50 שנה חלפו מאז נפטר עובדיה שמש משברון לב. האיש ששיכנע את בן גוריון לטעת בשנות ה-50 "יערות של תמרים" בערבה, נתקל בחוסר אמון דווקא מצד חקלאים בני משקים
העתקת חוטרי תמרים מעיראק לישראל דרך איראן היה מבצע חשאי בו היה מעורב המוסד הישראלי. פתח במבצע בן ציון ישראלי (1954-1887) ממקימי חצר כנרת וממייסדי קבוצת כנרת לפני למעלה ממאה שנה. מסעותיו של בן ציון ישראלי בעקבות התמר התפרסו על פני איראן, מצרים, עיראק, כורדיסטאן וארצות נוספות. הוא פעל בשליחות היישוב הציוני שביקש להחיות את גידול התמר בארץ, במטרה לאתר זנים מובחרים ולהביאם לארץ ישראל כמקור פרנסה. חשיבות רבה נועדה למפגשיו של בן ציון ישראלי עם קהילות יהודים במקומות השונים כפי שמתועדים באלבומיו של בנו אהרוניק ישראלי ז"ל. לאחר מותו הטראגי של ישראלי ב"אסון מעגן" (יולי 1954) המשיך במבצע חברו הטוב, איש המוסד יאני אבידוב מנהלל.
בספרו "עלילות עירק" (1959) מזכיר אבידוב שמות פעילים ואנשי קשר, כל אחד מיהם שימש חוליה במארג העדין של המבצע שבסופו הובאו ארצה באוניות סוחר 70 אלף חוטרי תמרים מזנים נבחרים. "זה מבצע שיכול היה להיות בסיס לסרט הוליוודי", מספר הנכד עופר אבידוב בהתרגשות. "מדובר בשלל זנים: אמרי, ברהי, דרי, חלאוי, חדראוי וזן נוסף, דקל נור, שמקורו בדלתא במצרים".
מומחה שמדבר בעגה תנ"כית
מי שלא מוזכר בספר ולו במילה, הוא עובדיה שמש ז"ל. שמש, אגרונום במקצועו שעלה ארצה מבגדד ב-1950 והגיע למעברת עתלית עם משפחתו. כאשר נודעו כישוריו בתחום גידול התמר, הוא נשלח מטעם הסוכנות היהודית לשמש אחראי על נטיעות התמר בכל אזור הדרום והעתיק את מגוריו לאילת.
את ימי החורף של שנת 53 בהיאחזות הנח"ל עין רדיאן (לימים יטבתה) זוכר היטב טוביה נאור (90) ממייסדי הקיבוץ: "נערכים לנטיעת המטע הראשון ב'סבחה'. ארגון הדקלים והסוכנות היהודית מגייסים חוטרים בעמק הירדן ועמק בית שאן (חוות דושן). מיישרים את השטח ומפוצצים בורות בגבס, לנטיעת החוטרים. לריכוז המשק הצעיר ממונה סמל ההאחזות שמשון בן יהושע (לימים פרופסור לחקלאות). ואז, כמו משום מקום, מופיע עולה חדש מעירק. עובדיה שמש". בשל היותו אגרונום מדופלם עם התמחות בגידול תמרים, מונה שמש על ידי הסוכנות היהודית כאחראי על מטע התמרים הערבי בהיאחזות הנח"ל בעין רדיאן. "היה זה מטע של זריעים שגודלו וטופלו בידי שבטי הבדואים אשר חיו במקום לפני קום המדינה. הפרי היה לא אחיד ולא ראוי לשיווק מסחרי. שמש לימד את אנשי ההאחזות כיצד לטפל בעצים ובפרי, אפילו הקים מכון הבחלה קטן. הוא סיפר לאנשי המקום על הזנים הטובים שגדלים בעיראק וחזר וטען שיש כדאיות מסחרית בהבאתם לארץ".
"שמש ידע רבות אודות הטיפול בתמר והכיר היטב את זני התמרים המיובאים", מעיד טוביה, "ואך טבעי היה שינחיל מן הידע שברשותו לאנשי עין רדיאן, אלא שהללו לא היו מודעים לעומק השכלתו ונסיונו של האיש נמוך הקומה והצנוע, שמדבר עברית בעגה תנ"כית עם שיבושי מבטא משעשעים ונראה מבוגר מגילו (אז 28). נאמן לשליחותו היה שמש עסוק בטיפול במטע. אירגֵז חוטרים, גזם, הפרה, דילל ואף גדד את הפרי בעזרת ציוד פרימיטיבי. הוא איתר מחלות בתמרים ואף התריע את אנשי ההיאחזות מפניהן ".
אנשי הצבר
לקראת השלמת משימתו של יאני אבידוב נערכו ביוטבתה להכנת שטח נטיעה חדש לקליטת החוטרים, וכדי לקדם את המשימה הצטרף להיאחזות צוות של בני משקים בוגרי צבא תחת השם "צוות אזרחי" (בהם צבי לוז מדגניה ב') במטרה לפתח את המשק החקלאי ואולי למצוא לעצמם בנות זוג. "היו אלה קבוצת צברים שופעי ביטחון עצמי", אומר טוביה, "שסברו שאין להם צורך בהדרכה וליווי של אגרונום עולה חדש, ולכן במקרה הטוב הקשיבו לו בנימוס, אך לא לקחו את המלצותיו ברצינות הראויה, מה גם שלצידם עומד סגל מקצועי מאנשי כנרת כמו שמואל סטולר ונחמן ירדני. שמש הבין די מהר שבסיטואציה שנוצרה אין לו אפשרות מעשית להעביר את הידע והנסיון לצעירי האיחוד. תחת זאת הוא ניצל את היכרותו השטחית עם דוד בן גוריון וביקש להיפגש עימו. בשיחה ביניהם שהתקיימה בראשית חודש מרץ 54 שכנע שמש את בן גוריון שאפשר לטעת "יערות של תמרים" במרחבים שבין יטבתה ואילת ובין יטבתה לעין גדי ובכך להפריח את הנגב. בן גוריון, שהנגב היה יקר לו, התפעל מהאיש ומחזונו וכתב תזכיר לשר הפיתוח דב יוסף:
לדב יוסף – שלום. בד"כ נסיעה בנגב מדכאת, בוודאי הרגשת זאת במסעיך אתה בנגב. הפעם לא יכולתי להאמין למראה-עיני, בראותי התפתחויות מפליאות. ועוד יותר שמחתי על המשק-הפורח שצמח כאילו בין-לילה. שמחתי על המציאה של איש, אב לארבעה ילדים עולה מבבל, אגרונום ומומחה לדקלים שאמר לי שבערבה, אפשר לנטוע יערות של דקלים נושאי-פרי ולפרנס מאות משפחות. עתיד מזהיר. אפשר למסור לידיו, גורל יערות מטעי דקלים נושאי פרי ופיתוח מטעים אחרים בנגב ובערבה.
דב יוסף, שהתרשם ממכתבו של בן גוריון וכן מפגישות שהיו לו עם אנשי ההאחזות ובראשם שמשון בן יהושע, נאות לממן את המבצע מתקציב משרדו וכך היה. (ההתכתבות שמורה בארכיון יטבתה וארכיון בן גוריון).
קוץ של תמר
שמש, שחש את חוסר ההערכה כלפיו מצד אנשי "הצוות האזרחי", החליט לחזור למשפחתו באילת, שם התקבל בזרועות פתוחות על ידי אנשי הסוכנות שבטחו ביכולותיו והפקידו תחת אחריותו נטיעת שדרות תמרים בעיר ואת הטיפול בהן, שדרות שחלקן קיימות עד היום. הוא ביקש מאנשי הסוכנות לקבל לידיו גם שטח אדמה ארבעה ק"מ צפונית לאילת, שם יוכל לטעת תמרים ולטפל בהם בעצמו וניתן לו שטח בן 25 דונם. "שמש, שחזר לעיר פגוע מיחסם של בני הארץ" אומר טוביה, "חש שחלומו עומד להתגשם וסוף סוף יוכל לשבת בצל כפות דקליו ולפרנס את משפחתו בכבוד". המטע טופל והחל להניב, אלא שאז, במהלך יום עבודה, חדר קוץ תמר אל אצבע ידו הימנית. היד התנפחה ולא נותרה לו ברירה אלא לנסוע לבאר שבע לקבלת טיפול רפואי. הוא טופל כנגד זיהום והרופאים ציוו עליו מנוחה מוחלטת למשך מספר שבועות.
במהלך ההחלמה העביר שמש הוראות לאנשי הסוכנות כיצד לטפל במטע בתקופת העדרו, אולם כאשר שב לעבודה התברר לו שגורם כלשהו במשרד החקלאות או בסוכנות (על כך לא קיים כל תיעוד) החליט לצרף את חלקתו למטע התמרים השכן של קיבוץ איילות. כשנודע לשמש שאין כוונה להשיב לו את החלקה הוא נשבר, עזב את אילת עם משפחתו ועבר לרמת גן, שם הועסק כמתורגמן בבנק הבינלאומי תוך שהוא מקווה שביום מן הימין ישוב לגדל תמרים.
ב-1973 כשהוא בן 49 בלבד, מת שמש מהתקף לב, שהיה לדעת משפחתו תוצאה של שברון הלב שפקד אותו מאז שעזב את הערבה. גם היום, קרוב ל-70 שנה מאז פרש מעסקי התמרים, קיבוץ איילות ממשיך לכנות את החלקה המדוברת "המטע של שמש", ואף אפשר לבניו של שמש להקים במקום גלעד לזכרו.
זני תמרים מעיראק שהובאו ארצה במבצע חשאי, פינו בשנות ה-80 את מקומם לזן חדש ומוצלח בזכות גודלו וטעמו המשובח, שמקורו בצפון אפריקה והובא לארץ מארה"ב – המג'הול.
