הספורטאי יאיר ניזר (33), מניר יפה, היה בנעוריו כדורסלן מצטיין בהפועל עפולה וגליל גלבוע, אך בעקבות פציעה קשה בגיל 17.5 ולאחר שיקום ממושך בחר בספורט המתאים למצבו הפיזי: הדיפת כדור ברזל . ימיו גדושים באימונים ובעבודה כמורה לספורט ומאמן כושר. ניזר ישתתף באולימפיאדה הפראלימפית שתערך בפריז בשנת 2024
אין ספק שנתונים פיזיולוגים מסוימים, עשויים להוביל אדם לבחור את עיסוקו ומקצועו. כך התחיל סיפור חייו של יאיר ניזר, שהיה מאז ומתמיד עוד כילד גבוה באופן קיצוני, מצטיין בספורט ובמיוחד עם כדור. לאחר מכן גם כנער וכבוגר הכדורסל היה צמוד מאד אליו.
יאיר ניזר, דור שלישי במושב
יאיר ניזר (33), דור שלישי במושב ניר יפה: "תמיד ידעתי וחלמתי שאהיה ספורטאי בתחום הכדורסל. יש לי את יתרון הגובה שלי, 1.98 מ'. כך שהנתון הפיזי הזה איפשר לי לממש את חלומי. תמיד חלמתי כילד לעסוק בספורט ואהבתי את כל סוגי הספורט. הנתונים הפיזיים הביאו אותי כמובן לכדורסל ושם התאהבתי במשחק ואתגריו.
"ראיתי את עצמי ככדורסלן ברמות הגבוהות ביותר. כבר מילדותי השתתפתי בתחרויות ומשחקים רבים. שיחקתי ב'הפועל עפולה' ו'גליל גלבוע'."
"אהבתי את האדרנלין של התחרויות, הלחץ, המתח, הקבוצתיות וכמובן תוצאות המשחקים. האימונים היו אינטנסיביים מאוד, אך נהניתי מכל אימון. תמיד אהבתי את ההרגשה שלפני המשחק והתחרות ולהביא את עצמי לקצה, האהבה לספורט ממש בוערת בי."
"כל עיסוקי סובב סביב ספורט מאז ומתמיד, אך במשחק הכדורסל ראיתי את עתידי. מכל עבר אמרו שניזר נועד לגדולות, זה היה הדרייב שלו, והוא רצה לממש את האתגר והתקווה."
מה קרה לחלום שהתנפץ?
ניזר: "החלום נקטע כשהייתי בן 17 וחצי. מיד לאחר מסיבת סיום בתיכון, הרגשתי חולשה והקאות. נלקחתי לבית החולים העמק. בכניסה התעלפתי."
"לאחר שהתאוששתי הבינו שכריש דם פגע לי בתנועה של הכתף והקרסול. לאחר מכן, עברתי לשיקום ארוך בבית לוינשטיין במשך שנה וחצי. שם בעצם למדתי מהי עבודה קשה. התחלתי ממצב שאני יושב על כיסא גלגלים, בלי יכולת לעמוד."
"שם בדיוק העבודה התחילה. למדתי על התמודדות מול משברים וקשיים. למדתי להעריך ולהוקיר תודה על מה שיש ובעיקר התחזקתי. את השיקום סיימתי עומד והולך וזאת בהשוואה להיום, כשאני כבר הולך, רץ וקופץ."
"למרות כל המאמץ, נותרתי המיפלגי (משותק) ביד וברגל שמאל. שנה וחצי התאשפזתי ולאט לאט עברתי לשיקום חוץ – עד היום אני עדיין בקיו של התקדמות. קשה לראות שאני סובל מפציעה כלשהי."
איך התגברת על הכל?
"עם המון מאמץ להחלים ולהתחזק, לא התייאשתי והמשכתי לעסוק בספורט, אך הפעם המטרה הייתה חיזוק שרירי הגוף. לא יכולתי לעסוק בכדורסל, גם לא בנבחרת הנכים, מאחר והיד נשארה משותקת – אך גם לזה מצאתי פתרון כמאמן כדורסל."
"עברתי קורס מאמנים ואימנתי בו זמנית קבוצות ב'גליל גלבוע' ובבית ספר – לא ויתרתי לעצמי והתחלתי את לימודי התואר הראשון ב'מכללת עמק יזרעאל' בתקשורת. בעבר זה היה המקצוע המתוגבר שלי בתיכון. הגעתי ללמודים עם הרבה רצון טוב".
"יאיר משתף באכזבתו שלאחר כל שנות הלימודים, הוא יצא עם תקוות גדולות למצוא עבודה בתחום התקשורת, אך התאכזב מהעובדה שלא הצליח למצוא עבודה בתחום, בפריפריה: "המשכתי לאמן כדורסל כל השנים."
"בשנת 2014 החלטתי לעשות הסבה מקצועית אקדמאית לתחום החינוך. אני אוהב לעבוד עם ילדים וזה דחף אותי לעסוק בחינוך. פניתי ל'מכללה האקדמית וינגיט', אך היה עלי לעבור ועדת חריגים, בכדי לאשר את לימודי במכללה, עקב מצבי הגופני."
"לבסוף אושרו לי הלימודים. שמחתי על ההזדמנות שנפתחה בפניי ולמדתי עד שנת 2016. אני אוהב ונהנה מהשילוב של ספורט וחינוך."
"התחלתי מיד ללמד בבית ספר ביוקנעם. כיום אני מלמד בבית ספר 'עומרים' שבמועצה אזורית מגידו כמורה לספורט ומחלק את זמני בין בית הספר והאימונים ב'איצטדיון קרליגר' בחיפה לאולימפיאדה וכמאמן כושר."
בדיוק בתקופת הקורונה שינית כיוון, איך עברה עליך תקופת הקורונה?
"דווקא בתקופת הקורונה היה לי המון זמן להתאמן ולהתקדם פיזית. כנראה שבעולמנו נשלחים שליחים, המכוונים וממקדים אותנו – רק צריך להיות קשובים ועם ראש פתוח."
"אחת מאותם שליחים, הייתה מורה מקסימה ורגישה בשם אורנה וייסבאך, שהיא גם מאמנת פאראלימפית בבית ספר 'עומרים' בו אני עובד."
"היא ממש הפצירה בי לחזור לספורט תחרותי, כי ידעה שההישגיות בוערת בי .החלטתי שאולי אנסה והשאר היסטוריה."
"בעבר לא הייתי מנחש שאכנס לאתלטיקה הכבדה ולמקצועות הזריקה, אך החיים לא צפויים ומלאי הפתעות. כבר באימונים הראשונים השגתי תוצאות גבוהות. מהאיגוד החליטו שכדאי להוציא אותי להתחרות."
"בתקופה שבין הסגרים התקיימה התחרות הבינלאומית הראשונה שלי באיטליה, באפריל האחרון. באותה תחרות הצלחתי לקבוע שיא ישראלי ולמעשה באותה התחרות דורגתי במקום ה-27 בעולם."
"תוך כדי התחרות נוכח יאיר לדעת, שחסרה לו הטכניקה של ספורטאים וותיקים המתמודדים באותו המקצוע, אלו הנמצאים מעליו בשני עשורים בתחום האתלטיקה הכבדה."
"מאותה תחרות הוא לא מפסיק להתאמן, להתקדם ולהאמין שיצליח, עם כל המגבלות: "אני רוצה לקחת חלק בשני מקצועות: הטלת כדור ברזל והטלת כידון. מיותר לציין, שאני רוצה להביא כבוד ומדליה כמובן ורואה את עצמי ממשיך בתחום החינוך, אך כנראה אוריד מאחוזי המשרה."
"דווקא חלק מהעבודה עם הילדים, נותנת לי כוחות להמשיך להתקדם. יש הדדיות, אני סוחף אותם לספורט והם אותי. אני מאמין שבדרך כזו או אחרת אישאר תמיד בעולם הספורט."
היו לך בוודאי עליות ומורדות בדרך לשיקום. מה המסר שלך לאנשים עם קשיים בריאותיים בהתמודדות שנדרשה ממך?
"אכן, בכל המסע הזה היו עליות ומורדות. הייתי נתון ברגעים מאד קשים של כאב פיזי וגם עצב ותסכול. זה בלתי נמנע מכל האירוע שנקלעתי אליו בלי שום מוכנות. מצב קשה שכל המשפחה הייתה מעורבת, להציל אותי.
"למרות כל אלו יש מסרים רבים שאפשר לקחת מהסיפור שלי. הייתי רוצה שכל אדם יבחר מה לקחת מניסיון חיי: התמדה, עבודה קשה, לא לוותר ולהמשיך לחלום בגדול. כל צעד קטן, זו התקדמות למטרה גדולה יותר."
"לא להישבר, להסתכל לעבר המטרה הנכספת, במיוחד ברגעי המשבר או ברגעים פחות מוצלחים, אך גם לתת מקום לרגעים כאלו. כי הם הכוח הדוחף, להמריא בשאיפות. להישאב לחיוביות ולאופטימיות ולדמיין אותה מגיעה אליך בגדול כהזדמנות חדשה."
צריך להשלים את הפער
ניזר מציין שאת המקורות להשראה הוא שואב מאנשים שעובדים קשה ומביאים את עצמם לקצה. בתור ילד אהב מאוד את הכדורסלן האגדי מייקל ג’ורדן והמנטליות שלו: "כמובן החלום והשאיפות זה להיות אלוף עולם ואלוף אולימפי. בגדול אני חושב על הקמת מרכז אימונים במושבים וכמובן על הקמת משפחה."
מה סדר היום שלך לקראת ההשתתפות וההתמודדות לאולימפיאדה?
"סדר היום שלי מאד צפוף ואינטנסיבי, כשאני לוקח על עצמי משימה, אני חייב לבצעה הכי טוב שאפשר. לגבי התחרות המאתגרת שלפני, עדיין לא גיבשתי את כל טכניקת ההדיפה של כדור הברזל. זאת הייתה התחרות הראשונה המשמעותית ביותר בשבילי."
"באותה התחרות באיטליה שעדיין ממשיכה, יש קורלציה בין הטכניקה לבין התוצאות. לאחר התחרות באיטליה, באפריל, חשתי בדאון כי הרגשתי שאני מסוגל הרבה יותר. השנה אשתתף באליפות אירופה ובאליפות העולם, כשהמטרה היא כמובן להתקדם בדירוג."
"השנה גם אלחם על מנת להשיג קריטריון אולימפי. אחרי הכל, התחלתי להתחרות בשלב מאוד מוקדם. אמנם ההישג היה גדול, מקום 27 בעולם, אבל אני מתחרה מול ספורטאים שמתאמנים כבר כעשרים שנים ויותר וזה בהחלט מאתגר מכיוונים רבים."
"מבחינת סדר יום, אני מתעורר קצת לפני חמש בבוקר ומתחיל שגרת אימונים קשה. בימים שאני עובד בבית ספר אני יוצא ללמד, נח קצת וממשיך להתאמן, אך יש לי פער של עשרים שנים שאני צריך להשלים."
"אין הרבה ספורטאים בעולם שלקחו חלק באירוע ספורט הגדול הזה – אני רוצה להיות אחד מהמצטיינים בו. בין לבין אני מוצא גם זמן לעצמי ולשקט שלי. אני מאוד אוהב לצאת לטבע – זה חלק מהתרפיה שלי."
"אני נהנה מאוד משגרת היום שלי. אתחרה בכדור ברזל שמשקלו 5 ק״ג. משקל הכדור תלוי בסוג ורמת הנכות. היום, למרות כל המצב ומה שעברתי, אני נחשב לנכה קל."
"אני מתאמן דרך מועדון 'אילן' חיפה ואייצג בכבוד את ישראל באולימפיאדת פריז בשנת 2024, עם הנבחרת הפאראלימפית הישראלית."
יאיר גם מחכה לתחרות הבאה בהטלת כידון. מסתבר שהוא מצליח להשיג תוצאות מרשימות גם בענף זה. אומנם כרגע זה במסגרת אימונים ויש מתחרה נוסף בנבחרת אבל הם מסווגים בקלאסים שונים. עד כה הוא מדורג ראשון בקלאס שלו. כל קלאס נקבע לפי רמת הנוחות המתאימה למצב הפיזי של המתמודד.
גאווה משפחתית
יאיר ניזר: "סבי וסבתי אידה ואליהו שבח ז"ל מצד אמי תקווה, עלו לארץ מטוניס בשנת 1950 והתגוררו בטבריה. תחילה באוהלים, לאחר מכן בפחון ומשם הועברו לגור במנזר על שפת הכנרת, כיום זהו מוזיאון".
"יאיר מספר בהתרגשות עלתולדות המשפחה, על היסטוריית תלאות הדרך שעברו עד שהגיעו למושב. הסב והסבתא סיפרו לבני המשפחה עד כמה היה להם קשה במנזר, במיוחד כאנשים מסורתיים להתעורר כל בוקר ולראות את הצלב לנגד עיניהם."
"אך לא הייתה להם ברירה, המצב בארץ היה קשה והעובדה שעלו לארץ כמשפחה צעירה עם שלושה ילדים, רק החמירה את מצבם. הנדודים בשלב זה הסתיימו, כאשר קיבלו דירה בשיכון ג' בטבריה."
אמו של יאיר, תקווה סבח-ניזר, נשואה לאשר ניזר שגם הוא גדל במושב – ולהם שלושה ילדים: אורית, יאיר ודור ושלושה נכדים.
במשך 35 שנים שימשה תקווה כמורה בביה"ס "יד החמישה" ועתה היא בגמלאות, עובדת עם אשר בעלה. יאיר: "זאת לאחר מסע שכנועים של דודי מרדכי סבח (אח של אבי אליהו) שהצליח, בו שכנע אותם שיבואו לגור איתו במושב שכולו יוצאי טוניס.
הדוד סבח הגיע עם המתיישבים הראשונים שהקימו את המושב בשנת 1956. זו הייתה השנה שבה הייתה עליה גדולה מטוניס.
מושב ניר יפה הוקם כחלק מהמבצע ליישוב חבל תענך ליד עפולה. מייסדיו אורגנו לעלייה ולהתיישבות עוד בטוניס. המושב נקרא על פי הפסוק בספר ירמיהו" נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים". ואילו המילה "יפה" בשם המושב, לקוחה משמו של מרקס יפה, שהיה נדבן יהודי מדרום אפריקה.
"לבסוף," מוסיף יאיר, " הורי נעתרו להצעה להגיע ולחיות במושב הצעיר, אך ההחלטה והמעבר לא הייתה קלה כלל. זאת מפני שאבי כבר עבד בעבודה קבועה, בקיבוץ אפיקים."
למרות הקשיים, בשנת 1958 הצטרפה המשפחה למושב בהמלצת הדוד סבח. הם הגיעו לארץ עם שלושה ילדים. שלושה ילדים נוספים, וביניהם תקווה נולדו כבר בארץ. אומנם הם קיבלו בית קטן בממדיו, אך לדברי תקווה הבית היה גדול ומלא באור, שמחה, אהבה, משפחתיות ושורשים.
ההורים עבדו והילדים עזרו בבית. הם גידלו: כותנה ובוטנים וכמובן היה להם לול, כמו למרבית החברים. בנוסף, לאבי אליהו הייתה משאית נוסעים ששירתה את מרבית התושבים לטיולים והעברת משאות."
יאיר ניזר: "אמנם לא הכרתי את סבא אליהו וסבתא אידה שבח ז"ל מאחר והם נפטרו לפני שנולדתי, אך סיפורי היסטוריית המשפחה סופרו גם לנו דור הנכדים."
"הדוד מרדכי סבח ז"ל, שבזכותו המשפחה הגיעה למושב, נפטר לפני כשלושים שנה אך השושלת ממשיכה. במיוחד לאור העובדה שאימי תקווה ואבי אשר,דור שני בניר יפה נישאו בשנת 1973, והקימו משפחה לתפארת במושב."
ותקווה מדברת על יאיר בגאווה: "אני זוכרת שמילדות מוקדמת יאיר היה תמיד עם כדור. בעצם החוג הראשון שיאיר בחר בספורט היה כבר בכיתה א'. משנה לשנה הוא הצטיין והתקדם, כל המאמנים שיבחו אותו, וחזו לו גדולות."
"זכור לי אחד המשחקים ברמת ישי, שיאיר היה בכיתה ו' וגבוה במיוחד. ובאחת הקליעות שלו לסל הוא הפיל אותו בעוצמה רבה. היו גם חוויות נעימות, כמו בזמן שהקבוצה שלו 'הפועל עפולה' זכו בגביע והצילום הקבוצתי שיאיר מחזיק את הגביע.
"כל השנים, כולל בתקופת הפציעה כמובן, ליוונו אותו באופן צמוד, אוהב ומעודד, כולל המשפחה המורחבת."
ממתינים שיזכה באולימפיאדה
עם הנבחרת הפאראלימפית הישראלית."
יאיר גם מחכה לתחרות הבאה בהטלת כידון. מסתבר שהוא מצליח להשיג תוצאות מרשימות גם בענף זה. אומנם כרגע זה במסגרת אימונים ויש מתחרה נוסף בנבחרת אבל הם מסווגים בקלאסים שונים. עד כה הוא מדורג ראשון בקלאס שלו. כל קלאס נקבע לפי רמת הנוחות המתאימה למצב הפיזי של המתמודד.
ממתינים שיזכה באולימפיאדה
אביו של יאיר, אשר ניזר (69) חקלאי ומפעיל ציוד מכני, עבד בעבר ב"תעשיות רכב" בנצרת והיה פעיל בוועד הכפר. היום הוא מנהל אגודת המים "ניר בגלבוע" הכוללת שבעה יישובים, ביניהם מושב ניר יפה.
"אשר ניזר מספר: "אבי ואימי פורטונה ואנדריי (מרדכי) ניזר עלו לארץ בשנת 1955 מטוניס, עם שלושה ילדים קטנים. שני אחי: חיים ניזר הבכור (71) ודוד ניזר הצעיר( 67) ואני הסנדוויץ' ביניהם."
"עד היום שלושתנו הקמנו משפחות וממשיכים להתגורר במושב כחמולה משפחתית מלוכדת. בתחילת הגעתנו לישראל היינו במעברה בטבעון ולאחר מכן הגענו לדודה בכפר יהושע, לתקופה קצרה.
"התחנה הבאה הייתה מושב ניר יפה. גם הורי נמנו מראשוני המתיישבים והתמודדו עם קשיי החיים בראשיתו של המושב, כולל השפה העברית שהתושבים החדשים למדו."
"זכור לי שעוד כילד ונער עבדתי ועזרתי במשק. כמו אחיי שעבדנו בכל הגידולים והענפים: בלול, העברתי קווי מים בגידולי הכותנה, בבוטנים ובכל שנדרש. למדנו ועבדנו."
ערך העבודה והעזרה בבית היה קדוש ומחייב. עזרו במשק ללא תנאים. כיום אני מגדל לרוב חיטה בשטחי החקלאות. שאר השטחים מוחכרים לגידולים עונתיים.
"היה לנו מטע של פקאן אך עקרנו אותו כי זה לא השתלם. רוב המושבניקים אצלנו עובדים בחוץ ומחכירים את האדמות לגידולים קבוצתיים. העובדה שרק מספר קטן של משקים, עדיין פעילים במושב היא התמונה הכללית השוררת במושבי הארץ."
"אני מודע לכך שגם ילדיי לא ימשיכו בחקלאות. אורית הבת הבכורה (43) נישאה לנועם ממשפחת זינאתי מפקיעין. שניהם למדו ראיית חשבון, מתגוררים במושב חוסן ולהם שלושה ילדים: הראל, שירה ואימרי. יאיר (33) הספורטאי המצטיין שלנו ומורה לספורט – שואף להמשיך לחיות במושבודור (28), הבן הצעיר שלנו, עובד בהייטק וגר בתל אביב עם חברתו מלי."
"על הישגיו של יאיר בנו אומר אשר: "מילדות השקענו רבות ולא חסכנו אגורה על הבחירה של יאיר בענפי הספורט. זה אומר להסיע אותו למשחקים ולתחרויות מהקדטים ועד למשחקי הנבחרות הבוגרות – אנו ההורים מהווים חלק מאד מעורב, שותף ופעיל."
"נוסעים לכל המשחקים מעודדים לפני ואחרי. בנוסף הקמנו בחצר מתקן אימונים משוכלל ומקצועי ועכשיו אנחנו ממתינים שיזכה באולימפיאדה."
"בסך הכול המשפחה התרחבה, הפכה לשבט גדול. כיף לגור בניר יפה, מקום מוקף חום ואהבה מכל המשפחה. במיוחד בתקופה שנפצעתי, וכל פעילות הספורט שאהבתי הושבתה. בני המשפחה המורחבת הוכיחו את אהבתם, דאגתם ועידודם. כיום אני גר בחצר ההורים במשק ובכוונתי להקים בית ומשפחה ולהמשיך לחיות כאן גם בעתיד."
