קְדוּמִים וקִדְמָה

מנשה סמירה, בן מושב בית עזרא וכיום חבר מושב ביצרון, הוא מנכ"ל שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין * האתר מציג את הטבע בא"י בעת שהעם ישב על אדמתו, ומפעיל בני נוער ומבוגרים בטיולים וסדנאות לרכישת מיומנויות שונות לעתיד, ביניהן מנהיגות * עדינה בר-אל סיירה ב"נאות קדומים" עם סמירה המציג את המצוי בגן וייחודו, וכן מספר על חייו כאיש חינוך בעל ניסיון רב שנים, בצבא ובחיים האזרחיים

אתר "נאות קדומים" נפרש על פני שטח של 2,500 דונם בגבעות השפלה הנמוכה, בגובה של עד 270 מטר מעל פני הים. השמורה היא בעצם גן לאומי ליד יער בן-שמן. השטח הוקצה ב-1965 באישור קברניטי המדינה דאז: דוד בן גוריון, יצחק נבון, קדיש לוז, רענן וייץ מהקק"ל ואחרים. מי שהניע את גלגלי הפרויקט, מי ששכנע אותם להקדיש את השטח הזה לגן לאומי, למערכת חינוכית ערכית שקשורה בטבע ובחקלאות. היה נגה הראובני ז"ל, היזם והמייסד.  

קשר בין עבר לעתיד 

נגה הראובני (1924-2007), יליד ירושלים, יסד את הגן הלאומי וקיבל את "פרס ישראל" על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. הוריו, חנה וד"ר אפרים הראובני, עלו ארצה בעלייה השנייה, בשנת 1905. ועבדו באוניברסיטה העברית. הם היו בוטנאים שהתמחו בצמחי ארץ ישראל. לחנה ואפרים ראובני היה חלום להקים גן בוטני שיכלול את הצמחים שנזכרים במקורות ושאפיינו את ארץ ישראל, כאשר העם ישב עדיין על אדמתו, לפני צאתו לגולה. אך מי שהגשים חלום זה הוא בנם, נגה הראובני.  

אומר מנכ"ל נאות קדומים מנשה סמירה: "השטח הזה, בלב מדינת ישראל, הוא בעצם מתנה גדולה לעם ישראל. תכלית הקמתו של הגן הלאומי 'נאות קדומים' היתה לרכז ולאגד את רוב הצמחים של ארץ ישראל שנזכרו במקורות: בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. וללמד את תפקידם ומקומם בתרבות ובמסורת של עם ישראל. 

"עם ישראל גלה מארצו," הוא אומר, "אבל הצמחים של הארץ תרמו לזיקה העמוקה של היהודים במשך שנות הגלות. הצמחים השתלבו במורשת ובמסורת היהודית – בתפילה, במצוות שונות ובאורח החיים כולו."  

מנשה מסביר ש, "המונחים דגן, תירוש ויצהר מופיעים יחד, בסדר זה, כמה פעמים בתנ"ך ופעמיים בתפילת שמונה-עשרה. כידוע הם משבעת המינים של ארצנו: דגן: חיטה ושעורה. תירוש: יבול הגפן, יצהר: יבול הזית, השמן. בערב שבת מקדשים על היין, וכך במשך אלפי שנים נשמרה הזיקה לארץ באמצעות פירותיה. כשבני ישראל הגיעו לארץ לאחר מעבר הירדן והתיישבו בה, הם התפרנסו מחקלאות." הוא מציין "לכן גם הנביאים בנבואותיהם תיבלו את דבריהם במשלים ודימויים מהצומח בארץ ישראל, כמו במשל יותם (שופטים, ט'), בו הלכו העצים למשוח עליהם מלך, ומשל הכרם של הנביא ישעיהו (ישעיהו, הא) ועוד…"  

מעניין ביותר הוא הפסוק מתהילים: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". סמירה מסב את תשומת ליבנו להבדל בין שני העצים הללו. שניהם שונים זה מזה בתנאי גידולם ובאזורים בהם הם צומחים. בעוד הארז צומח במקומות גבוהים, קרירים, התמר צומח במדבר, בחום: "מובן שהם לא צומחים זה ליד זה אלא בנאות קדומים, שם שתל אותם נוגה הראובני. וזה ממחיש את ה'ביחד' של עם ישראל, כמאמר המשכו של פסוק זה: 'שתולים בבית ה'. בחצרות אלוהינו יפריחו'." 

עוד הוא מוסיף: "אנשי העלייה השנייה ניסו להציג את 'היהודי החדש', החקלאי והקשר לטבע. הקושאן שלנו על ארצנו הוא בעצם ספר התנ"ך. בן-גוריון התחבר לתנ"ך, לפיכך לא פלא שהוא היה אחד מהקברניטים שתמכו בהקמת הגן הלאומי נאות קדומים, כדי ללמד את בני הדורות הבאים את הקשר והשורשים של עמנו, ולחבר אותנו עם ההווה והעתיד."   

סמירה עומד על משמעות שם המקום: נאות – פרושו גם בית, נווה, שהוא בית הטבע – החי והצומח. והוא גם נאה מאוד. קדומים – כולל בתוכו את המילים "קדוּם" וקדמה". אנחנו מציגים במקום זה את התרבות הקדומה של ארצנו ושל עמנו, ומצד שני פועלים למען הקדמה, שכוללת שמירה על סביבה ירוקה וכדור הארץ. בשמורה מתקיימת פעילות המדגישה את יחסי הגומלין בין הטבע לאדם.

הגבעות החשופות הפכו לפורחות 

נגה הראובני קיבל שטח ובו גבעות טרשים חשופות. הוא הפך את המקום לשמורת טבע שניטעה ברובה בידי אדם. השותף שלו לתכנון היה אדריכל הנוי ע. הלל, המשורר הידוע, יליד משמר העמק. בבניית האתר היה אכן גם משהו פואטי. לדוגמא שביל החוכמה נקרא כך, כי העצים שניטעו משני צדדיו מספרים סיפורים מספר משלי, ספרו של שלמה החכם מכל אדם. השביל הזה מסתיים בבריכת שלמה. ניתן לומר שהשטח, האתרים והמסלולים מדברים שירה. 

גבעת המנורה קיבלה את שמה כי נטועים עליה עצי זית רבים, באשר השמן שהופק מהם שימש את הדלקת מנורת בית המקדש. וכמובן שיש לו עוד ועוד שימושים במסורת, כגון משיחת מלך חדש, תרופות ומאכל.   

לשם גבעת לוז יש שתי משמעויות. האחת: היא נקראת על שם קדיש לוז, שהיה בין שלל תפקידיו גם שר חקלאות  ויו"ר הכנסת, וגם יו"ר הוועד המנהל הראשון של נאות קדומים. ומשמעות שנייה – עצי הלוז, השקד, הנטועים על הגבעה. 

חיים של חקלאים ורועים 

בכל האתר, בין עצים, שבילים ומבנים ויש סוכות מצלות. המקום הראשון בו עצרנו היה בור מים מתחת לאחת הסוכות: "בורות המים הם 'הסטרטאפ' היהודי מלפני למעלה מאלפיים שנה, כי לא היה בחבל ארץ זה שפע של מים," אומר מנשה. "להבדיל מבארות שהמים נובעים מהם, בורות המים הם מקווי מים בהם נאגרים מי גשמים, שמועברים מהם בתעלות להשקיה למקומות שונים. בשפה העברית יש ביטויים שקשורים לנושא. ביניהם: 'בור סוּד שאינו מאבד אף טיפה', 'אין הבור מתמלא מחוליית' (ופה ראינו את החולייה העליונה מעל הבור), 'הלך החבל אחרי הדלי' ועוד." 

בנאות קדומים יש בורות טבעיים מהזמן הקדום, וכן בורות משופצים ומשוחזרים. בנוסף להדגמה כיצד שאבו פעם מים, יש שימוש בבורות בסדנת מנהיגות, אחת מני רבות שמתקיימות באתר.  

אבותינו היו רועי צאן לפני שהתיישבו בארץ ישראל. רעיית צאן היתה מאוד נפוצה בימי קדם. בנאות קדומים רוצים לשמר את העדרים של פעם. המבקרים יכולים לראות בדיר כ-50 עיזים וכבשים, וגם כאן מתרגלים בסדנת מנהיגות: הקבוצות נדרשות להוביל עדר בן 15 פרטים, ולבצע משימות שונות. תרגיל נוסף הוא: להפריד בין העיזים לכבשים.  

מנשה מאיר את עינינו בהבדל בין הכבשים לעיזים: "הכבשה, שמה מן השורש כ.ב.ש היא יותר כנועה, כובשת את רוחה, מכבדת את רצון בעליה. בעוד העז היא עזת פנים. זאת ועוד: הכבשים תמיד נמצאות ביחד, מצטופפות  זו ליד זו ובדרך זו נזהרות מטורפים, בעוד העיזים מפוזרות. כל אחת מתנהלת לעצמה, וכך הסיכוי להיתפס על ידי זאב או נמר הוא קטן."  

עוד מוסיף מנשה לגבי היחס לו 'זכו' העיזים בארץ: "היחס אל העז היה  שלילי במשך שנים, וזאת משום שהיא מלחכת גידולים שונים, פוגעת בחקלאות והייתה  נחשבת כ'אויב'. אחרי אסון השריפה הגדולה בכרמל השתנה היחס אליה. היום הרעייה האקולוגית משמשת להקטנת סיכונים לשריפות, להתפשטותן, באשר העיזים מחסלות את העשבים בשטחים, ביערות ובשדות."  

ואכן מסתבר שהיחס אל העזים השתנה במרוצת השנים על פי חוקים שנחקקו, במיוחד אל העז השחורה, שנקראת גם העז הבדואית או עז הנגב. העז נתפשה כפוגעת בהתפתחות יערות וצמחייה טבעית. לפיכך חוקק באוגוסט 1950 חוק שאוסר להוביל אותה לאזורי יערות או שמורות טבע. אולם במרוצת הזמן נעשו מחקרים, שהוכיחו את תפקידה החשוב של העז השחורה והעזים בכלל, בוויסות כמויות הצומח הטבעי. תפקיד חשוב נוסף הוא דילול צומח, שיכול לשמש כחומר בעירה במקרים של התפשטות שריפות. לפיכך בוטל חוק זה בכנסת במאי 2018.

פעילויות בהווה ותוכניות לעתיד 

שלושה מרכזים מוקמים עתה ב"נאות קדומים". שלושתם מתרכזים במה שנתברכה בהם ארצנו:  

דגן – באתר יהיה בעתיד מוזיאון החיטה,  בו יוצגו ויישמרו זני חיטה שונים. לצידו תהיה מאפייה לאפיית לחם ופיתות, כך ניתן יהיה להכין מאפים מן השלבים הראשונים: קצירת חיטה, דייש, טחינה בטחנת קמח ואפייה.  

תירוש (גפן) – מערכת שלמה של גתות לדריכת ענבים ויצירת יין שוחזרה באתר. מן הגתות נשפך היין אל בורות מתחתיהן. סמירה מסביר: "הגפנים אצלנו ניטעו בידי אדם, כיוון שלא נותרו גפנים מן העבר. הזנים הצרפתיים שהובאו ארצה בידי הברון רוטשילד 'השמידו' את הזנים הישנים. כאן בנאות קדומים אנו מנסים לחדש את הזנים העתיקים בשיתוף וסיוע של אוניברסיטת אריאל. לשם כך יוקם מרכז מבקרים על נושא הגפן בארץ ישראל, וכן יקב בשיתוף עם היקב של אסף פז מכפר ויתקין.  

יצהר (זית) – על "הר המנורה" יש בית בד מסורתי, של פעם. המבקרים משתתפים במסיק ומכינים שמן בדרכים העתיקות. בצד אלו יוקם בעתיד בית בד חדש מודרני, כדי ללמוד על הפקת השמן אז ועתה. 

דבש – יוקם מרכז דבש כדי ללמוד על מקומו של ענף זה בחקלאות העתיקה.  

מיזמים נוספים בנאות קדומים: מיזם עם אלוט – בחודשים האחרונים הוקם מתחם לשיקום, חינוך ותעסוקה ל-24 חניכים בעלי צרכים מיוחדים (אוטיסטים), שישתלבו בעבודות יערנות, חקלאות וטיפול בבעלי חיים, ויונחו ע"י מדריכים מאלוט ומדריכי נאות קדומים. "זוהי זכות גדולה" אומר מנשה סמירה "לתרום למען צעירים עם צרכים מיוחדים, שתהיה להם חוויה מיוחדת, שתשלב טיולים, שיקום ותעסוקה בשמורת הטבע שלנו לצד אלפי מבקרים מכל הארץ." 

מיזם נוסף – מחנות. בתוך היער, לאחר שיפור והרחבה, הוקמו מחנות המיועדים לכל תנועות הנוער ולמסגרות של"ח של משרד החינוך. החניכים ילונו בשטח ויתנסו ב"תושיית שדה" מעין הישרדות בטבע. יש אפשרות לגיחת הישרדות יומית לתלמידי כיתות ז', בני מצווה. הם ישאבו מים, יכינו מזרונים מצמח הסירה הקוצנית, יערכו תרגילי ניווט. שיתוף הפעולה עם אגף של"ח במשרד החינוך נרחב ותורם רבות לתלמידים בארץ. 

הנשיא יצחק נבון ז"ל כיהן במשך שנים רבות כיו"ר וכנשיא של נאות קדומים. משנתו משקפת את ערכי האתר. ולכן אך טבעי שאת מרכז המורשת לכבודו הוחלט להקים בשמורה. "עמותת מורשת נבון" בראשות בנו, ארז נבון, קבעה את מושבה במקום ופועלת להקים מרכז משותף ללכידות חברתית ולהנחלת ערכי נאות קדומים ברוח הנשיא יצחק נבון ז"ל. 

בתוך נאות קדומים מצוי אתר ארכיאולוגי, שעדיין לא נחפר ונחקר דיו. בינתיים, על פי מטבעות וחרסים שנמצאו בו, מסתבר שזהו כנראה היישוב חרמשית מתקופת החשמונאים. סמירה מחמיא למנכ"ל רשות העתיקות אלי אסקוזידו, שהוא "מנהל נמרץ ויעיל. הוא התחייב בפני לעזור לפתח את מפעל החפירות במקום עם צוות שבראשו תעמוד ארכאולוגית מומחית." באתר יש שרידי כנסייה ביזנטית.  

"היום מגיעים לנאות קדומים כ-150 אלף מבקרים בשנה," אומר סמירה, "ואנחנו שואפים להגיע ל-250 אלף מבקרים. כך יוכל המקום להתבסס מהכנסות עצמיות במקום על תמיכות ותרומות כמו המצב היום: "הצלחנו להכפיל ולשלש את הפעילות העצמית שלנו ואנחנו שואפים להגביר אותה עוד ועוד." 

באמצע האחד השבילים פגשנו בקבוצה עם המדריך אילן מלאכי. היו אלו בני משפחת קופמן, שהגיעו למפגש המשפחתי בנאות קדומים מכל קצוות הארץ. היה מרגש לראות את המשפחה המורחבת, ובה סבא, סבתא, הורים, נכדים ונכדות בגילים שונים. נוכחנו לדעת כמה בני כל הגילים נהנים מן הסיור המודרך. לאחר כמה שעות ראינו אותם סועדים יחדיו במקום המותאם לכך. אכן חוויה משפחתית.

מנשה סמירה – סיפור חיים 

כאמור, סוכות צל רבות פזורות כאן, כדי לרכז את המבקרים ולהפעילם. כמו כן, יש שחזור של "שומרה" – הוא עמדת שמירה של אבותינו, שסיפקה צל ביום ומקום לינה בלילה. השומרה באתר משוחזרת, בנויה אבן, מתנשאת לגובה ובתחתיתה מחסן לכלי עבודה. מנשה סמירה הכין לנו הפתעה. עלינו לגג השומרה ושם חיכה לנו שולחן אירוח, עם קפה, תה ועוגיות. אנחנו נהנינו מן הנוף הפרוש לעינינו ומן הרוח הקלילה שנשבה לפנות ערב. שם, סביב שולחן זה, סיפר לנו מנשה על חייו ומשפחתו.   

ביקשנו ללמוד על משפחת המוצא שלו. מנשה סיפר שהוריו סלחה ולטיף הכירו בבצרה שבעירק. שניהם היו מורים בבתי ספר של רשת "אליאנס" הצרפתית, שרצתה להשריש את השפה והתרבות הצרפתית בארצות שונות. האב היה מורה בבי"ס לבנים וכן מנהל חשבונות של הרשת. האם היתה מורה בבי"ס לבנות. הם עלו ב-1950 מעיראק יחד עם שתי בנותיהם.  

"הוריי לא אהבו לחיות במעברה," מספר מנשה, "ולפיכך התארגנו עם כמה משפחות נוספות מבצרה, ובחרו להקים את המושב 'אשדוד ג', ליד גבעה 69, לימים בית עזרא, על שם 'מבצע עזרא ונחמיה', בו הועלו יהודים מעירק ארצה. העולים שחיו בעבר עירוניים, ללא כל ניסיון חקלאי, החלו להתבסס במושב. בתחילה היו קשיים ביטחוניים – תקופת הפדאיונים שהגיעו מעזה. היה גם מחסור במים. אבל לאט לאט הם למדו כיצד לפתח את החקלאות ולהתקיים מפירות עמלם." 

מנשה נולד בבית עזרא בשנת 1957. הוא למד בבתי ספר של המועצה האזורית באר טוביה. יסודי ב"אמונים" ותיכון בבאר-טוביה. "בית ספר זה היה בין הראשונים שאימצו את ה'רפורמה', כלומר: הפרדת כיתות ז'-ח' מבי"ס יסודי ושילובם בחטיבת ביניים בבית הספר התיכון. וכך זכינו לאינטגרציה. כלל הנוער מכל המושבים – הוותיקים והחדשים – למדו יחד ונפגשו זה עם זה. אהבתי את בית הספר," מעיד מנשה, "ונהניתי בו." (וזה אותו בית ספר, שלימים הוא נתמנה להיות מנהלו.)  

הוא התגייס לגולני, אך עקב פציעה ירד הפרופיל שלו והוא עבר לחיל החינוך. "בחיל החינוך שירתי במשך 23 שנים וזכיתי לתפקידים מרתקים. הייתי קצין חינוך בסיני, קצין חינוך של אוגדה 162 בעת מלחמת לבנון הראשונה, תחת פיקודו של אלוף מנחם עינן, ואחר-כך הייתי מפקד קורס קצינים. בתקופת שירותי למדתי באוניברסיטת חיפה במגמות ללימודי א"י וחינוך. אחר כך שירתי כמפקד בה"ד חינוך בשערי אברהם, שם הכשרנו מורות חיילות, קציני גדנ"ע ומש"קיות.  

"בדרגת אל"מ עמדתי בראש מקא"מ – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (שנקרא בפי כולם 'נערי רפול') וחג"מ – חיילות גיוס מיוחד. התמניתי להיות אחראי על קליטת חיילים עולים בצבא," הוא מספר. "בשנת 1993 הקמנו בתי ספר לעולים במקומות שונים בארץ, כגון: כרמיאל, עכו. וכן הקמנו מסלול מיוחד לחיילים עולים מאתיופיה בשם 'מגן ציון'. יצרנו תפקיד חדש שנקרא 'מש"קיות עלייה'. התפקיד כלל כמה תחומים: הוראת עברית, הוראת ידיעת הארץ, ליווי העולים ועזרה בהשתלבותם בארץ." 

מנשה שימש כמפקד הגדנ"ע. בשנים 1992-1997  לאחר איחוד הגדנ"ע עם חיל החינוך. הוא השתחרר בדרגת אלוף משנה, והמשיך בחינוך, הפעם כאזרח. בשנת 1999 הוא קיבל לידיו את ניהול תיכון באר טוביה בו למד. הוא החליף את המנהלת המיתולוגית ד"ר טליה רחמילביץ' חברת מושב באר-טוביה. "התפקיד לא היה קל," הוא מעיד. "היה צורך להתמודד עם אתגרים שונים, ביניהם גידול מאסיבי במספר התלמידים עקב ההרחבות שנעשו במושבים וחזרה של בנים למושבים. כשנכנסתי לתפקידי היו בבית ספר זה 1,200 תלמידים, ועם סיום התפקיד לאחר שש שנים, הוא מנה 1,800 תלמידים."  

בשנת 2005 מונה סמירה לתפקיד יו"ר מועצת "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו", שכלל אז את ערוץ 2, ערוץ 10 והתחנות הרדיו האזוריות. "המועצה שלנו ריכזה את כל השידורים המסחריים," אומר מנשה "והיה עלינו להסתגל להתפתחות עולם התקשורת באותה עת. הצלחנו להכפיל את מספר תחנות הרדיו האזוריות. הציבור נהנה מצפייה מגוונת ללא תשלום אך עם פרסומות, דבר שיצר צורך להסדיר זאת באופן ראוי ומאוזן. יצרנו מדיניות פיקוח. פעלנו כרגולטור, ששומר על האינטרס הציבורי, על חופש הביטוי, על זכויות העיסוק, על מגוון יצירתי וייצוג נרחב ואיזון." 

במשך כ-7 שנים היה מנשה חלק מהדירקטוריון, ואז מונה לתפקיד ביצועי – מנכ"ל הרשות השנייה.  

העבודה שלו בתחום התקשורת תרמה לו רבות: "למדתי על תפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית; למדתי לעבוד עם הממסד הממשלתי, לאזן בין האינטרסים הציבוריים לאינטרסים הכלכליים של הגופים הפרטיים וביניהם לבין טובת הציבור כולו."  

וברור שלא נפקד הפן המחנך של סמירה גם כשעבד בתקשורת: "ניסיתי לשלב אל תוך המערכת התקשורתית גם מרכיבים מהעולם החינוכי. יש צורך לעשות זאת בעדינות וברגישות, במסגרת הרגולטורית הנדרשת – לאזן את לוח השידורים ולוודא שהתמהיל יהיה יותר מאוזן, ערכי ונכון מבחינת הז'אנרים והתכנים. ובכך להוסיף קהלים חדשים, ליצור תחנות רדיו מקומיות למיעוטים שלא מצאו עדיין את מקומם בשירותים הרגילים. וזאת כדי שזו תהיה הטלוויזיה של כולם."  

לאחר סיום תפקידיו בתחום התקשורת, מונה מנשה ב-2016 למנכ"ל רשת חינוך ובתי ספר ארציים בשם עתיד. הרשת כוללת כ-50 מוסדות חינוך תיכוניים ברחבי הארץ – אזוריים, מקיפים, מקצועיים, כפרי נוער. בשנת 2021 נבחר סמירה לתפקיד מנכ"ל החברה הארצית למתנ"סים ונבחר. אולם אז שמע שהתפנה תפקיד מנכ"ל נאות קדומים. להפתעת רבים ממקורביו הוא ויתר על החברה למתנ"סים ובאפריל 2021 בחר לנהל ולהוביל את נאות קדומים.

מנכ"ל נאות קדומים 

"עבורי היתה זו סגירת מעגל," הוא מספר. "כאשר הייתי קצין צעיר רציתי להיות מנהל בי"ס שדה, אך בחרתי להמשיך לשרת בצה"ל. והנה נאות קדומים הוא בעצם בי"ס שדה ארצי גדול לנוער ולמבוגרים."  

מנשה נכנס לתפקיד לאחר משבר ניהולי שנבע ממחסור במשאבים וממגפת הקורונה שנמשכה כשנה וחצי, במהלכה לא הגיעו מבקרים למקום וכל העובדים נשלחו לחל"ת. היה צורך דחוף לשקם את הטבע, ואת זה עושים מנשה וצוות העובדים במרץ, תוך מאמצים רבים לגייס משאבים לשם כך.  

מנשה מרוצה מאוד מצוות העובדים בנאות קדומים. הצוות הקבוע מונה 40 אנשים. כעשרה מהם מדריכי סיורים ומנחי סדנאות מנהיגות ותיירים. כתריסר אנשים שייכים לצוות הטכני שמתחזק את השמורה והיתר בהנהלה, במחלקת הזמנות, מחלקת תיירות, פיתח, הדרכה ועוד. כמו כן, יש בצוות גם תשע מורות חיילות ובנות שירות לאומי שמדריכות בשמורה. השנה נפתחה קומונה של הנוער העובד – בני המושבים, המתנדבים לעבודה חקלאית, יערנות, טיפול בבעלי חיים ועוד. 

"יש לנו צוות מעולה. חלק מהאנשים התחנכו אצל נוגה הראובני, ולמדו ממנו את התכנים והערכים של נאות קדומים. התגמול נמוך מדי, לצערי, אך פועלים בתחושת שליחות ונאמנות למשימה, שהיא: חיזוק השורשים בתרבות הישראלית והעמקתם, הנחלת חווית טבע קסומה והקניית מיומנויות מנהיגות ואחרות למען העתיד. המבקרים רוכשים כאן ידע בשילוב הנאה. המקום מחזק מאוד את ה'ביחד' ונותן לתקווה לעתיד. זהו מקום מפגש לכל הגילאים."

המורשת הקהילתית והמשפחתית 

משפחת סמירה נוהגת לציין את זכר הוריו באירוע משפחתי וחברתי רב משתתפים, ובו גם דוברים שעלו מעיראק, בשילוב תכנית אמנותית מותאמת. במפגשים אלו מאירים באופן מעמיק פרקים שונים ממורשת ההורים, ומספרים על העבר, כגון – הפעילות הציונית בעיראק, רשת החינוך "אליאנס", הקמת המושב והתיישבות ועוד. 

מנשה מציין את הגורמים להצלחת הקליטה של יהודי עירק בארץ: "ראשית כל, חלק מהם ידעו כמה שפות: ערבית, אנגלית, צרפתית ועברית. מהם היו גם מיומנים בעבודה פקידותית, עקב העסקתם בידי הבריטים בעיראק. וגורם נוסף – לכמה משפחות היה בארץ כבר 'חלוץ' שהגיע לפניהם – בן משפחה שהתחנך בקיבוץ, ידע את השפה העברית, ועזר להן להיקלט לאחר העלייה."  

המשכיות  

מנשה סמירה מתגורר במושב ביצרון עם רעייתו כוכי שלו, מנהלת תיכון מקצועי בסיס פלמחים. השניים הורים לשבעה ילדים, מגיל 23 עד 32. כולם התחנכו במסגרות החינוך של באר-טוביה, ועתה לומדים באקדמיה ופועלים למען עתידם.   

לסיום, מעניין הקשר בין מבצע "עזרא ונחמיה" בו עלו הוריו ארצה, עם פועלו העתידי של מנשה. המבצע נקרא על שם שיבת ציון בהנהגת עזרא (איש הספר) ונחמיה (איש המעשה). השניים ניסו לחדש את ההתיישבות היהודית בארץ.  

והנה מנשה, שנולד בארץ במושב "בית עזרא" הפך להיות איש הספר (החינוך) והמעשה גם יחד. הוא עומד עתה בראש מפעל שמדגיש את ההתיישבות בארץ אז והיום, מחבר בין העבר וההווה, כדי להוכיח את ה'קושאן' שיש לעם ישראל  על ארץ ישראל. 

הצלף – סמל הגן הלאומי 

נגה הראובני בחר בצמח הצלף כסמל לאתר נאות קדומים. בספרו "שיח ועץ במורשת ישראל" (1984) הוא מתאר את הצלף כצמח עמיד בכל מקום וזמן, לא נכנע לפגיעות, ומתחדש בכל פעם מחדש: "לא רבים הם האילנות המעזים פנים להיאחז במקומות כה רבים ושונים זה מזה בתנאי הגידול שלהם… ידועים שיחי בצלף שעלו בכותלי הבתים וסבלו קיצוצים וכריתות מדי שנה בשנה. וראה: בכל פעם העלו מחדש ענפים, שגשגו והוציאו פרח, אף עשו פרי. ומעל כל אלה מרשימה במיוחד השתקמותו של הצלף לאחר שריפה. דומה, שאין כמותו למהר ולהוציא מעיקרו ענפים ירוקים-רעננים מבין הענפים המפוחמים, אשר זה עתה אכלה אותם האש". (עמ' 42) 

בקטע זה מזכיר נגה הראובני את כל סוגי הנוף בארץ ישראל הקטנה, וההשוואה לעם ישראל שעמד נוכח כל מיני צרות וגזרות, התגבר עליהם ושב ונאחד בארץ – ברורה מאליה.