכר בכוונה תחילה, ביודעו שהוא מסיר מעליו אחריות למעשיו.
התלמוד גורס: שיכור מיקחו מיקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה, ממיתין אותו; מלקות, מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה… אמר ר' חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם.( בבלי,עירובין,דף ס"ה, עמ א'.)
המושג "שיכור כלוט": התלמוד מבחין בין שכרות קלה לבין שכרות מוחלטת כשכרותו של לוט. מי שמשתכר קלות חייב בעונש על כל עברה שהוא עושה. שכרות מעין זו אינה פוגעת בכושר השיפוט, השיכור מודע למעשיו, ועל כן הוא בר עונשין. לעומת זאת, מי ששיכור כלוט, פטור מאחריות פלילית למעשיו, כי בשעת ביצוע העבירה אינו מודע למעשיו. המשפט העברי דבק בעיקרון שאין לענוש אדם על עשיית מעשה ללא מחשבה פלילית.
החוק הישראלי מבחין בין שיכור ששכרותו קלה לשיכור כלוט, ואינו פוטר את האחרון מאחריות פלילית, אלא אם נגרמה שכרותו "שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעת". ניתן לומר שהשיכור אשם במעשהו, משום שהכניס את עצמו ביודעין ובעת היותו שפוי למצב שהביאו לעשיית העברה.
תופעת השכרות לא הייתה נפוצה בעם היהודי, היו מעט עברות שנעשו מתוך שכרות. במשך כאלף וארבע מאות שנה של פסיקה מתועדת מספרות הגאונים במאה השמינית ועד ימינו יש מעט פסקים הנוגעים לעברות שנעשו מתוך שכרות.
יעל צֹהר כותבת שסיפורן של בנות לוט קצר מאוד, רק תשעה פסוקים. כבר בקריאה ראשונה ברור שהסיפור איננו עצמאי וסגור, כי הוא תוצאה ישירה למהפכת סדום ועמורה המתוארת בפסוקים שלפניו. היא תוהה האם נכון יהיה לקשור אותו רק להפיכת סדום ולמסקנתן המוטעית של בנות לוט, החושבות שהעולם כולו נהרס, או שיש להרחיב את המעגל.
במרכז הסיפור מתוארים מעשים של גילוי עריות, האסורים ומתועבים במקרא. הקורא מזדעזע, אך לשון הכתוב "יבשה" ועובדתית ונעדרת שיפוט.
לוט הוא אחיינו של אברהם. יש חשיבות רבה לרקע המשפחתי הזה. סיפור סדום הוא חלק ממחזור סיפורי אברהם. לפני הפיכת סדום ועמורה אברהם עומד לפני ה' ומבקשו שלא ישחית את סדום בעבור הצדיקים שבה, ועל לוט עצמו נאמר בפירוש שניצל בזכות אברהם. בסיומו של סיפור בנות לוט מצוין אילן היוחסין של הבנים הנולדים, המתבטאת בשמותיהם: "הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם"; "הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם". לוט זוכה לכבוד ולשיפור תדמיתו, כי רות המואביה הייתה סבתה רבה של דוד המלך (רות ד כב), ונעמה העמונית הייתה אימו של המלך רחבעם בן שלמה (מלכים א יד כא). היא מסיקה שכדי להבין את הסיפור יש לבדוק אותו בשלושה מעגלים: מעגל ההווה הקרוב: המעגל הפנימי של הסיפור עצמו בתוך הקשרו; מעגל ההווה המורחב על רקע העבר: סיפורי לוט ואברהם; מעגל העתיד: ההיסטוריה של העמים עמון ומואב.
חז"ל מדגישים את כוונתן החיובית של בנות לוט: "שנתכוונו לשם מצווה" (נזיר כג ע"א). יזמתה של האחות הבכירה זוכה לדברי שבח: "ותבא הבכירה. א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחד שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבעה דורות בישראל למלכות" (נזיר, ע"ב).
יש ניגוד ודמיון בין משפחת לוט ומשפחת אברהם. יש שלילת התנהגותו של לוט וגם חיוב. לוט שהה בחברתו של אברהם במשך שנים, מאז בא עמו מאור כשדים, ובהן למד מאברהם את ערכה של הכנסת אורחים. הוא נבחן בכך, והוכיח שהוא ראוי להינצל מעונשה של סדום. השקעתו של אברהם באחיינו במשך השנים נשאה פרי – התנהגותו החיובית בסדום. אולי הנימוק העיקרי להצלתו של לוט הוא – זכותו של אברהם.
היא מסכמת, שסיפורן של בנות לוט הוא סיפור פרדוקסלי של דבר והיפוכו: כוונה טובה ונאצלת לצד מעשה מתועב. סיפור זה דורש מן הקורא יחס דו-ערכי לכוונתן הסובייקטיבית של בנות לוט, בד בבד עם יחס של דחייה מן המעשה של גילוי עריות. ליחס כפול זה כלפי מעשיהן של בנות לוט יש עדות בכל המעגלים שבהם נבדק הסיפור: במעגל המצומצם של הסיפור עצמו בהקשרו המיידי, במעגל של סיפורי אברהם ולוט ובמעגל של העמים מואב ועמון.
אילן סנדובסקי כותב שלוט ידע מה קרה בזמן שכרותו. מרגע המשכב לוט לא היה יכול לשקר שהן בתולות, גם אם יופיעו חתנים. אחרי הביאה הראשונה עם כל בת, הבת הפכה לאשתו של לוט עם כל הזכויות החוקיות. כאשר הבנות ילדו הוא לא היה יכול להכחיש שהוא האב.
בעברית עכשווית, גילוי עריות הוא קיום יחסי מין בין קרובי משפחה. המושג לקוח מהשפה המקראית בה הוא משמש לכל מעשה יחסי אישות שאסור במקרא. לעיתים משתמשים במושג זה גם לקרובים הקשורים בזיקה, כגון אנשים המתגוררים באותו הבית, הקשורים באימוץ או נישואין, ואנשים בני אותו השבט או השושלת.
האיסור על קיום יחסי מין בין קרובי משפחה הוא טאבו נפוץ מאוד בתרבויות האנושיות בעבר ובהווה. האנתרופולוג מרווין האריס מציין שעצם הצורך בחוק נגד גילוי עריות, והעובדה שקיימים עבריינים רבים על החוק למרות העונש, מעידים שבמקביל לסלידה האוניברסלית קיימת משיכה אוניברסלית. רק במקרים ספורים בהיסטוריה האנושית היה גילוי העריות מנהג מקובל (בין השאר בחצרות המלוכה של מצרים העתיקה של פרס העתיקה ובחצר המלוכה האצטקית). ביהדות אסור להינשא לצאצאים ישירים, עם חריגים בדרגה שנייה כנישואי בת דודה ואחיינית. בנצרות הקתולית אסור להתחתן עם כל קרובי המשפחה עד דרגה שביעית. יחסי מין עם קרוב מדרגה ראשונה (כגון הורה או אח), אסורים באופן כמעט אוניברסלי.
האנתרופולוג ברוניסלב מלינובסקי הניח כי לאיסור על גילוי עריות, כמו לכל רכיב בחברה, יש תפקיד בקיומה התקין של החברה. התפקיד שייחס מלינובסקי לאיסור גילוי העריות הוא מניעת בלבול תפקידים במשפחה. לטענתו התפקידים של מרכיבי המשפחה ברורים ומוגדרים ובעיקר אב, אם וילדים. האם והאב אמורים לקיים ביניהם יחסי מין, וקיום יחסי מין בין כל זוג אחר במשפחה יוצר בלבול תפקידים .התוצאה היא דיסהרמוניה במערכת.
פרשת השבוע :פרשת וירא: נאחל לעצמנו משפחות שמחות, ללא גילוי עריות.
