דברים לזכרו של האמן חיים מאירס (ווייס) מקיבוץ שובל
הצטערתי לקרוא בדף אינפורמטיבי שהגיע מקיבוץ שובל לארכיון התנועה ביד יערי, שהאמן, הצייר חיים מאירס (וייס) נפטר ואיננו עמנו עוד.
חיים מאירס (וייס) נולד בשנת 1924 בארה"ב. היה פעיל בתנועת השומר הצעיר. לחם במלחמת העולם השנייה באירופה, עלה ארצה בעליה ב' בשנת 1947 ומאז היה חבר קיבוץ שובל בנגב. בקיבוצו מילא סל של תפקידים בתחומי תרבות, כלכלה, תעשייה וחברה. כמו כן, ריכז את מוסך הקיבוץ. למד ציור בארה"ב ואצל אומנים ידועים בארץ, בבית הספר לאומנות בבת ים והשתלם במכללת אורנים. הציג בארץ ובחו"ל בגלריות ומוזיאונים והיה מפעילי האומנות הקיבוצית.
דמות מוזרה בנוף הציירים
לנגד עיניי עולה דמותו הפעלתנית, המוזרה משהו בנוף הציירים, חברי ארגון אומני הקיבוץ הארצי. עולות בזיכרוני תמונות של מפגשים ופרויקטים משותפים בנושא האומנות הקיבוצית שחיים היה חלק בלתי נפרד מהם וחלקם אף יזם, בעיקר בשנות ה-80-70 של המאה ה-20. ואכן, חיים מאירס היה מדור האומנים הראשון בקיבוצו והשתייך לשכבת האומנים המייסדים שסללו במעשיהם, פעילותם ויצירתם את הדרך לדור השני של אומנים בני קיבוץ ומצטרפים. חיים עסק לא רק באומנות לעצמו וסביבתו, אלא עמס על שכמו תפקיד ניהול של גלריית הקיבוץ, מעורבות בארגון אומני הקיבוץ הארצי, בסדנת האומנים הקיבוצית בתל אביב ובעיקר במעשה החינוכי שלו בהוראת אומנות והתוויית דרך של יצירה לכל גילאי הקיבוץ. שנים רבות עסק בהוראת ציור. מאמין גדול בשילוב מבוגרים עם צעירים בכיתות ללימוד אומנות כרווח לשני הצדדים. פיתח שיטות לימוד מקוריות ולא שגרתיות. בהמשך דרכו כמורה לאומנות לימד במכללה לאומנות חזותית בבאר שבע, במועצה האזורית יואב ובסדנת אומני הקיבוץ בתל אביב.
אומן השומר על ייחודו
סגנונו האומנותי של חיים היה מיוחד ובעל תווי הכר שהגדירו אותו ואת יצירתו, וביטא את סגנונו ואישיותו המיוחדת. מבקרת האומנות דורית קדר הטיבה להגדירו:
"מאירס אינו הולך בתלם. המופשט שלו אינו איכות נפרדת ואוטונומית אלא חלק מהתמונה הכוללת, המשמשת את המוטיב הפיגורטיבי ואפילו בונה אותו. הישירות, השימוש בשפה גלויה ומובנת, היעדר מסר לכאורה – בודדו אמן זה, השומר על ייחודו" (מתוך הקדמה לאלבום, קטלוגי: חיים מאירס (וייס) – ציורים. בהוצאת ספריית פועלים, 1991).
בשנת 1991 הופק אלבום קטלוגי מיצירותיו של חיים מאירס, בעריכתם המשותפת של נתן שחם ורוני רכב שהפיקו סדרת אומנות בהוצאת ספריית פועלים. באותו אלבום מגדיר האומן את יצירתו במילים אלו:
"לתמונות שלי אין שם. המגע בינן ובין הצופה צריך להיות ספונטני, בלתי אמצעי, מעין דו שיח חופשי מהשפעות. אותה דמות יכולה לדבר בשפה שונה ולעורר אסוציאציות שונות אצל אנשים שונים; היא יכולה להיות עצובה בעיני האחד וקומית בעיני האחר, מפני שכזאת היא גם האינטראקציה שביני לבינה. הדמויות שלי צומחות על הנייר מול עיני, ביטוין משתנה, הן משוחחות אתי, צוחקות אלי, ולפעמים גם עלי; יחסינו קרובים ואינטימיים".
שום מסגרת ממסדית לא יכולה לעצור את רוח האדם שבו
דמות האדם היא מרכזית ביצירתו, משתנה ודינמית. נוגעת בהומור במיניות ובחיים. האומן מציג גלריה של דמויות עם מאפיינים שונים, לרוב קלילות, הומוריסטיות בצבעי מים, על סף המופשט. חיים אהב לחקור את התפשטות הכתם הפורץ את מסגרת הדמות. להבנתי חיים קבע בדרכו זו את השקפת עולמו ששום מסגרת ממסדית, פוליטית או חברתית לא יכולה לעצור את רוח האדם שבו.
חיים מאירס מקיים דו שיח תמידי עם עצמו וסביבתו באמצעות דמויותיו הנעות בין הפיגורטיבי למופשט. בי הקו לכתם, מעברים בין צורות ומסגרות. מאירס אוחז ברבות מיצירותיו בטכניקת ה"מונוטייפים" (הדפסים חד פעמיים), כמו היו מבחני "רורשאך" ועליהם מוסיף תובנות והשלמות קוויות של דמויותיו. מאמץ את המקריות אל יצירותיו. מתכתב לדעתי עם רעיונות מתחום הפסיכולוגיה והתת מודע בבניית יצירותיו. למרות שיצירותיו מהדהדות עם "אמנות מעולם הילד" הנותנת דרור למאוויים ולרצונות כמוסים וראשוניים, טכניקה שאומנים רבים אחזו בה, יצירתו איננה תמימה. היא פשוטה, אך לא פשטנית. מלאת הומור אינטליגנטי, בהחלט כזו המבטאת את חיים מאירס כפי שאני זוכר אותו.
ארעיות הצריף
ביקרתי אותו לפני שנים בצריף הסטודיו שלו, מה שזכור לי ממנו הוא הארעיות הבלתי ראויה שלו. חיים היה אומן מוכר ומוערך בגיל מבוגר. התפלאתי כיצד אין לו סטודיו ראוי יותר? הבנתי שחיים העדיף את ארעיות הצריף, סביבת יצירה שתאמה את יצירותיו הלא ממוסדות, קלילות, שקופות הרותמות את המקריות ליצירה. כך גם הסטודיו, מרחב יצירה לא ממוסד המרחף בין העולמות של חייו ויצירתו.
תודה לחיים מאירס (וייס) על שנים של יצירה שהוסיפה את ייחודה ליצירה הקיבוצית והישראלית.