אחרי שילדה תאומים ובדרך להוצאת אלבום סולו, אור טפלר, חברת להקת "FORESTT" המוכרת בשם "אורקה" מספרת כמה פעלה מתוך ריצוי מול כולם – בבית, מול חברי הלהקות שלה, מול המנהלים וכיצד נגמלה ממנגנון הריצוי.
אורקה משתפת אותנו עם השקפותיה, מחשבותיה ובשאלות המעסיקות כל אישה בעידן הפוסט פמיניסטי: מה היא אישה בשנת 2021? "אנחנו כולנו מרגישות שמשהו משתנה. אני רואה נשים סביבי מתעקשות ונלחמות… אין לי אפילו את הפעלים העכשוויים כי זו לא באמת מלחמה"
אור טפלר היא אישה שאומרת "כן" לחיים. אור, ששם הבמה שלה הוא אורקה, חיה במושב תלמי אלעזר עם בן זוגה אמיר ועם ילדיהם התאומים נינה וכים. במקביל היא יוצרת, מלחינה, כותבת ושרה בשתי להקות – להקת "אורות" שמובילה מעגלי שירה מקודשת ולהקת “FORESTT”, להקת אינדי שיוצרת מוסיקה יער ייחודית – שילוב של כינור, חליל, גיטרות, בס, תופים והמון קולות. מוזיקה מאוד מורכבת אך גם מאוד פשוטה ומלודית שלא מתיישבת ממש בשום ז'אנר.
דרכה של אורקה אל הבמה ואל האישה שהיא היום התחילה כמעט במקרה: "אני טוענת שנחטפתי… כאילו, בואי נקרקע איזה קונספט של 'תמיד חלמתי להיות זמרת'. לא. אני מאוד רציתי להצליח. תמיד הייתי אדם הישגי ותחרותי והיה לי חשוב מגיל צעיר להוכיח את עצמי ולהיות עצמאית בעולם, בגלל כל מיני סיבות, כולל הבית שבו גדלתי והחינוך שקיבלתי.
"כשהייתי קטנה אמא שלי עברה תאונה קשה והייתי צריכה כמו: to step up לתוך החיים וזה גם ממקום טוב, מן אופי כזה של פייטרית. החלום שלי, אם בכלל היה כזה דבר חלום ועתיד, היה תמיד להצליח, לא ידעתי במה ורציתי לחיות ממש ממש טוב, רציתי לאכול את החיים וזה מבחינתי הצלחה. בדרך של להוריד את החלום הזה למציאות ולקרקע אותו הנחתי אז שאכתוב ספרים או שאתעסק בקולנוע ותיאטרון, בכלל מאוד רציתי להיות שחקנית."
כשאהיה גדולה
שנים רבות, כנערה צעירה, אור השקיעה בקריאת מחזות ובביקורים בתיאטרון ולשם כיוונה את תקוותיה. היא מספרת שזו גם אחת הסיבות שבגללן לא סיימה תיכון כמו שצריך.
היה לה ברור שהיא תהיה אומנית כשתהיה גדולה, והייתה לכך גם לגיטימציה בבית בו גדלה, אבל לא היה לה חלום להיות מוסיקאית וזמרת, על אף שמוסיקה תמיד תפסה מקום נכבד בחיים שלה.
לחיים, מסתבר, היו תוכניות אחרות בשבילה: "עם החיים ועם השנים פשוט קלטתי שכל פעם שאני שרה קורה משהו, וזה היה מן זיהוי כזה מאוד עניו. קורה משהו לסביבה.
לי זה כיף, לי יש הנאה, אני אוהבת לשיר ואני נהנית מזה אבל לא חייבת את הבמה. ומצד שני, כל פעם שאני מנגנת ושרה קורה משהו. אני חושבת שהפעם הראשונה שהבנתי כמה זה חזק היה כשהייתי בתיכון והלכתי לחבר שהיה מוסיקאי, פסנתרן וגיטריסט.
התיישבתי לידו בפסנתר והוא ניגן את 'תתחנני אלי' של אביתר בנאי ואני שרתי ועפתי על זה. כשסיימנו לשיר הרגשנו שקרה פה משהו והוא אמר לי 'וואו, איזה FEEL' ובאמת הרגשתי שיש שם משהו."
אחרי התיכון אורקה המשיכה בחייה ועדיין ניסתה להגשים את חלומה להיות בכלל שחקנית. היא ניגשה לאודישנים לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין ולצערה לא התקבלה באותה השנה. היא מספרת שזה שבר אותה.
כיוון שבביה"ס של יורם לוינשטיין אמרו לה שאולי תחזור ותנסה בשנה הבאה – הייתה לה פתאום שנה מהחיים להעביר. מישהי שפעם הייתה המפקדת שלה בצבא ולמדה באותה התקופה בבית הספר רימון למוסיקה, שהיתה תמיד שומעת אותה בטירונות מנגנת על הגיטרה ושרה, הציעה לה להעביר את השנה הזאת בלימודי מוסיקה: "הלכתי לרימון על הדרך. זה קרה על הדרך.
"ברימון לא הייתי כוכבת, לא הייתי אהובת המורים, לא נחשבתי זמרת מרשימה, אבל מה שכן, יהודה עדר קלט אותי ואימץ אותי, הוא היה אחד מאלה שגרמו לי להבין שיש לי משהו.
יהודה עדר הוא האגדה של רימון, עכשיו הוא נשיא בית הספר והוא אימץ אותי מהתחלה. יש לו כיתה אגדית ברימון שנקראת הלחנת שירים א' וכולם עוברים אצלו, כל הזמרים הגדולים – אתי אנקרי, אביב גפן, קרן פלס, מירי מסיקה – כולם עוברים אצלו.
וגם אני הייתי שם והוא גרם לי להרגיש שיש לי משהו ממש מיוחד. הוא הכניס אותי לכל מיני פרויקטים ולא ידעתי ממש מוסיקה ולא היו לי הציונים הכי טובים ולא הייתי זמרת כזאת טובה, אבל הייתי יצירתית ושונה והוא גרם לי להרגיש ששונה זה טוב ומיוחד."
תוך כדי שהיא לומדת ברימון, אורקה גרה בתל אביב בדירת שותפים, כמו כל סטודנטית בת גילה. השותף שלה לדירה דאז היה עמית, שעסק בהפקה של פסטיבלים רוחניים שונים.
אז, לפני כ-15 שנה לערך, סצנת הפסטיבלים הרוחניים פרחה וברחבי הארץ התקיימו פסטיבלים שונים ורבים.
בחלק מהפסטיבלים האלה, שלרוב התקיימו לאורך כל סוף השבוע, היה נהוג לקיים קבלת שבת ולהביא כמה אנשים שינגנו במהלכה שירים רוחניים: "אני בכלל הייתי בג'אז ובאלקטרוני ובמגניבות ובאינדי.
אז זה עוד לא נקרא אינדי אבל בתל אביב, באווירה של פלורנטין, וכשהוא הציע לי אמרתי 'יאללה, 400 שקל, נעשה הופעה ביום שישי בערב, מה אכפת לי', במילא אני באה למסיבות האלה.
ואז אמרו לי גם שיש עוד שותף של הפסטיבלים האלה שקוראים לו טורי והוא בכלל רוצה שבחור בשם אוריה יעשה את קבלת השבת אז אולי את ואוריה תפגשו ותעשו משהו ביחד."
אורקה מספרת שכשאוריה הגיע לדירה שלה בפלורנטין לעשות חזרה היא לא הכירה אף שיר מהז'אנר הרוחני והיא גם לא לגמרי התחברה. אוריה צור, לדבריה, היה מאוד רוחני, היפי כזה שהיא לא לגמרי הבינה אז אבל מיד אהבה.
ושוב החיים, שכבר ניסו לרמוז לאורקה פעם אחר פעם שזהו הנתיב עבורה, הראו לה מה קורה כשהיא שרה: "הופעה ראשונה, וואו, חשמל. הופעה שניה, הופעה שלישית ומתחילים להזמין אותנו ותוך שנה וחצי, אני חושבת, הופענו בכל הפסטיבלים הרוחניים בארץ והיו הרבה – ופתאום זה כבר לא נהיה רק סתם הופעה. המוסיקה חטפה אותי. הוכרזתי כזמרת של השבט הרבה לפני שהסכמתי שאני חלק מהשבט או שאני בכלל זמרת. ככה הכל התחיל."
דרך המוסיקה
אם תשאלו את אורקה היום היא תגיד לכם שהיא לא הייתה רוצה שזה יקרה אחרת, כולל שברון הלב של הדחייה מיורם לוינשטיין שהביא אותה לשכב על המיטה בדיכאון למשך שבועיים.
כיום ברור לה שזה החלום שלה ברמה העמוקה והגבוהה ביותר אבל לא הייתה יכולת לדעת אותו לפני שהתממש, פשוט כי הוא לא היה חלק מפלטת הצבעים שלה.
מה שכן היא ידעה לעשות, באופן אינטואיטיבי כמעט, הוא להיות פתוחה לזרימת החיים ולומר כן למה שנקרה בדרך: "זה עשה איתי הרבה חסד.
זה שלא אמרתי 'לא, אני אהיה שחקנית לא משנה מה, לא התקבלתי ליורם לוינשטיין אז אנסה לכל בתי הספר האחרים'.
אני לא אומרת שאנשים צריכים לפעול כמוני, אבל זה שלא הייתי באטצ'מנט והייתי בזרימה על החיים הביא לי מלא טוב."
להקת "אורות" שנולדה מהחיבור בין אורקה לאוריה פועלת עד היום והם מאמינים שזו בכלל לא להקה, זה פרויקט חיים חלוצי של שירת מעגלים, שבא להוריד את האמן מהבמה לרחבה; פרויקט של הפצת אהבה, אמת ואחדות, או כמו שאורקה קוראת לזה: "רפואת הביחד דרך מוסיקה". כש"אורות" מופיעה הם והקהל שרים יחד את השירים, שירי תפילה מכל מיני מסורות, ומבחינתם זהו מעין "בית כנסת אלטרנטיבי".
במהלך השנים, בעוד היא שרה במעגלים שירי תפילה שכבר הולחנו ונכתבו, כתבה אורקה בעצמה שירים והלחינה מנגינות שהיא מגדירה כמורכבות. התכנים שהיא כתבה והמנגינות שהלחינה לא התאימו ל"אורות" ולכן התחילה להופיע איתם מידי פעם לבד.
גם פה, היא מספרת, לא הייתה איזו מטרה ברורה. היה רצון לחקור ולנגן, לפגוש במה ואתגרים מקצועיים חדשים.
את החומרים האלה שכתבה והלחינה השמיעה לחבר טוב שהוא בסיסט שישר אמר לה שהוא בפנים וככה, לאט-לאט מהר-מהר, התגבשה להקת 'FORESTT' שמאחוריה כבר הופעות מלאות עד אפס מקום בארץ ובעולם וגם אלבום אחד.
חברי הלהקה, מלבד אורקה, הם עדן ניר, ניתאי מרקוס, נדב פאסט, רות דנון ואיתי כפיר.
שתי הלהקות הללו קיבלו "זבנג בפרצוף" בקורונה, כפי שמנסחת את זה אורקה. הם ניצלו כל רגע שכן היה אפשר בשביל להיפגש אבל אין ספק שעבור שתי הלהקות הללו, שבסופו של דבר מבקשות לפגוש עוד לבבות, זה היה ממש לא פשוט.
עכשיו, לאט לאט הם חוזרים להופיע בהופעות קטנות ואינטימיות יותר המותאמות לתקופה. עבור אורקה עצמה, ההתכנסות הזאת פנימה הולידה, לראשונה בקריירה שלה, עבודה על אלבום סולו עם שירים פרי עטה (למעשה, זהו EP של חמישה שירים, עליו היא עובדת עם המפיק נדב דגון). עוד דבר שהיא אפילו לא חלמה עליו והנה הוא קורה.
אלבום ראשון ותאומים
איך כל זה קורה במקביל להיותה בת זוג ואמא לתאומים, שמבקשת לקיים גם חיי משפחה? כאן נכנסת השקפת עולמה המרתקת של אורקה בכל הקשור לנשיות בעידן בו אנחנו חיות: "יש פה מורכבות בדיבור על הנושא הזה ואני עדיין, כמובן, בוחרת ורוצה לדבר על הנושא הזה, של האימהות.
בא לי, קודם כל, להגיד שאימהות וקריירה, בואו נסתכל על זה בצורה חדשה. אני רוצה להגיד לנו אבל אני אגיד שלי אין כמעט מודלים משפחתיים כאלה.
מודלים בריאים קיימים, אני לא מבטלת את המודלים הקיימים, אבל אני מרגישה שאין לי מודל להסתכל עליו שהוא מודל שבו ההורים הם שוויוניים בגידול הילדים.
"אני ובן הזוג שלי מגדלים את הילדים יחד מהיום הראשון. אולי זה כי נולדו לנו תאומים ואולי זה בגלל שהעבודה של בן הזוג שלי כרגע רובה מהבית, אז אולי אלה הנסיבות אבל גם לא הייתי רוצה את זה אחרת.
שני ההורים מגדלים את הילדים, יש פה שתי מערכות כלכליות שלא שזורות אחת בשניה, לכל אחד יש את חשבון הבנק שלו והוא אחראי על הכסף שלו ושלה ויש ביחד חשבון של הבית, מה שבעיני מאוד תומך בעצמאות.
אני לא מדברת מתוך פחד או אימה שמישהו ייקח לי אלא מתוך שפע. זה תהליך של עצמאות כלכלית והגשמתית לכל אחד ואחת מאיתנו. אני לא רוצה שזה יישמע לוחמני כי זה לא, אבל אף אחד לא יגיד לי שאני לא יכולה ללכת לעשות את הדבר שאני אוהבת כי אני צריכה להישאר בבית, לא בן זוגי ולא החברה."
האלבום הראשון של 'FORESTT' יצא כשהתאומים של אורקה היו בני חצי שנה: "זה היה קשה ומאתגר אבל אני אמא שעם שני ילדים שהם בני שנתיים וחצי עכשיו שלא מרגישה שהיא לא יודעת מיהי.
ולא איבדתי את ה'מיהי' הזה אף פעם והנקתי את הילדים שלי שנה וחצי ונעזרתי המון. שוב, הייתה לי הפריבילגיה, יש לי תאומים, ובעולם של היום יגידו 'בטח שהייתה לך מטפלת ועוזרת, יש לך תאומים', אבל זה נראה לי לגמרי סבבה שגם מי שאין לה תאומים תהיה לה מטפלת ועוזרת.
כאילו, מבחינת החברה הייתה לי לגיטימציה שלמישהי אחרת אין כי אם יש לך ילד אחד אז תעשי הכל לבד ותהיי 'סופר-וומן' ומה את מתלוננת… אני לא מפארת את עצמי, היה מאוד מאוד קשה ועל הקצה ומצד שני אני לא מכירה הורים, גם לא לילד אחד, שלא היה להם קשה. עבורי אני מצאתי את הדרך וגם עם הבאת שני המתוקים שלי לעולם וההנקה וההתמסרות עדיין לעולם לא הפסקתי ליצור".
בעידן הפוסט פמיניסטי
מה שאורקה כן הייתה עושה אחרת, לדבריה, וכן הייתה מציעה לנשים במצבה לעשות אחרת הוא לשים לב למנגנון של הריצוי. היא מספרת כמה היא הייתה פועלת מתוך ריצוי מול כולם – בבית, מול חברי הלהקות שלה, מול המנהלים שלה.
היא מספרת שהייתה מנסה לעשות הכל מהכל כדי שכולם יקבלו את מנת האורקה שלהם, במקום לעשות את מה שבריא לה כאמא טרייה לתאומים: "שם היה לי לימוד גדול להבין ש… לא.
המטפלת שלי אמרה לי 'אני מורישה לך בזאת את הזכות לאכזב, את החברה, את ההורים שלך, את בן הזוג שלך, את הקולגות שלך ואפילו את עצמך.
את לא צריכה להיות ללא רבב ומושלמת', כי הייתי צריכה תמיד שהמקרר יהיה מלא באוכל טרי והבית יהיה נקי – ולאט לאט למדתי כמה אני יכולה להיעזר כדי שהבית יהיה שפוי."
המקום הנשי השלם הזה, שאינו מושלם אך יש בו עושר רב – הצלחה וקושי, פגיעות ויופי, עוצמה ואכזבה – בא לידי ביטוי גם בעבודתה של אורקה.
אורקה מסבירה שבשנה האחרונה מה שהכי מעניין אותה זה לשאול: "מה זה אומר להיות אישה ב-2021? אני שואלת את זה בכל מעגל ובכל מפגש. אני עובדת עם מאות נשים.
מה זה אומר? מה זו האיכות הזו החדשה? אנחנו כולנו מרגישות שמשהו משתנה. אני רואה נשים סביבי מתעקשות ונלחמות… אין לי אפילו את הפעלים העכשוויים כי זו לא באמת מלחמה.
זה כמו מתחדשות במשהו וכל הנשים שאני פוגשת פחות פוחדות, פחות מופעלות, פחות מרצות, פחות ופחות מוכנות לוותר על החיים שלהן, על האימהות שהן תופסות כנכונה עבורן, על החלומות שלהן. גם באלבום החדש יש קטע שהוא מאוד… פוסט פמיניסטי.
אני אומרת ככה, כי אני לא שורפת חזיות ולא שונאת גברים, להפך. מאוהבת בגברים. מכירה גברים מהממים וסופר מפותחים וחלוציים בדרך שלהם, ולצד זה יש לי נשים בחיים שלי שהן מאוד דומיננטיות ומאוד חזקות וכולנו עושות את המסע הזה מריצוי לחירות."
מה שאורקה בעצם מזמינה את כולנו לעשות זה לרגע לנער את התפקידים וההגדרות הנוקשות שלהם ולפגוש את מי שאנחנו באמת. היא מזמינה אותנו לראות שיש מגוון, שיש הרבה מבנים וצורות ואפשרויות אינסופיות שאנחנו יכולות ויכולים לבחור בהן בעיניים פקוחות.
לבחור במה שאנחנו באמת רוצים ולא במה שהורישו לנו שככה הוא וזהו ויותר מזה: "זה גם להעביר את זה לילדים שלנו. כי אם יש לך בן זוג שהחלום שלו ומה שעושה לו טוב זה להיות בבית עם הילדים ואת רוצה לפרנס, אז ואללה…
אני לא אומרת שזה בהכרח המבנה אבל אפשר להסתכל מה מדויק לנו ומה נכון לנו ונעצים אחד את השנייה ונבין איך עושים את זה.
לא על חשבון הילדים, עם הילדים. איך אנחנו בונים את זה ככה שלכולם יהיה הכי מרווח ונעים."
אמנם אורקה, כפי שכבר ניתן להבין, היא כבר לא אחת כזאת שמתכננת תוכניות ונצמדת אליהן אלא חיה מתוך זרימה ואמון, אבל כן יש לה ציפיות לעתיד: "מה שמעניין אותי לעשות הלאה זו באמת העבודה הזו של מנהיגות נשית דרך מוסיקה.
אני מדברת המון בהופעות, מפעילה, חוקרת. אני מניחה שאתעסק יותר ויותר בנשיות מתחדשת."
אורקה מעבירה סדנאות ותהליכים בהם היא עובדת עם נשים על פתיחה של הקול ועל ביטוי קולי בשביל שנשים יבינו כמה הקול שלהן חשוב, בטח בתקופה הזאת: "אישה שנפתחת ומסכימה לעצמה לא לרצות ולא להיות בתפקידים, כי היא חייבת והולכת עד הסוף עם התשוקה שלה והאהבה שלה מדבקת כל מי סביבה. כי חופש זה מדבק ואמת זה מדבק וכנות זה מדבק וחיים זה מדבק."
צילומים | ג'וד מוסקו
תגובה אחת
הכתבה מקסימה!
ואורקה מהממת🙂❤מומלץ ממש לפגוש בה ובמוזיקה שהיא יוצרת.