שלום, קוראים לי תמר ואני בת נהלל. השנה חוגגים יום הולדת 100 למושב שלי והמון כתבות עוסקות במה שהיה כאן בימים הראשונים. בכתבה הזאת, אני מביאה לכם את סיפורו של נהלל מזווית קצת שונה, אישית ונשית. נהלל מזווית ראייתה של נופר לביא (35), הבחורה הראשונה בנהלל ש"יצאה מהארון", הקימה משפחה עם אישה ובחרה לבנות את חייה הבוגרים בנהלל. את סיפורה של שרהל'ה אבידב (74), אישה אמיצה שהשכול והכאב לא הפריעו לה לבנות חיים מלאים וקריירה מפוארת. ואת סיפורה של דודתי, רחל כפרי, בת ה-100, שנולדה כאשר נהלל נולד ונזכרת באותם ימים ראשוניים, קשים ושונים לחלוטין. סיפורן של שלוש שנים בגילאים ודורות שונים – שממחישים יותר מהכל את הדרך הארוכה והשינוי שהתחולל במושב נהלל מ-1921 ועד ימינו
כבת ותושבת המושב התבקשתי לכתוב על מושב נהלל שבעמק יזרעאל, לרגל שנת המאה להיווסדו. בחרתי לראיין שלוש נשים שנולדו ובנו את ביתן ומשפחותיהן בנהלל.
בחרתי להיפגש עם נופר לביא, שרה אבידב ורוחל'ה כפרי, כדי לספר את סיפור נהלל דרך עיני אותן נשים, שכל אחת מהן מספרת על דרכה, חייה ובחירות המימוש האישיות שלה.
שלושתן נולדו וגדלו בנהלל, על כל המשתמע מכך. נהלל עברה המון שינויים במאה שנות חייה (מה שלא השתנה זה מבנה הרחובות העגול). הבחירה בשלוש נשים נבעה גם מהדרך שעברו ועוברות, דרכן המייצגת את ההתפתחות את חייהן בנהלל של אז והיום.
כאמור, אף אני נולדתי. גדלתי וחיה עד היום בנהלל. גדלתי בשכונה ז" ובנישואיי עברתי לשכונה ב'. על אף שמבנה המושב הוא עיגול, רחוב אחד ארוך, לכל שכונה היתה הדינמיקה שלה.
כשאני נזכרת בימי ילדותי אני חושבת על עונות השנה, איך בחורף היה נורא קר ובעיקר בוץ, על השעות בהן בילינו בשלוליות ענק שנראו לנו כאגמים. כל שכונה והאגמים שבה.
בקיץ בילינו מידי יום שעות בבריכה הממוקמת במרכז הכפר. בימי רביעי היו מרוקנים את המים בבריכה, ועד שבת ממלאים אותה שוב. ימי שלישי היתה לנו "חגיגה גדולה".
הירוקת במים היתה כזו שלא ראינו מאום והמשחק "קדרים באים" היה מגיע לשיאים חדשים. למרות בעיית התברואה לא אירע לנו דבר.
עדיין יש בוץ בנהלל בימי החורף אך הכול שונה לחלוטין. הבריכה עברה שיפוץ ואוי לנו אם לא תעמוד בקריטריונים של משרד הבריאות.
רות דיין סיפרה בראיון עימה, שכשהיא הולכת לישון, היא עוברת בראשה על שמות המשפחה בסדר כרונולוגי מתחילת הישוב ועד סופו.
להערכתי, כל מי שגדל בנהלל זוכר בעל פה בית, בית, על פי סדר כרונולוגי. מתחילים ברגב, דניאלי, ירדנאי וכך הלאה, תמיד מסיימים במקלר.
בתקופת הקורונה, נוכחתי שהחזון של מייסדי וראשוני נהלל ממשיך להתקיים. הם בחזונם דבקו בערבות הדדית, עזרה הדדית וקהילה חזקה, יצרו יש מאין. הם היו אנשיי חזון, אנשים חזקים, נחושים, חסריי פשרות.
לפני מספר שנים הסריטו לכבוד יום הזיכרון סרט ושמו: "בנהלל לא בוכים".
הסרט שיקף במשך שנים רבות את המימד האנושי של נהלל. היום השתנו הזמנים: בנהלל מותר לבכות ולדבר רגשות. נהלל של היום התפתחה, התרחבה, התגמשה והפכה לנינוחה במובן הרחב של המילה.
שוחחתי עם שלוש נשים שבנו קריירות, שטוו חיים שלמים כל כך שונים ונפרדים זה מזה, אך שלושתן מייצגות את הרוח הנהללית ואת השינוי שעבר נהלל.
"לחיות את האמת שלי בגלוי"
נופר לביא (35), דור רביעי בנהלל, הינה בת בכורה לעוזי ודורית לביא. נופר בחרה לבנות משפחה בנהלל עם בת הזוג שלה, רותם. לנופר ורותם שלושה ילדים, אותם ילדה נופר. כשהדברים נהירים וברורים הדרך נסללת בפשטות, על אף המורכבות שבדבר.
ספרי לי על ילדותך?
נופר: "היתה לי ילדות יפה ושמחה בנהלל. הייתי ילדה פעילה מאד בנוער נהלל. חיים משפחתיים עוטפים עם סבא וסבתא שחיו לידנו. זיכרונות ילדותי הם שגרמו לי לבחור לחיות בנהלל בבגרותי.
"גדלתי בבית בו היתה תרבות ושיח. בגיל ההתבגרות נוכחתי שהנטיות המיניות שלי הן אהבת נשים. הייתי מספר שנים בגיבוש עצמי ובכיתה י"א הזהות המינית שלי התגבשה. לאחר זמן קצר, באתי להוריי ושיתפתי אותם על עצם היותי לסבית.
זה היה לפני כ-8-10 שנים, שנים שבהן שררה עדיין שמרנות גדולה בנושא ואף בושה. ההחלטה לשתף את הוריי נבעה מההבנה שאני חייבת להפסיק לשקר ולחיות את עצמי, לחיות את האמת שלי בגלוי.
הדיבור עם הוריי היה לאחר שהכרתי בת זוג ורציתי שתהיה חלק מהמשפחה. היה בזה שחרור גדול מבחינתי, ויצר מסע חדש במערכת היחסים שלי עם אימי.
היה לי חשוב להיות בקבלה עצמית ובקבלה משפחתית. ההחלטה לשתף כללה גם את סבא וסבתא והמעגלים החברתיים שלי. אני זו שבאתי לדבר ולספר לסבתא רותי.
הם שהינם הדור השני בנהלל, קיבלו אותי וחיבקו. לאחר שנים, אמא אמרה לי שלימדתי אותה בדרכי, שאין זה משנה מה הסביבה חושבת אלא לחיות כל אחד על פי דרכו."
נופר לביא היתה הבחורה הראשונה בנהלל ש"יצאה מהארון" – הראשונה שהקימה משפחה עם אישה ובחרה לבנות את חייה הבוגרים בנהלל.
"את רותם הכרתי דרך פייסבוק, דרך קבוצת חושן שמתעסקת בהסברה בנושא הקהילה הלהט"בית. היינו לזוג. שתינו עובדות ומפרנסות את משפחתינו."
רותם היום הינה סמנכ"לית תוכניות בעמותת 'כיוונים', המכשירה צעירים עם מוגבלות לחיים בקהילה. אני עובדת סוציאלית בדירת חירום לנשים במעגל הזנות.
"נישאנו לפני עשר שנים. את החתונה ערכנו בגינת בית הוריי, כאן במשק לביא. החלטנו לגור בנהלל בשל חוויות ילדותי ומי שאני. אני מאד מחוברת לטבע, לאדמה. הקשר שלי עם הוריי ובני משפחתי מאד קרוב."
"אני אוהבת את המשפחתיות שלנו. רותם היא חלק מהמשפחה והתקבלה כבת משפחה לכל דבר. רציתי שילדיי יגדלו כפי שאני גדלתי."
ספרי לי על חייכם בנהלל?
נופר: "ילדתי את שלושת ילדיי בנהלל. רותם ואני לוקחות חלק מאד פעיל בקהילה הנהללית, בין היתר יזמתי והקמתי את הגינה הקהילתית. כיום הגינה הקהילתית חוגגת שלוש שנים להיווסדה.
נהלל הקצתה לנו שטח בחורשת המייסדים. אני ושותפים נוספים הפכנו את הגינה הקהילתית למקום שוקק חיים. לצד גידול ירקות במשותף, אנו מקיימים אירועים ופעילויות חברתיות שונות במקום.
בעמק יזרעאל יש קבוצה של להט"בים ואולם לנו אין צורך להשתייך לקהילה הזאת, אנחנו שייכות לקהילה הנהללית ומרגישות מאד טוב בקהילה הנהללית. עתה עם התרחבותה של נהלל, אנחנו בונות את ביתנו בהרחבה של נהלל."
לשיחה מצטרפת בת זוגתה של נופר, רותם: "אני מרגישה מחוברת למושב ולקהילה בנהלל. כיום אני בהנהלה של אגודת החינוך, שתינו מאד פעילות ומעורבות בחיי הקהילה."
לרותם ונופר שלושה ילדים: נוה בן השבע, כרמל בת השלוש ובר הקטן בן חמישה חודשים. זוהי משפחה יוצאת דופן ועם זאת נורמטיבית. בנהלל, החיים המשפחתיים הם בדרך כלל כאלה שהילדים הממשיכים חיים לצד ההורים. יש בכך מן הנוחות ויש בכך לחץ.
נופר: "מתקיימת מערכת יחסים בינינו להוריי מאד מכבדת. לכל אחד מאיתנו יש מרחב אישי ומתקיים מרחב משפחתי כזה, יש בכך יתרונות גדולים. אנו עטופות במשפחה שלי ונהנות מעזרה ותמיכה, יחד עם פרטיות וכבוד להיותנו משפחה גרעינית בפניי עצמה."
זוהי בחירה יוצאת דופן לגור בנהלל ולהקים במושב את משפחתכן, לא?
נופר: "מבחינתנו זה לא יוצא דופן. זוהי הבחירה הטובה והמיטיבה ביותר עבורנו, עבור ילדינו. לנו זה פשוט, וכשזו החוויה – הכל פשוט."
"לא בכינו בפרהסיה"
שרהל'ה אבידב (74), נולדה בנהלל, בת משפחת אלקנה, נישאה לעופר אבידב בן נהלל. גם אמה יפה, שגדלה בנהלל, נישאה עם בניה, בן נהלל.
שרהל'ה גדלה עם שני סבים וסבתות בנהלל. ילדיה, ענבר, שאול, מיכל ועירית גדלו על פי אותה מתכונת, שני סבים וסבתות מלוים אותם באהבה בגדילתם.
שרהל'ה ועופר הם מודל די שכיח בנהלל, באותה מתכונת, שבה עם הנישואים עוברת האשה ממשק הוריה למשק של בן זוגה.
שרהל'ה נולדה שנה וחודשיים אחריי שאול אחיה הבכור, שנהרג במלחמת ששת הימים. שאול נחשב למוצלחים שבבני נהלל.
השיחה בינינו מתחילה בשאול. עיניה של שרהל'ה נוצצות: "עבורי, כל דיבור על שאול, זה הנושא האהוב עליי. שאול היה אחי הבכור, גדלנו בצמידות. בילדותנו איחדו שתי שכבות גיל, כך שגדלנו בצמידות ולמדנו באותה כיתה.
היינו כתאומים – הוא היה האח הבוגר והייתה בינינו אהבה מאד גדולה. היינו חברים טובים. שאול היה טוב לב במיוחד, תמיד היטיב איתי. הקשר בינינו היה מאד קרוב.
עם השנים הכאב גובר ותחושת ההפסד מתחזקת. כשהיה בצבא התכתבנו. תמיד כתב לי מכתבי עידוד. הקשר בינינו היה קשר קרוב במיוחד. החוסר שלו תמיד מתקיים.
שאול נהרג ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. ליוותה אותנו תחושת החמצה, ששאול לא ידע על הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים."
השיחה ביני ושרהל'ה נסבה על התקופה בה שאול נהרג, לפני למעלה מחמישים שנה. לפני מספר שנים צילמו בנהלל סרט על השכול. כותרת הסרט הייתה: "בנהלל לא בוכים".
בסרט דיברו ושיתפו המרואיינים על ההתמודדות שעברו, כשהמכנה המשותף לכולם היה שהעצב נכח והבכי נעלם ונאלם.
שרהלה: "מהרגע שהודיעו ששאול נהרג לא ראיתי את הוריי בוכים. אין זה השכול הראשון במשפחתי – אימי יפה שיכלה את אחיה משה במלחמת השחרור.
אחי הצעיר, מוישל'ה, נקרא על שמו. קראתי לבני הבכור שאול על שם שאול אחי. למה לא בכו? באותם ימים לא היה דיבור ושיתוף ברגשות. כאבנו כולנו אך לא בכינו בפרהסיה.
חברות טובות ליוו אותי באבל שלי. עברו שנים, ועופר בעלי שכל את אחיו גדעוני במלחמת יום הכפורים. גם אז, כשגדעוני נהרג, לא נתנו ביטוי של בכי לכאבינו."
במלחמת יום הכפורים נהרג גם זוהר, בנם של פנינה, אחותה היחידה של יפה האם. חוויית השכול מתקיימת לאורך שנים במשפחתה של שרהל'ה: "החלטתי שילדיי לא יספגו את העצב שלי," אומרת שרהל'ה.
"עברו שנים ושאול בני הבכור אמר לי, שהייתה זו אשלייה מצידי שהעצב לא נכח, שהעצב שבי נכח בחיינו."
אנו מסתכלות אחת בעיניי השנייה. הדמעות, שהיום כבר מותר לשחרר, מגיחות לרגע קט. נהלל הינו מושב ששיכל לאורך כל השנים בנים רבים. העצב נוכח אך אינו שולט.
חיים מלאים שמחים ומשמחים
לצד העצב מתקיימים חיים מלאים שמחים ומשמחים. שרהל'ה הינה מודל של אישה שלמרות כל התלאות – צמחה, גדלה, הקימה משפחה בנהלל, ולצד זה פיתחה עסקיה ועושה קריירה בעלת משמעות מופלאה.
בדרכה, היא ממשיכה את החזון של מייסדי נהלל – אנשיי העליה השנייה שהקימו את המושב! הם היו חקלאים שלא נולדו חקלאים – אנשי ספר, אנשי תרבות, שהקפידו גם בימים הקשים של ראשית – שיהיה תיאטרון, ספריה ויחגגו חגים בנהלל.
שרהל'ה: "היינו משפחה מאד מלוכדת וכך גם היום. אסור היה לדבר סרה על בן משפחה, כך גם היום במשפחתי. המשפחה בה גדלתי הייתה כשבט גדול שעוטף ומחבק. גדלנו כל בני הדודים יחד.
ההרגשה שלי הייתה שאני עטופה, נאהבת – אווירה שנסכה בי בטחון. עופר ואני גדלנו בנהלל, היינו כבר הורים לשני ילדים כאשר יצאנו לשליחות בת ארבע שנים בגרמניה.
ארבע שנים בהן חיינו מחוץ לנהלל, רחוקים מהמשפחה – שנים נפלאות שפתחו אותנו לצורת חיים שונה, מנטליות אחרת ומערכות יחסים חדשות עם חברים. חזרנו לנהלל בשמחה, זה הבית שלנו, חזרנו עם זיכרונות נפלאים וצמיחה נוספת שחווינו."
מי שמכיר את דרכה ופועלה של שרהל'ה, יודע שכל מרכז תרבותי אותו ניהלה הפך בזכותה למרכז עוצמתי עם תכנים ואמירה גדולה. בגיל ארבעים קיבלה את ניהול הספרייה בבית הספר החקלאי בנהלל.
הייתה זו ספריה קטנה במקום צדדי בבית הספר. שרהל'ה הכניסה תרבות קריאה בכיתות. היא הייתה עוברת בין הכיתות עם ספרים וממליצה על ספרים.
לאט, לאט וביסודיות הפכה את הספרייה למקום מרכזי בבית הספר. עם הזמן הפכה את הספריה למקום תרבותי. סופרים ומשוררים הוזמנו ונתנו הרצאות. הספריה הקטנה הפכה לספריה אזורית, מרכז פדגוגי ומרכז לעבודות גמר של המועצה.
צוות הספרניות צמח והיה לשותף בכתיבת עבודות גמר, בהכנת עבודות שורשים ועבודות אישיות. עם הזמן הפכה הספרייה בניהולה והובלתה של שרהל'ה למודל למידה בעבור הספריות בארץ.
האתגר הבא היה ניהול בית יד לבנים בקרית טבעון. שוב, ממקום קטן, ספריה קטנה, מרכז תרבות קטן, בצניעות, בחריצות בנחישות, שרהל'ה הפכה את המקום למרכז תרבות שוקק חיים בטבעון וכל יישובי הסביבה.
התפקיד כלל ניהול של מספר נושאים. הייתה גלריה במקום, ספריה ציבורית, חדריי הרצאות, טיולים שהוציאו מהמרכז וכמובן מרכז הנצחה לחיילי טבעון.
שש עשרה שנים ניהלה שרהל'ה את בית יד לבנים בטבעון והפכה אותו למקום מרכזי לתושביי טבעון והסביבה: "חוויתי סיפוק עצום באותן שנים," היא משחזרת.
"בית יד לבנים היה בהתפתחות וגדילה תמידיים. התמודדתי עם נושאים שעד אז לא עסקתי בהם. כל הנושא הכלכלי והשיווק היה חדש בשבילי. את השכול האישי שלי הנחתי בצד."
"ההורים השכולים של קרית טבעון הם אלו שדחפו ויזמו את מרכז ההנצחה בטבעון. החזון שלהם היה, שילוב של הזיכרון באמצעות חיי תרבות פעילים. אותו חזון של ההורים השכולים, תאם את החזון והרצון שלי לגביי המקום."
"היו אלו שנים מאד מאושרות בעבורי, עזבתי את ניהול בית יד לבנים בטבעון מרצוני. הרגשתי שהגיע הזמן להעביר את שרביט הניהול למישהו אחר. ואז קיבלתי את ניהול המוזיאון בקבוץ יפעת, בו עבדתי שלוש שנים ויצאתי לפנסיה."
ארכיון נהלל
"עם היציאה לפנסיה החלטתי ללמוד ארכיונאות. יש בנהלל ארכיון הממוקם מאז ומעולם במועדון שלנו. הרבה מאד שנים ניהלה ועבדה בארכיון יזרעאלה בלוך. לפני מספר שנים, אייל ירדנאי, חבר נהלל, החליט שהוא ממחשב את כל המסמכים שיש בארכיון."
"אייל עשה מבצע ענק במחשוב הארכיון. מטבע הדברים והמעבר שנעשה בארכיון למחשוב, יזרעאלה, שהינה כבר בת 93, פרשה מעבודתה בארכיון. נכנסתי לנישה של תיחזוק ועבודה. בעיסוקי בארכיון נהלל גיליתי עולם ומלואו."
"אני רואה בתפקידי בארכיון תפקיד של שימור ההיסטוריה של נהלל ושל המדינה כולה. יש בכך ערך חינוכי ותרבותי חשוב מאין כמוהו. הילדים והנכדים שלנו מקבלים את החיים של ימינו אלה כמובן מאליו."
"כשאני משוטטת בין דפי ההיסטוריה של נהלל, אני קשורה קשר עמוק אל האנשים שהקימו את המושב – ואת רובם הכרתי. אני רואה פנים עם הבעות."
"באמצעות הכתוב במסמכים הנמצאים בארכיון, אני יורדת לעומקם של אנשים אלו. אני לומדת עליהם, מה חוו, מה הרגישו, על מה רגזו – ומה הוליך אותם בעיקשותם ובשגעונותיהם, בחיי היום יום בכפר הזה."
"מתקיים בי רצון להעניק ולחלוק את החוויה הזו עם אחרים. ההבנה שאנו כאן בזכות האנשים האלו, היא משהו שבצעירותנו לא ממש הבנו ולא הבנו אותם. כילדים, מייסדי נהלל נראו לנו 'בני אדם משונים מאד', כשירו של נתן אלתרמן."
"חשוב לי שלא ישכתבו את ההיסטוריה, אלא שהיא תנכח כפי שהייתה. זוהי שנת המאה של מושב נהלל. כרגע אנו עובדים על ספר הנקרא 'ספר המאה של נהלל', שיהיה ספר עב כרס עם מאות תמונות שהצטברו במאה השנים האלו."
"הספר יביא את סיפורה של נהלל. הספר מחולק כך, שבכל עשור יהיו התמונות המייצגות עשור זה – 'ספר המאה' יראה וישקף את ההתפתחות והאווירה. המלל יהיה בעיקר בתחילת הספר ובהמשך, ליד כל תמונה, יהיה הסבר קטן עם זיהוי האנשים שבתמונה – ספר המרכז את כל חייה של נהלל, המאגד בתוכו את חייהם של חמישה דורות בנהלל."
"אנו מקדישים מאמצים עצומים שלא יהיה חלילה קיפוח של אף משפחה. היו אנשים שהונצחו במספר גדול יותר של תמונות. אנו מקדישים תשומת לב מיוחדת, שכל מי שהיה בנהלל יונצח בספר זה."
אבידב שנולדה בשנת 1947, אף היא עדה לתקופות שונות בחייה של נהלל: החקלאות ששינתה פניה, הקידמה שנכנסה לכל אורחות חיינו וקהילת נהלל שהתרחבה מאד בשנים האחרונות.
שרהלה: "כשאני מתבוננת בתמונות וקוראת מסמכים מראשיתה של נהלל, זה בלתי נתפס כיצד הצליחו ולהקים את המושב בתנאים כל כך קשים. היו אלו תנאים ממש בלתי אנושיים."
"גם הילדות שלנו היתה שונה לחלוטין מילדותם של נכדינו. התיעוד של כל שנותיה של נהלל משקף תיעוד של תקופת חיים של מאה שנים, שהחלו הרבה לפניי שקמה המדינה, והתפתחותה של נהלל המראה במידה רבה את התפתחותה והשינויים שחלים גם במדינה."
ואני, כותבת שורות אלו, שנולדתי וגדלתי בנהלל, מאז ששרהל'ה מנהלת את הארכיון, אני פותחת מידי פעם את האתר של נהלל, או אז מגיחות במחשב שלי תמונות משנים עברו. אני מוצאת עצמי מרותקת, לעיתים מזהה את מי שבתמונה, קורה גם שלא.
כאן אני פוגשת את סבא וסבתא שלי, את הסבים והסבתות של הילדים שהיו חבריי ילדותי ומתרגשת. שרהל'ה, בדרכה, מנגישה תמונות ומסמכים שלכאורה שוכבים כבר שנים בארכיון – ומקרינה זרקור נפלא על כל מה שהיה ולא יחזור. בדרכה היא מממשת את החזון של ראשוני נהלל, שמימשו אותו.
עכשיו, יש לשער ששרהל'ה תסמיק, תהיה במבוכה ואולי תגער בי, אבל עבורי שרהל'ה אבידב הינה מודל של האישה הכי תרבותית שאני מכירה. אך, מכיוון שהמשפט הראשון שאמרתי לה במפגשינו הוא זה, שלא תאשים אותי שלא אמרתי.
בשנת המאה לחייה
רחל (רוחל'ה) כפרי נולדה כשהמושב נוסד, את מרבית שנותיה חיה בנהלל, המושב שחוגג השנה יחד עימה את יום ההולדת ה-100. רחל הינה בת שנייה להוריה, צבי ורבקה ליברמן.
גילוי נאות: רחל כפרי היא גם הדודה שלי, אחותה של אימי. צבי ליברמן היה סופר שכתב את הספר שהיה לסרט הישראלי הראשון "עודד הנודד".
פגשתי את רחל במרפסת ביתה בנהלל, כשהיא מוקפת בפסלים את רובם פיסל בעלה, מרדכי כפרי.
ספרי לי על ילדותך בנהלל?
רחל: "בחמש השנים הראשונות של חיי, גרנו ברפת בנהלל. כל שני משקים בנו רפת צמודה אחת לשניה. לא הייתה רצפה ולא תקרה. הגג היה בנוי מרעפים אותם החזיקו קורות."
"אבא הניח לוחות עץ על האדמה, זו היתה הרצפה. על הקורות שהחזיקו את הרעפים היו מטיילים נחשים שחורים. על הלוחות היו המיטות של כולנו, מיטות ברזל הצבועות בלבן."
"כשהייתי בת שש, עברנו לבית של ממש. אני הבת השנייה במשפחה. שרה, אחותי הבכורה, גדולה ממני בשנה ושלושת רבעי. את השוקולד הראשון בחיי אכלתי אחרי שעכבר נשך אותי! אמא לקחה אותי לרופא והוא נתן לי ריבוע קטן עטוף בנייר זהוב.
"באותן שנים ראשונות בנהלל לא היה עדיין חשמל. התפקיד שלי היה למלא נפט בכל המנורות. עם רדת הערב הייתה חשיכה מוחלטת. האורות היחידים שראינו בחוץ היו אורות יצרני הפחמים מאום אל פאחם."
"כשנהלל היתה בת שש עשרה נהלל חוברה לחשמל. החיבור של הישוב לחשמל שינה את חיינו – פתאום היה אור ברחובות. החיים השתנו כשחוברנו לחשמל."
"עבדנו קשה כילדים במשק המשפחתי. למדנו עשר שנים בבית הספר היסודי בנהלל. בסיום עשר שנות לימוד עבדנו במשק ההורים. את יצחק לבנה, בעלי, הכרתי במרכז ברל כצנלסון. נישאנו בחצר בית הוריי."
"ילדתי את אביטל בני הבכור ואת עופר. כשאביטל היה בן שלוש ועופר היה בן שלושה חודשים – יצחק נהרג במלחמת השחרור, נשארתי עם ילדים קטנים. הייתי לאלמנה. כעבור מספר שנים פגשתי את מרדכי (מוטק'ה) כפרי. נישאנו וילדתי את עודד, עמיצור ואורית."
"כל השנים גרנו ליד הוריי, אני הייתי לבת הממשיכה. אחי שנולד אחרי, עודד, נפצע במהלך מלחמת השחרור ונפטר לאחר מספר שנים."
"מלחמת השחרור גבתה מחיר כבד מאד ממשפחתי. הוריי שכלו את בנם עודד ואני את בעלי. היו אלה ימים אחרים בכל המובנים. לעודד, בני השלישי, קראתי עודד על שם אחי. כשעודד בני נולד קיבלתי קורנפלור. בישלתי את הקורנפלור עם עליי ורדים וכך בישלתי פודינג."
את מתגעגעת לתקופות עבר?
רחל: "אינני מתגעגעת, אבל יש תקופות שחקוקות בזכרוני – ואני זוכרת אותן היטב. למשל, כשהייתי בת שש, אני זוכרת שהיו לוקחים זוג פרדות עם עגלה ומביאים צריף שלם על העגלה, כולל מיטות ומטבח. החיים היו שונים לחלוטין ממה שהם היום."
יש משהו עליו את מצטערת?
"הדבר היחיד עליו אני מצטערת שלא למדתי לימודים גבוהים."
מה היית לומדת?
"בלשנות, כתיבה וספרות."
כאן המקום לציין, כי רחל שהינה כמעט בת מאה, קוראת גם היום ספרים עביי קרס: "כשהייתי בת שמונים וארבע למדתי לעבוד על המחשב. שתי נכדות שלי לימדו אותי לעבוד על המחשב."
"נשביתי בקסם של המחשב. כיום, יש לי טאבלט ואני נהנית מפלאי הטכנולוגיה הזו. אני בעיקר שומעת הרצאות בטאבלט."
כאמור, במרפסת ביתה של רחל מוצבים מספר פסלים, בין היתר של בן גוריון ומשה דיין. כפי שאמרה: "יש כאן שני ראשי ממשלה ושר בטחון." פסל נוסף, אותו פיסל מרדכי, הוא של רחל עומדת אותה בצעירותה.
"השבט" שרחל הקימה מונה היום חמישה ילדים, 14 נכדים ו-20 נינים!
מה את אומרת על החיים?
רחל: "קהלת אמר שהכל הבל הבלים ומתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש. הדפסתי משפט זה ותליתיו על קירות חדרי, זהו מוטו חיי."
רחל כפרי, אישה בשנת המאה לחייה, צלולה, בהירה ומעוררת השראה.
הפגישה בינינו מגיעה לסיומה.
אני כדרכי, אומרת לה: "ביי," ורחל ענה לי: "אני לעולם לא עונה במילה לועזית אלא אך ורק בעברית," ומוסיפה, "להתראות בטוב."
תמונה ראשית | צילום: זאב שטיין
תגובה אחת
מרגש ומקסים תמר. יד ביד טיילתי איתך, פגשתי בנשים המדהימות שבחרת ובסיפורה של נהלל. העשרת אותי.
ברכות חמות ל"חגיגת המאה"
ותודה.
נ.ב. לעד אשמור בליבי את קבלת הפנים החמה, לה זכיתי אני, עם הגיעי לנהלל.