צו עליון, הידברות 

עוד כתלמידת תיכון בבית ספר בליך ברמת גן גילתה שלומית שיחור רייכמן מנהיגות והובילה את נוער העבודה לניצחון * בהמשך למדה משפטים, כיהנה כפרקליטה צבאית של איו"ש, ניהלה את אגודות צופית ושימשית ולפני כשנתיים נבחרה לתפקיד רשמת האגודות השיתופיות – האישה הראשונה לאייש את התפקיד * ראיון 

מי שפוגש את שלומית שיחור רייכמן, אינו משער בליבו שהבחורה היפה הזו היא מנוע טורבו שהמנוע והמניע נעוץ באובדן, יתמות ילדות מיוחדת, ואופי, בעיקר אופי. הסיבה לראיון עם שלומית היא אמירה אותה אמרה בפורום מסוים: "הידברות, זהו צו עליון", מילה שעוררה את סקרנותי. 

שלומית הינה בת יחידה להוריה. אביה רם שיחור היה בשואה וסיפור חייו הינו מופת של הישרדות ובהמשך עם עלייתו לארץ, לוחם ומוביל בדרכו. רם שיחור אביה של שלומית היה ילד בשואה במחנה ריכוז פלשוב. מפקד המחנה תפס אותו גונב קליפות תפוחי אדמה ושלח את הכלבים שלו על מנת שיתנפלו על הילד היהודי הרעב. רם שידע לפענח כלבים ואהב כלבים, נתן לכלב הוראה: "שב". הכלב התיישב. בכך הוא הציל עצמו ואף קנה את לב המפקד. היו אלו כלבים רוצחים.  

המפקד התלהב ולקח את הנער שיהיה למשרת האישי שלו. עם סיום המלחמה עלה רם ארצה בגפו, והתיישב בקבוץ משמר השרון. בהמשך היה ממקימי קיבוץ צאלים ובמלחמת השחרור שירת בחטיבת הראל של הפלמ"ח והוביל שיירות לירושלים.  

שם משפחתו של רם היה במקור שוורץ (שחור). בארץ החליף את שם משפחתו לשיחור (כאחד מיובלי הנילוס). רם היה מנהיג מטבעו. הוא ניהל את המכרות הפתוחים בתמנע ובהמשך הקים את מפעלי הבטון אבן וסיד.  

באילת  פגש רם את חביבה, אימה של שלומית, שאף היא הייתה ניצולת שואה. חביבה גדלה בקישינב. משפחת חייקיס, משפחתה של חביבה, הייתה מאד רוחנית – עוד בשנת 1904 דיברו עברית.  

במהלך השואה נרצח אביה של חביבה ראשון במשפחתה. חביבה הייתה אז ילדה בת חמש. בהיותה ילדה הגיעו הגרמנים וחפרו קברים על מנת להרוג את כל היהודים יחד. אמה של חביבה התחננה בפני הגנרל שיציל את בתה. זה עבד, אותו גנרל נתן פתק והאם והבת הגיעו לבית יתומים.  

הן שהו שם במשך שנתיים ועם סיום המלחמה עלו לארץ, הגיעו לקבוץ יגור. ביגור נישאה הסבתא שוב. כיום, חביבה, אמה של שלומית, וסבתה קבורות בקבוץ יגור.  

חביבה התגייסה לצבא, חלתה בסכרת נעורים ושוחררה מהצבא. היא החליטה ללמוד רפואה אך הקבוץ לא אישר לה לימודים אלו, מה שהביא אותה לעזוב את את הקבוץ. היא למדה סיעוד, הייתה לאחות ועבדה באילת כאחות.  

באילת נפגשה חביבה עם רם, השניים נישאו ועברו לגור בחיפה. שלומית הינה בת יחידה להוריה. היה הרבה כאב משותף להוריה, ניצולי השואה. יום אחד, כאשר שלומית, אז ילדה בת שתים עשרה, שהתה בבית – חש אביה ברע. שלומית הציעה להזעיק עזרה אך האב סירב והוא נפטר כששלומית עימו לבד, ילדה בת 12.  

שלומית ואמה נותרו לבד אך כעבור זמן מה פוגשת חביבה את אהבת נעוריה אורי עמית, שהיה ראש עיריית רמת גן. השניים מתאהבים ומתחתנים ושלומית עוברת לרמת גן. 

מנהיגה ומובילה 

כל חייה של שלומית הן רצף של היותה תלמידה טובה. בהתחלה כתלמידה בבית ספר הריאלי ובהמשך כתלמידת תיכון בליך ברמת גן. ילדה כחולת עיניים עם עיניים נחושות, ניגנה על פסנתר, רקדה התעמלות אמנותית וכמובן היתה מאד פעילה בתיכון בליך הידוע.  

בבליך של 1989 הובילה שולמית את נוער העבודה לניצחון. אותן שנות ילדות ונעורים ראשונות מחשלים ומנתבים אותה להבנה ולמיומנויות בניהול וקידום כל נושא שהוא בנפשה.  

שלומית: "כשסיימתי את לימודי התיכון החלטתי להיות עתודאית וללמוד משפטים. רציתי מקצוע שיש בו ערך מוסף עם יכולת תרומה משמעותית. לאחר הלימודים התגייסתי והייתי לפרקליטת איו"ש הצבאית." 

שלומית שולטת בכל תחומי המשפט הצבאי, שולטת בנושא הרפורמה המשפטית, מוקירה ומעריכה את נושא הבג"צים ויודעת את ערכו של בית המשפט העליון. ראיון זה נערך לאחר שהודיעה כי פניה לבחירות לראשות המועצה האזורית עמק יזרעאל ולאחר תפקיד חשוב ומורכב שמילאה כרשמת האגודות במשרד הכלכלה.  

רשם האגודות השיתופיות משמש רגולטור של האגודות השיתופיות ועומד בראש האגף לאיגוד שיתופי במשרד הכלכלה. הרשם פועל מכוח פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה, שמקנות לו סמכויות מסוגים שונים, לרבות סמכויות שיפוטיות ורגולטוריות. לחלק מהצווים וההחלטות המוצאים על ידי הרשם במסגרת הסמכות השיפוטית שלו תוקף של החלטות בית משפט מחוזי. בנוסף לחקיקה כוללים דיני האגודות השיתופיות גם פסיקה מגוונת של בתי המשפט ושל הרשם, שהצטברה עם השנים ומנחה את האגף בהפעלת סמכויותיו ושירותיו. 

חסידה של שיתוף פעולה 

כל אשר עשתה שולמית בחייה היה הובלה ויחד עם זאת, יצירת שיתופי פעולה גדולים עם כל הגורמים איתם באה במגע. "בשנתיים האחרונות בהיותי רשמת האגודות השיתופיות," שולמית מספרת, "עבדתי מול שלוש ממשלות שונות. עבדתי מצוין עם כל שלושת הממשלות, ממשלת ליכוד, עם ממשלת השינוי ושוב עם ממשלת הליכוד. כולן באו לעבוד והיה שתוף פעולה מלא למען קידום הכלכלה במדינת ישראל.  

"היה שילוב ידיים מלא בקידום נושא הקרקעות, המים והמיסים של האגודות השיתופיות. העבודה הייתה רבה וכללה את מרכז השלטון המקומי, פוליטיקאים וכל ההחלטות היו מקצועיות.  

"כשהייתי פרקליטת איו"ש הייתי צמודה למשרד המשפטים ולבית משפט העליון. הייתי חתומה על המעצרים המנהליים והיו מגישים בגצ"ים ולא היה בכך תסכול עבורי, כי הבנתי שביהמ"ש העליון בוחן את ההחלטות שלי ורק במקרים נדירים מתערב, מקרים בהם השופטים לא היו משוכנעים שהסיבות למעצר נכונות.  

"בית משפט העליון פעל בצורה המקצועית ביותר ובחוכמה רבה. שם, כפרקליטת היו"ש, פגשתי את הרן רייכמן שעבד אף הוא כעורך דין. הרן הוא בן הישוב תמרת והוריו מקיבוץ עין חרוד. נישאנו ובהמשך החלטנו לחיות ולגור בתמרת שבעמק יזרעאל. בחרנו לחיות בעמק יזרעאל, בסביבה הכפרית שאנו אוהבים ומאד מיטיבה עימנו. בשל היותי בת יחידה ובשל מותו של אבי בילדותי, החלטתי להמשיך להיקרא שיחור וכמובן להיקרא רייכמן כשמו של הרן.  

"ילדתי  שני ילדים, והייתי לאם לאחר טיפולים רבים. ילדיי שהפכו אותי לאם הפכו אותי לחוליה בשלשלת של משפחתי והוריי ניצוליי השואה. האמהות לא באה לי בקלות, עברתי הרבה טיפולים עד שזכיתי בהם." 

על התקופה בה כיהנה כפרקליטה הצבאית של איו"ש, היא מספרת: "העבודה כפרקליטת היו"ש הייתה מפגש יומיומי עם טרוריסטים ומחבלים. היו אלו שנים מאד משמעותיות בחיי. היו שם אלפי תיקי רצח של פיגועים. פגשתי נערים שיצאו להתפוצץ עם חגורות נפץ. חוויתי ייאוש מאד גדול, של אותם אנשים, חוויתי חוסר תקווה מצידם. 

"שאלתי ובדקתי, איך זה שילד בן 13 רוצה להתפוצץ עם חומר נפץ? 

"עם חלוף הזמן נוכחתי ששיח והידברות הם הדרך היחידה לסיים את הסכסוך. אני זוכרת את כל כל הפיגועים והמרצחים, את המשפחות. שם הבנתי את כובד האחריות שיש עליי. החלטה מוטעית יכולה להוביל לפיגוע נוסף. ההבנה שיש רשות שופטת ואני הגורם הביצועי מאד התחדדה אצלי באותם ימים. ההחלטות של בית המשפט העליון היו מאד מקצועיות ולא הדעות האישיות של השופטים." 

פעילויות לדיבור 

היום מובילה שלומית פעילויות לשיח בכל דרך אפשרית. הדיבור והשיח מתנהלים מול 26 רשויות הנמצאות סביב עמק יזרעאל. הדיאלוג מתבצע מול קבוצות שונות של אנשים דתיים וכמובן עם אנשים מהליכוד ומגושי הימין.  

שלומית: "זהו אתגר עצום! אין כאן מקום למונולוגים או לניסיון לשכנע, אלא לדיאלוגים. נקודת הפתיחה שלי היא: 'לא אני הצודקת'. יש כלים להידברות, זהו תהליך גישורי, מעבר משיח של אינטרסים ועמדה אל עבר שיח של צרכים. חייבת להיות הקשבה פעילה, מה כל קבוצה צריכה וזקוקה, כי רק מהמקום הזה אפשר להגיע לפתרון. בהידברות חייבים לדבר מלב אל לב. בשיח מלב אל לב מתקיימת הבנה, נוצר גשר אנושי.  

"בדיבור מתקיימת לקיחת אחריות. זהו צו השעה, יצירת גשר הדברות. כשמתקיים שיח, כשמתקיימת הקשבה, אפשר לחיות אחד ליד השני בהבנה, בהכלה. השנים בהם הייתי בפרקליטות הצבאית ובכל שעשיתי אחר כך, ניהול אגודות נופית, שמשית והיותי רשמת האגודות השיתופיות, הבנתי ונוכחתי שלכל קבוצת אנשים יש את הרצון הבסיסי, ההשתייכות – ונעשו אף עוולות  בשיח, בדיאלוגים, מגיעים לפתרונות טובים ולחיים מרווחים יותר. 

שלומית מעידה על עצמה שברוב התפקידים שעשתה הייתה כמעט תמיד האישה היחידה בחדר, כאשר רוב הנוכחים היו גברים: "מעולם לא קיבלתי תפקיד כלשהו בשל היותי אישה. אני מאמינה שמנהיגות נשית יש בה איכויות רבות. נשים מטבען משתפות, הן קשובות לאחר ויוצרות שיתופיי פעולה. מנהיגות נשית מאפשרת שיח רחב ועמוק יותר, היא מחברת ומחבקת יותר. נשים יודעות לקבל החלטות מצוין. הסיבה שפחות נשים פונות לניהול והנהגה נעוצה מביקורת עצמית גדולה יותר. רק כשנשים משוכנעות שהן ממש מוצלחות בניהול והובלה הן פונות לניהול והנהגה.  

כאן מתערב הרן, בן הזוג של שלומית ואבי ילדיה ואומר בחיוך: "בכך אין ספק ונוכחתי שגברים, גם אם הם לא תמיד באמת מוכשרים בניהול – לא יהססו להציע עצמם ולפנות לניהול. היכולת הנשית לחבר בין אנשים מתקיימת אצל נשים." 

הן הרן והן שלומית נחושים בדעתם שיש לייצר שיח עמוק ורחב היכן שאפשר. שניהם מעצם היותם עורכיי דין בהשכלתם, מכירים את בתיי המשפט ומתנגדים נחרצות לרפורמה המשפטית ולסכנות שבה. הרן מרצה ומסביר על מה הרפורמה והסכנה של דיקטטורה במידה ותעבור. מעצם השרות בפרקליטות הצבאית בעבר, לשניהם ברור שבמידה והרפורמה תעבור תהיה פגיעה קשה בחיילי וקציני צה"ל.  

שלומית: "אנחנו מכירים את המשפט הבטחוני. חד-משמעית – אם לא תהיה מערכת משפטית חזקה בישראל, חיילי צה"ל יהיו חשופים לתביעות בעולם ושם יועמדו לדין. לכן, חתמנו למעלה מ-180 עורכיי דין וקצינים בכירים על עצומה הקוראת לעצור את הרפורמה המשפטית. הרפורמה המשפטית יכולה לפגוע בכל חייל או קצין ששירת בצבא. עד היום חיילי צה"ל וקציניו היו מוגנים ביציאתם מהארץ מתביעות. לכן, אני פועלת להידברות, להבנה ולהנכחה של התוצאות האפשריות."  

השד יצא מהבקבוק 

בשנים האחרונות נרשמה ירידה  במספר הנשים הבוחרות ללכת לקצונה ולבחור בקריירה צבאית. גם כאן , שלומית ונשים שהיו קצינות בצבא החליטו לקחת אחריות ולהיות למנטוריות של קצינות בקבע,  ובכך להביא לשינוי של כמות וכמובן של איכות הקצונה הנשית.  

שלומית: "בתקופת הקורונה הציבור הדתי היה הנפגע העיקרי, בשל המשבר התעסוקתי. בדבור, בקשב, בחיפוש אחר מכנה משותף רחב נמצאים הפתרונות. אני מאמינה שהקרע יכול להתאחות. חייבים לדבר וחייבים לחפש את הערכים המשותפים והמשמעויות של מהי המדינה עבורנו.  

"בדיבור יוצקים תוכן  מחודש, מה זה אומר שהמדינה יהודית, מה המשמעות של היותנו מדינה דמוקרטית. מתקיימת כאן הזדמנות עצומה לצקת תוכן חדש וגשר של חיבור בינינו כאנשים.  

"הפתרונות אינם קלים אך הם אפשריים," מוסיפה שלומית. "השד היה בתוך הבקבוק הרבה שנים, עכשיו השד יצא – וזה מחייב אותנו להתמודד ולדבר. הפתרונות הן בליבה של כל קבוצה. בנאומים של יום העצמאות, כל הנאומים דיברו על אחדות. אין מקום יותר לטשטש את הזהות של כל קבוצה וחייבים למצוא וליצור אחדות, מתוך הייחוד והמייחד כל אחד ומכאן ליצור את האחדות.  

"אלו הרוצים להוביל את הרפורמה יוצרים קרע. אני רואה שהבעייה שלנו היא הרבה יותר עמוקה ולא פשוטה, ומאמינה שבהידברות אפשר לייצר שיתופי פעולה, כאלו שיובילו לאחדות ולקשרים בין כל הקבוצות שיאפשרו משמעויות חדשות ועמוקות אצל כולנו. ההקצנה הגדולה הגיעה כי השד יצא מהבקבוק. בפגישות שלי עם אנשים אני נוכחת שמתקיימת פרשנות שונה. בהפגנה בה נכחנו, הרן ואני, פגשנו אישה חרדית, עימה יצרנו שיח. אותה אישה שאלה אותנו ממה אנו פוחדים. 

"ענינו לה: 'אנחנו חוששים שנשים יפגעו בשל זכויות הנשים'. אותה אישה הייתה בטוחה שמשלמים לנו על השתתפות בהפגנה. הבנו מדבריה שהיא חושבת שיצאנו להפגנה בשל ההפסד בבחירות. הבהרנו  ודיברנו על זכויות הנשים, מהו תפקידו בית משפט העליון. כמה קריטי תפקידו בהגנה על קבוצות מיעוט, בעיקר המגדר הנשי. אם לא בג"צ מי הגן ויגן על זכויות הנשים, על חופש הפרט, ועוד? 

"יש לאנשים זהויות והזדהויות פוליטיות. אני רואה בדיבור ושיח חשיבות עליונה, דווקא ובמיוחד בימים אלו. השסע עמוק ביותר וזוהי אחריות שלי, של כולנו,  ליצור קשר המאפשר ראייה של האחר והבנתו. נעשו הרבה עוולות במדינה, התעלמות  יוצרת תסכול וכעס. השיח יוצר חיבור הלבבות. כולנו בני אדם עם המורכבות שלנו. כל מה שקורה בימים אלו הציף את כל המורכבות של החברה הישראלית. עלינו להירתם לסולידריות חברתית, לראות ולפעול למען אוכלוסיות מוחלשות ולא ממקום של פטרונות. עלינו לפעול, לא מנקודת מוצא של צדק, אלא מתוך הבנה שזהו צו עליון, הידברות." 

שלומית שיחור רייכמן, בת חמישים, גרה בתמרת שבעמק יזרעאל, מקיימת בחייה ומגשימה את מורשת הוריה, מורשת הוריו של הרן, אימהות, זוגיות, נתינה, הובלה, תרומה ומממשת את כל הצווים המלווים  ומתקיימים בתוכה.