"אני לא כועס על אף אחד"

אומר אלפרדו וקס, ששכל את שני בניו יגאל ועמית וקס הי"ד בנתיב העשרה * "אני לא כועס בכלל. אני לא מתכוון להכניס רעל ולדבר על נקמה. זה לא יועיל עכשיו" * אלפרדו מתאר כיצד התהפכו חיי כל המשפחה – מסעודת ערב שבת של כל בני המשפחה בבתי הבנים – למשפחה שבורה, בה כולם נעקרו מבתיהם והתפצלו למקומות מקלט שונים

שלושה בנים של אלפרדו וקס, חבר מושב נתיב העשרה, התגוררו עם בני משפחותיהם במושב: יגאל, עמית וגלעד. בנו הרביעי, נמרוד, מתגורר בקיבוץ ארז עם רעייתו רעות לבית פלג. שני היישובים סמוכים זה לזה בעוטף עזה וכידוע, סובלים לעיתים קרובות מבעיות של שיגור פצצות מרגמה, שיגורי רקטות, שריפות ועוד. והנה בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, נהרגו שני בניו של אלפרדו, יגאל ועמית הי"ד, שעה שנלחמו בהגנה על ביתם בנתיב העשרה. 

"הכול התחיל באותה שבת והתפתח לרכבת הרים שלא נגמרת בינתיים," מספר אלפרדו. "היום אני במצפה רמון עם בני נמרוד, כלתי והנכדים. בחרתי להתפנות למקום אליו התפנו חברי קיבוץ ארז. אנחנו באכסניית א.נ.א ליד המכתש. המקום נפלא, האנשים חברותיים והאווירה כאן די שאננה, בדיוק מה שאני צריך היום אחרי הטרגדיה שארעה לי."  

"השקיתי את הגינה" 

אלפרדו נאות לספר את השתלשלות הדברים. לאט לאט הוא מתחיל לספר על הערב קודם, ערב שבת, כאשר נהנה להיות עם יגאל בקבלת שבת בבית של גלעד בנו. באותו ערב שבת התארחו גם הוריה של נועה, רעייתו מקיבוץ מפלסים וכן סבה וסבתה מקיבוץ בארי. ובינתיים בבית אחר במושב, עמית ורעייתו עינת – בת למשפחת יהב, ממייסדי נתיב העשרה – ערכו בביתם את סעודת השבת עם ילדיהם והוריה של עינת.  

אלפרדו: "בחצות שבתי הביתה עם יגאל, אשר מתגורר ביחידת דיור מאחורי ביתי. אמרנו זה לזה 'לילה טוב' ונפרדנו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. חשבתי גם 'לקפוץ' לביתו של עמית כדי להגיד לו 'שבת שלום', אבל היה כבר מאוחר ושיערתי שהוא כבר ישן. וחוץ מזה," הוא מוסיף בחיוך כואב, "לא רציתי להטריד אותו עם הנודניקיות שלי."  

וכך אירע שאלפרדו לא ראה באותו ערב שבת את בנו עמית. בבוקר אותה שבת ארורה ואיומה התעורר אלפרדו בשעה שש וחצי ושמע רעשים שונים. הוא הביט מבעד לחלון וראה שיש ערפל כבד: "זה יום מתאים לחדירות," הוא חשב לעצמו. רעשי שיגור הטילים לא הפחידו אותו, כי זה היה די שגרתי עבורו, אבל בשעה שמונה צלצל אליו עמית בנו ואמר לו להיכנס לממ"ד. "לפי הקול שלו הבנתי שיש כאן משהו רציני ונכנסתי לממ"ד," אומר אלפרדו.   

כמה דקות אחר-כך שמע קולות מדברים בערבית: "הייתי בטוח שזה אחד האנשים המבוגרים מעזה שעובדים אצלינו. לאחר כעשרים דקות יצאתי מן הממ"ד הסתובבתי בבית, השקיתי את הגינה ולא ידעתי כלל על חדירת המחבלים למושב."  

בשעה שלוש וחצי הגיעו חיילים וקראו לאלפרדו להיכנס לממ"ד. רק בשעה שש וחצי בערב התקשרה כלתו עינת, רעייתו של עמית, וסיפרה לאלפרדו שבעלה עמית ואחיו יגאל – שני בניו נהרגו.  

"באו בחמולות" 

מאוחר יותר נודע לאלפרדו, שבנו יגאל שמע על חדירת המחבלים ויצא החוצה עם מצ'טה, כיוון שלא היה לו אקדח. בחוץ הוא נפגע מכדור בחזהו, הספיק לרוץ כמאה וחמישים מטרים לביתו של הרבש"צ, צנח שם כשהוא ממלמל: "באו בחמולות. באו בחמולות," ואז נפטר. עמית, שהיה בכיתת הכוננות, השתתף גם הוא כמובן במסגרת כיתת הכוננות במאבק עם המחבלים וגם הוא נהרג מירי של מחבל, אשר צנח עם מצנח רחיפה לתוך חצר היישוב.  

כאשר הוא משחזר את האירועים, מבין אלפרדו שעמית הציל את חייו בזה שאמר לו להיכנס לממ"ד, כי בדיוק אז, כשהיה בממ"ד, נהרגו ליד ביתו אנשים מכיתת הכוננות. עוד הסתבר לו, שאחד המחבלים הסתתר במשך היום מול ביתו בתוך מקלט שצורתו פעמון. וכאמור כל אותן שעות היה ביתו של אלפרדו פתוח, כשהדלתות לא נעולות והוא עצמו מסתובב בבית ובגינתו. בערב כיוונו אותו חיילים אל מכוניתו והוא התחיל לנסוע.  

"נסעתי במכוניתי ולא ידעתי מה לעשות. לאן אסע? היכן אישן? בסופו של דבר הגעתי לחברים שלי במושב עין ורד ולנתי שם. בינתיים באותו לילה, בשלוש לפנות בוקר התפנו תושבי קיבוץ ארז למצפה רמון. בני נמרוד הגיע בבוקר לעין ורד ולקח אותי להיות עם בני משפחתו וקיבוצו במצפה רמון, בעוד שכל תושבי נתיב העשרה שהתפנו, הגיעו למעלה החמישה." 

עוד ממשיך אלפרדו ומספר: "גם בני נמרוד ניצל בנס. הוא נלחם במחבלים באותו יום בקיבוצו, קיבוץ ארז. כעשרים מחבלים הגיעו בשני טנדרים לשער האחורי של הקיבוץ. כיתת הכוננות של הקיבוץ, שקיבלה אחר כך תגבורת מכיתת הכוננות של קיבוץ אור הנר, הצליחה לעצור את המחבלים מלהיכנס דרך שער זה, אשר קרוב מאוד לבתי השכונה החדשה בהרחבה."

הלוויה וקבורת האחים 

בקרב המשפחה עלתה השאלה היכן ייקברו האחים, כיוון שעמית היה לוחם בשייטת בעברו ואיש ביטחון, היו אמורים לקבור אותו בבית קברות צבאי, ואילו יגאל אחיו היה אזרח. "ביקשתי מכלתי עינת, אלמנתו של עמית, שהיא תחליט היכן ייקברו שניהם," מספר אלפרדו.  

עינת העדיפה את האפשרות שהשניים ייקברו בנתיב העשרה, ליד אימם, ועתה היה צורך להילחם ולבקש אישורים הן מגוף צבאי והן מגוף אזרחי. בסופו של דבר, ואחרי שלושה ימים של עבודת ניירת רבה הקשורה בשליחת בקשות לאישורים ולתיאום בין גופים, הדבר אושר.  

וכך נערכה לעמית הלוויה צבאית בפלמחים, אליה הגיעו מאות מחבריו ובנתיב העשרה נערכה קבורה אזרחית של שני האחים. "זה היה תהליך מסובך," מספר אלפרד. שלוש פעמים הוחלפה שעת הקבורה, כיוון שנתיב העשרה היא עתה שטח צבאי סגור. ביקשתי לקצר את טקס הקבורה, כדי לא לסכן את האנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לבניי."  

לשאלה אם הוא מבקר את המחדל שבו בצה"ל ובגופי הביטחון לא שעו לאזהרות וכדומה, עונה אלפרדו, שהוא בדרך כלל אדם ישיר ומאוד ביקורתי: "לא, לא. אני לא כועס על אף אחד. לא כועס בכלל. אני לא מתכוון להכניס רעל ולדבר על נקמה. זה לא יועיל עכשיו. לדעתי גם אלו ששגו וטעו, לא עשו זאת בכוונה. עכשיו לא הזמן לדבר על זה."  

יחד עם זאת הוא לא יכול להימנע מביקורת: "כל הפוליטיקאים, חברי הכנסת וכל מי שמעורב בזה, כולם שותפים באותה מידה. כי כולם היו במלחמות אֶגוֹ,"  והוא מוסיף: "כאשר יֵרֵד האבק מהכול אפשר יהיה להתחשבן, ומי שצריך לתת את הדין, יִיתֵּן." 

עשו את עבודתם 

"לא בא לי בהפתעה מה שעשו הילדים שלי. אני מכיר אותם. אני יודע שהם חבר'ה שעשו את העבודה שלהם. והעבודה שלהם – כמו העבודה שעשו אנשי המשטרה ומכבי האש – עבודה שכוללת שמונים אחוזי סיכונים, והם קיבלו את זה על עצמם." 

וכאן המקום להזכיר שהקשר ביני לבין אלפרדו התחיל בריאיון וכתבה על התנדבותו של אלפרדו לסיירת לילה, כדי להציל בני נוער משוטטים. (ראו: "קו למושב, גיליון 1298, 17.8.2023).  

לכן אמרתי לו: "גם החינוך שלך להתנדבות, לעזרה לזולת ולערכים נוספים עיצב את הבנים שלך." על כך הוא ענה בצניעות: "כל אבא מנסה לחנך את הילדים שלו לטוב. אז אני לא רואה בי שום דבר מיוחד."  

אבל ברור שאלפרדו הוא אדם יחיד ומיוחד. יחד עם רעייתו סוזן ז"ל הוא הקים משפחה לתפארת. הוא זכה לראות את ענפי משפחתו מתרחבים בקשרי נישואין לצאצאי המייסדים של נתיב העשרה, בארי וארז, אשר זקוקים לעוד זמן רב כדי לשקם את הריסות בתיהם וכדי להבריא את עצמם מטראומת השבת השחורה.  

יהי זכרם של יגאל, עמית וחבריהם הנופלים ברוך. ונאחל לאלפרדו להשתקם, ליהנות מצאצאיו, להמשיך תרום לחברה ולחנך צעירים לערכים.