פרשת השבוע פרשת חוקת – במדבר פרק-כא
פרשת השבוע פרשת חוקת: {א} וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: {ב} וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: {ג} וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: (פ) {ד} וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: {ה} וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: {ו} וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: {ז} וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהֹוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: {ח} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: {ט} וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.
תקציר, הכנעני בא להילחם בישראל ואף הצליח לשבות ממנו שבי. היהודים נודרים לאלוהים ומבקשים ממנו לנצח במלחמה. לאחר תפילתם הם משיבים מלחמה שערה – ומנצחים. הנדר כלל כמובן השמדת כל מי שיפול לידיהם. כיוון שמלך אדום לא הרשה ליהודים לעבור דרך ארצו היה עליהם לנקוט בדרך עקיפה הארוכה יותר. היהודים מתעייפים בשל טורח הדרך ומתלוננים על אלהים ועל משה. כעונש על תלונתם שולח אלהים נחשים הנושכים והורגים רבים מבני-ישראל. לאחר שהם מתחרטים על מעשיהם ומבקשים ממשה לבקש מהאלוקים להסיר את הנחשים מהם, יוצר משה בפקודת אלהים נחש נחושת ומניח אותו במקום גבוה. כאשר אדם ננשך על-ידי הנחשים הוא מביט למעלה אל נחש הנחושת, נזכר באלוהים ומתרפא. הריטואל של הריגת אנשים מעמו חוזר על עצמו פעמיים תוך פסוקים ספורים. האל הוא אל חנון ורחום, כמובן.
חז"ל מתייחסים לנושא המרתק והמסתורי של נחש הנחושת. במשנה, במסכת ראש השנה (ג', ח):
וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נִימוֹקִים."
המשנה מנסה להפריך טענה מוטעית שיכולה להיות מובנת מהפסוק – שהנחש עצמו הוא זה שיכול להמית ולהחיות והוא שגרם לכך שהנִגפים המביטים בו יחיו. הסבר המשנה לפסוק הוא שמכיוון שנחש הנחושת היה על נס (מקום גבוה) כאשר בני ישראל הסתכלו לכיוונו למעשה הם הסתכלו לשמיים ושיעבדו לבם לאלוהים ולכן נרפאו. מי שרק הסתכל על הנחש ללא שיעבוד ליבו אל אלוהים – לא נרפא. השאלה המתבקשת מקריאת הפסוקים, לפני פרשנות חז"ל, היא האם אין זו עבודת אלילים? שהרי הנחש עשוי נחושת ,והוא בעל תכונות ריפוי מוכחות.
הרב יהודה זולדן כותב, שהריפוי באמצעות הגורם המזיק עצמו, יעורר את הנשוך להאמין שה' הוא המרפא, הוא המחיה והוא הממית, לא התרופה. זו תהיה התשובה גם לטענותיהם על האוכל הקלוקל. לא האוכל מחיה, אלא הקב"ה, המאכיל.
הרב קוק, קושר את הנחש לממד הרוחני-ערכי של העולם. הנחש הוא שורש החטא, הפירוד והמוות של העולם, וההסתכלות בו מתקנת את החטא (שמועות ראיה, פרשת חוקת עמ' 13)
נחש הנחושת השתמר במשך דורות רבים והגיע לבית המקדש, עד ימיו של חזקיהו. הוא השמידו, בין סוגי העבודה זרה שהשמיד, כי הפך לחפץ שאותו עבדו. ככל הנראה בני ישראל באופן מוטעה (כפי שניתן לראות מהמשנה) ייחסו לנחש הנחושת בעקבות הנס תכונות אלוהיות. כך מסופר (על חזקיה): "וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ; וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' י"ח, ד'). בפסוק זה נזכר הנחש ביחד עם האשרה, הבמות והמצבות, ויש שהסיקו מכאן, שמקומו, לפחות בימי חזקיהו, היה בחצר בית המקדש. המסקנה שלי היא שעבודת האלילים הללו כוללת את עבודת הנחש.
חז"ל לא יכולים לקבל את המצב המתואר במקרא, בו יש אליל בצורת נחש, שהוצב במשך מאות שנים במקדש, לכן הם מקדישים משאבים רבים להסביר ולהצדיק את המצב, בפרשנות אמונית מרשימה.
אבי הראל כותב, שההצלה בפרשתנו נעשית באמצעות מעשה בעל אופי מאגי, על פי האמונה העממית האומרת כי תמונת המזיק יכולה לסייע במלחמה נגדו. מעשים מסוג זה, המכונים מאגיה סימפטתית, מוכרים מתרבויות רבות, וגם מן המקרא. כך, למשל, לאחר שהפלישתים סובלים ממכת עפולים ועכברים, שבאה עליהם בעקבות שהיית ארון ה' בארצם, הם נותנים לאלוהי ישראל צלמי זהב בצורת עפולים ועכברים כדי להתגבר על הרעה (שמואל-א, ב-ה). בפרשה זו נתפס המעשה המאגי כפרי רצונו של ה'; רק לאחר תפילתו של משה, נענה האל ומלמדו כיצד להתרפא מן הנחשים.
מימי בית שני ואילך קיבל סיפור נחש הנחושת משמעות שונה, והאמונה בכוחו המאגי של הנחש הולכת ומטשטשת. כאשר מסופר על נחש הנחושת בספר החיצוני, "ספר חוכמת שלמה", מודגש: "… כי על כן אות ישע היה עמם לזיכרון מצוות תורתך, כי בהביט אליו איש ויוושע, לא בכוח הדבר הנראה [ניצל] אך בכוחך המושיע לכל" (טז, ו-יא).. כך הפך סיפור, המדבר בתכונות הפלאיות של נחש הנחושת שעשה משה, לסיפור המדבר על כוחן המרפא של האמונה ושל התשובה, לעומת כוחו הממית של החטא.
הפרשנות הנוצרית התייחסה לנושא. אבות הכנסייה ובעקבותיהם הפרשנים הנוצרים בימי הביניים, ראו אותם כמסמלים את כוחו המכפר והמחיה של ישו הצלוב. נחש הנחושת, התלוי על מוט ומביא רפואה למסתכלים בו, נתפרש כמסמל את ישו התלוי על הצלב, העומד כנגד כוחו של הנחש אשר גרם לחטא האדם הראשון. סיפור מלחמת עמלק הוסבר גם הוא בדרך דומה (ידי משה הפרושות לצדדים נתפסו כסימן הצלב), והוא הדין בסיפור דם הפסח (המסמל את ישו שנצלב בערב פסח
הוויכוחים הגדולים בין היהודים והנוצרים באשר לפירושו של סיפור נחש הנחושת, תופסים מקום רב בימי הביניים. ב"ספר יוסף המקנא", ספר פולמוס אנטי-נוצרי, מובאת טענת הנוצרים: "שאל חובל אחד [= כינוי שניתן בידי היהודים בימי הביניים לנזירים פרנציסקאנים, בשל החבל שחגרו על מותניהם]: איזה סימן היה נחש הנחושת, אם לא מפני התלוי [כלומר, ישו הנוצרי]? שכן היה תלוי ועל ידו באה רפואה לעולם". בהתאם לסגנונו העוקצני, מציע ספר זה תשובה על טענת הנוצרים: "אמת, הוא סימן לתלוי, שכל מי שרואה אותו בעניין זה שראו בקלקולו יש להם רפואה", כלומר, אכן יש לסימן הצלב כוח לרפא, אך הוא נובע מכך שהתלייה היא גנות לישו, והמתבונן בו בשעת קלקלתו, לומד את הלקח ואינו הולך בדרכו – הוא שזוכה לרפואה. פרשת השבוע פרשת חוקת
