בפסיקה נוספת של ביהמ"ש המחוזי, אושרה תביעה להעברת זכויות במשק, למרות התנגדות ועד המושב לקבלת התובעים כחברים, ועל אף שהתובעים פסחו על שלב הערעור לאסיפה הכללית
רקע וטענות הצדדים
בני-הזוג רוקח רכשו נחלה במושב מכונס נכסים. כאשר ביקשו להשלים את הליך העברת הזכויות ולהתקבל כחברים במושב, דחה ועד המושב את בקשתם, בנימוק כי לפי הרושם שנוצר, בני הזוג אינם מתכוונים להתגורר במושב דרך קבע – וזאת בניגוד לתקנון האגודה. כאשר נדחו בני הזוג על ידי הוועד, הם לא פנו לכינוס אסיפה כללית כערעור על החלטת הוועד, אלא פנו באופן ישיר לבית המשפט.
בתביעה שהגישו לביהמ"ש המחוזי בלוד, ביקשו בני זוג רוקח להצהיר כי החלטת ועד האגודה בדבר אי קבלתם לחברות באגודה בטלה, ולהורות לאגודה לקבלם כחברים. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות לרשות מקרקעי ישראל ("רמ"י") להעביר לבני הזוג את הזכויות במקרקעין, ללא הסכמת הוועד וללא קבלתם כחברים.
לטענת התובעים, החלטת הוועד הינה חסרת בסיס והתקבלה משיקולים זרים ואישיים (רצון של חלק מחברי הוועד לרכוש את הנחלה בעצמם), על סמך שמועות וחרף הצהרות חד משמעיות של בני הזוג כי הם רוכשים את הזכויות לצורך מגוריהם. מכל מקום, הודגש כי אין בהחלטת הוועד כדי למנוע את רכישת הזכויות, תוך קבלת הסעד החלופי בדמות העברת הזכויות במישרין מול רמ"י, אף ללא הסכמת האגודה.
לטענת האגודה, התובעים הצהירו במפורש על כוונתם שלא לגור במושב – כך שלא עמדו בתקנון לגבי קבלת חברים. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף, מאחר שהיה על התובעים למצות תחילה את ההליכים באגודה, בדרך של ערעור לאסיפה כללית, ורק לאחר מכן להגיש תביעה. התובעים אף לא פנו לרמ"י לשם העברת הזכויות טרם הגשת התביעה.
רמ"י צורפה אף היא להליך, וציינה כי לכלל הדורש את הסכמת האגודה להעברת הזכויות, קיים חריג מפורש בהסכם המשבצת, ולפיו הרשות רשאית לפעול גם ללא הסכמת האגודה, מקום בו הסכמת האגודה מותנית בדרישת תשלום ו/או במקרים חריגים, על-פי שיקול דעתה הבלעדי.
הכרעת בית המשפט
בפסק דינו, הרחיב כבוד השופט המחוזי, עוז ניר נאוי, אודות היקף ההתערבות בהחלטותיה של אגודה שיתופית – דבר התלוי הן בסוג האגודה והן במהות הזכות הנפגעת. הודגש, כי כפי שהובהר בשורה של פסקי דין, יש לנהוג בריסון ובאיפוק בהפעלת ביקורת שיפוטית בהקשרים אלו, והתערבות כאמור תתבצע רק במקרים חריגים וקיצוניים.
ההיגיון בכך הוא, שעיקר מטרת ההתאגדות השיתופית הינה יצירת רווח כזה או אחר לחברים בה, טיפוח החיסכון, העזרה ההדדית ושיפור תנאי החיים של החברים בה, כאשר האגודה השיתופית מבוססת על קשר אישי בין החברים, ויחסים פנימיים בין החברים ובינם לבין האגודה.
תקנונה של האגודה השיתופית הוא מסמך היסוד הבסיסי שלה, והוא שקובע את סמכויות אורגניה ומהווה את המשפט החוקתי שלה. בהתאם לכך, ככלל מקבלת אגודה שיתופית את החלטותיה באמצעות הוועד והאסיפה הכללית, וכך גם מתקבלת החלטה בעניין קבלת חברים חדשים.
אכן, מעיון בתקנות האגודות השיתופיות, עולה כי כל חבר יהיה, בין היתר, "תושב קבוע במושב או איש החושב להתיישב במושב". כמו כן, עולה מהוראות התקנון, כי הועד יכול להחליט על דחיית בקשה לקבלת חברים ברוב דעות, אף "מבלי לתת כל סיבה לכך", ומי שבקשתו נדחתה יוכל לערער עליה בפני האסיפה הכללית (כאשר החלטה על קבלת חברים טעונה אישור האסיפה הכללית).
בית המשפט אף הוסיף וציין, כי ייתכן שעצם אי הגשת ערעור לאסיפה כללית על החלטת ועד, שלא לאשר קבלת מועד ופניה לערכאה משפטית במקום זאת, עשויה להיחשב כוויתור על הבקשה להיות חבר, מה גם שאין הוראה המחייבת את האגודה לקבל לחברות, גם את מי שעונה על כל הדרישות הקבועות בתקנון.
עם זאת – ולמרות הדרישה לפעול בריסון ואיפוק בהפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות האגודה – יכולתה של האגודה אינה בלתי מוגבלת, ועליה לנהוג על פי כללית ועקרונית מקובלים מהמשפט הפרטי והציבורי, מה גם שהליך קבלת מועמד לחברות במושב הוא שלב טרום חוזי של משא ומתן לקראת חוזה, אשר חובת תום הלב חלה עליו, כמו גם עקרונות של הגינות, צדק ושוויון, המונעות מהמושב לקבל החלטה באופן שרירותי או לשקול שיקולים זרים.
במקרה זה, קבע בית המשפט כי הוכח שהנימוק היחיד להחלטת הוועד היה חסר כל בסיס ונגוע בשיקולים זרים. בהחלטת הועד לא פורט מתי נשאל התובע בעבר על כוונתו להתגורר במושב, מי שאל אותו ובאילו נסיבות, ושלל הגרסאות שנתן המושב במסגרת ההליך הוכחו בעליל כבלתי אמינות.
בהתייחס לגופו של נימוק, נקבע כי אכן, מקום בו מצהיר מועמד בוועדת קבלה כי אינו מתכוון להתגורר במושב, יכול שיהא בכך צידוק להחלטה על דחיית קבלתו. אלא שבפרוטוקול ישיבת הועד אין כל אמירה או פירוט שכזה. להיפך, בפרוטוקול נכתב כי התובעים מכחישים טענה זו, ומכאן שלא היה בסיס להחלטה.
באשר לעובדה כי התובעים לא ערערו לאסיפה הכללית תחילה, העיד התובע לגבי תחושותיו באשר לאינטרסים והרוח ששררה בוועד, והגדיר את ההליך כ"משחק מכור" וכ"פארסה". בית המשפט קבע בהקשר זה, כי העובדה שלא בוצע ערעור כאמור לא תעמוד לתובעים לרועץ, לכל הפחות בהתייחס לתביעתם החלופית – לאשר העברת הזכויות ללא אישור המושב.
בית המשפט הוסיף, כי כשרוח הדברים באגודה היא לסכל את קבלת התובעים, הרי שאין טעם לשלוח אותם לאסיפה כללית, להליך שהוגדר על ידי התובע כמשחק מכור, מה גם שהליך כאמור היה מקלקל עוד יותר את יחסיו על חבריו במושב. לבסוף ציין בית המשפט, כי יש לקבל את התביעה גם משיקולי צדק, שאם לא כן יוותרו התובעים ללא סעד, וזאת בשים לב להחלטות בית המשפט לענייני משפחה וענייני הכינוס בתיק.
לסיכום, במקרה דנן הוכח כי מדובר בתובעים ראויים, ונוכח התנהלותו הפסולה של הוועד, מדובר במקרה חריג וקיצוני המצדיק את התערבות בית המשפט.
כפי שנקבע בפסיקה, ניתן להפריד בין חברות לזכות השימוש בקרקע, ולפיכך הורה בית המשפט לרמ"י להעביר את הזכויות לתובעים אף ללא קבלתם לאגודה, "תוך תקווה כי האגודה תשכיל לקיים בהמשך הדרך הליך חדש ותקין לקבלתם של התובעים כחברים, ככל שיחפצו בכך התובעים".
חשיבותה של הפסיקה במקרה זה נובעת מהתערבותו של בית המשפט בהחלטת ועד האגודה, וזאת אף מבלי שהתובעים פנו לאסיפה הכללית של האגודה. לכן, במקרה בו אדם רואה עצמו נפגע מהחלטת אגודה, בין אם בקבלה לחברות ובין אם בעניין אחר, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מקצועי בתחום.
* ת"א (מחוזי מרכז) 28032-01-21 גבריאל רוקח נ' זיתן – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
