הרפסודיה המסורתית התקיימה השנה תחת נושא המאבק להשבת החטופים. לצד הרוח הספורטיבית, העבודה הקשה, המים והחוויות הבלתי נשכחות, כל מפרש וכל רפסודה נשאו מסרים של זיכרון, אחריות ותקווה, כשעשרות קבוצות נוער מכל רחבי הארץ התכנסו כדי לבנות, להשיט ולהתחרות – אך גם כדי להזכיר לכולנו ששום דבר לא שלם כשאחינו עדיין בעזה
*תמונה ראשית: קיבוץ יזרעאל: "לא ימין, לא שמאל, ישר". צילום: ניר לביא ובועז לניר
השמש מנצנצת לפני שקיעה מעל המים, הרוח מנסה לפלס דרכה בחום הכבד. צחקוקים, דיבורים ומכות כדור מתערבבות עם צלילי מוזיקה שבוקעת מהרמקולים ונשמעת לכל עבר. למרות האווירה השמחה, אפשר להרגיש גם את הרצינות והמשמעות שעומדות מאחורי כל מפרש. השנה הרפסודיה היא קצת אחרת – לא רק חגיגה של נוער קיבוצי, אלא גם קול זעקה.
3,500 בני ובנות נוער משתתפים השנה ברפסודיה שזוכה לסיקור נרחב מצד כלי התקשורת. בני ובנות הנוער מתראיינים לחדשות 12, לרדיו צפון ולעיתונות הארצית ומספרים על החלטתם להקדיש את הרפסודיה של התנועה הקיבוצית השנה למאבק להשבת החטופים. אלי שרעבי נותן רוח גבית לנוער ומשתף את הרפסודה שנושאת את המסר "לא ימין, לא שמאל, ישר".
צהוב שולט עד שכולם יחזרו
"הם נמצאים שם כבר כמעט שנתיים. זה לא נתפס ולא קורה שום דבר. לכן אנחנו צריכים להזכיר אותם בכל דרך ובכל דבר שאנחנו עושים", אומרת עמית שלום מקיבוץ חולדה, שבחרו השנה לצייר על המפרש שלהם סמל חטופים ענק, וסביב 50 שושנים – כמספר החטופים בעזה. "אני מאוד מקווה שהמנהיגים שלנו רואים את מה שקורה פה, כמה לנוער איכפת, כמה שום דבר לא יזוז בלי שהם יחזרו – ויתחילו לפעול".
"מאוד כיף פה", מודה חברתה לקיבוץ, נועה לוי. "האווירה טובה, מכירים חברים חדשים, ואני בהחלט ממליצה לכולם לבוא לרפסודיה, זו חוויה מדהימה. אבל השנה זה גם משהו אחר. אנחנו מרגישים שיש לנו הרבה אחריות".
הערב כבר ירד. ערב לפני המשט הגדול – והרפסודות כבר מוכנות על החוף. החבורות נחלקות למכיני ארוחת הערב, למתכוננים לטורניר הכדורעף ולאלה שעדיין עובדים על המפרשים שפרושים במחנות השונים. עשרות ידיים צובעות וכותבות, כשהצבע הצהוב הוא בהחלט הצבע השולט.
אחד מהעומלים על הצבעים הוא אריאל מזרחי מקיבוץ כפר המכבי, שיחד עם הנוער של קיבוץ אושה יצרו את אחד המפרשים הבולטים – צבעי אש חזקים סמל חטופים ומשפט מנצח.
המפרש שלהם הוקדש לסגן אדר בן סימון, מפקדת טירונים בבא"ח זיקים, שנפלה ב-7 באוקטובר לאחר קרב הירואי מול מחבלי חמאס. הם לא קשורים אליה ישירות, אך מיד כששמעו את סיפורה מהמדריך שלהם – החליטו שהמפרש שלהם יוקדש לה.
"ברגע ששמענו את הסיפור שלה ידענו שזו תהיה ההנצחה שלנו", מספר מזרחי. "אדר הייתה מדריכה אמיתית, שנתנה את הכול כדי להגן על הטירונים שלה. ערכים כאלה – אחריות, מנהיגות, עמידה בחזית – הם בדיוק מה שאנחנו לוקחים איתנו מהקיבוץ".
על המפרש הם כתבו את המשפט של אדר, שנמצא לאחר מותה במחברת שלה: "לחיות את החיים וליהנות מכל רגע". "זה המשפט שסימל אותה", מספר מזרחי. "רצינו שגם משפחתה וגם מי שרואה אותנו ירגישו שיש פה גם תקווה ושאנחנו לא שוכחים".
בנוסף, הקבוצה החליטה לשלב את סמל החטופים על המפרש. "שום דבר לא שלם כשהם עדיין שם. גם כשצוחקים ונהנים – זה כל הזמן ברקע. אנחנו לא נשלים עם זה עד שכולם יחזרו".
מגיעה לכולנו תקווה
גם טליה שני ותמרה ינחל ממושב מגדים (מועצה אזורית חוף הכרמל) עדיין עומלות על המפרש. הן החליטו להשתתף ברפסודיה ברגע האחרון, כשהן מקדישות את המפרש לרכזת האהובה מעיין אמיר, שנהרגה בתאונת דרכים במאי האחרון.
"היא הייתה הרבה מעבר לרכזת," מספרת שני. "תמיד השקיעה בנו, תמיד הייתה שם. היה לנו ברור שאנחנו חייבות לעשות את זה בשבילה. אנחנו מתגעגעות אליה מאוד".
הן מספרות שבעקבות הטרגדיה הפרטית שלהן, גם הסוגיה של החטופים קיבלה עבורן עומק חדש. "כשמאבדים מישהו קרוב, מבינים יותר את הכאב הזה. אומנם זה לא קרה באותן נסיבות, אבל אם עד אז החטופים היו בשבילנו בעיקר שמות, היום אנחנו מבינות הרבה יותר מה זה לאבד מדריך, חבר, בן כיתה", אומרת תמרה. "אנחנו מדינה כל כך קטנה, לכל מי ששם בעזה יש מעגלים ענקיים של אנשים שמכירים ואוהבים אותו. די, כל כך הרבה אנשים מתו ועדיין מתים – מגיעה לכולנו התקווה הזו שהם יחזרו בחיים, ועכשיו".
מפרשים קדימה
עם אור הבוקר, ביום השלישי של המפעל, המפרשים כבר הורמו. הרפסודות שעמלו עליהן במשך ימים נמתחו בשורה על המים, צבעוניות ומלאות במסרים של זיכרון, אובדן ותקווה. המחנה פורק לאט, ואז כולם התאספו על החוף, מביטים במשט שיוצא לדרך. הרוח דחפה את המפרשים קדימה, כאילו נשאה איתה את הקול של כל המשתתפים. קול של נוער שבנה בשלושת הימים האחרונים לא רק רפסודות, אלא גם גשר אחדות, זיכרון ותקווה שכולם ישובו הביתה.
"אפשרי בעולם, אפשרי עבורי"
הרפסודה של נוער משמרות הוקדשה לזכר סמ"ר אגם נעים ממשמרות, פרמדיקית בגדוד 52, עוצבת 'עקבות הברזל' (401), שנפלה בקרב בדרום רצועת עזה
עדי סלמור
"חברי הנעורים האהובים, רגשתם אותנו עד דמעות", כתבה לבני ובנות הנוער דורית נעים, אימה של אגם, "אני בטוחה שאגמי מסתכלת מלמעלה ועפה עליכם. תודה רבה על שאתם זוכרים ומזכירים אותה. מאחלים לכם המשך טיול מהנה והצלחה בהמשך הדרך. תזכרו שאם מישהו עשה משהו לפניכם אז בטוח שגם אתם יכולים. וחברה טובה גם הוסיפה שאם יש משהו שאתם חולמים לעשות ולא נעשה לפניכם, אז תהיו אלה הראשונים להצליח, כי אין לי ספק שאתם יכולים".
