אליסף מיארה ממושב שוקדה – מורה, יועץ חינוכי וצייר חובב, שפרץ את תקרות התחביב לשיאים מפתיעים * עד כה צייר למעלה מ-200 פריטים מציור על מיגוניות בעוטף עזה, קירות בבסיסי צה"ל ואף הגיע לפעילות משותפת בארגון J.N.F, התורמים בקניית ציורים על מיגוניות וגיוס כספים ליישובי עוטף עזה והגליל
החיים מלאי הזדמנויות לכל אחד ואחת. העניין האם אנו מספיק רגישים לקלוט את ההזדמנות בזמן המדויק. לעלות על הגל הנכון לנו ולהתקדם. לעיתים מדובר בכישרון מולד או נרכש, אך מי משער לאן כישוריו ייקחו אותו בחיים?. אליסף מיארה (40), ממושב שוקדה, נולד עם כשרון לציור, שירש כנראה מאביו אלי מיארה. אך כשהוא סורק את מסלול חייו, קשה לו להבין ולתפוש את גודל ההזדמנויות שנקרו לפניו עם הכישרון המדהים שהיה בשבילו רק תחביב – את התחנות שעבר מהמעבר מאשדוד העיר בה נולד למגורי הקבע במושב שוקדה והעיסוק בציור על מיגוניות ועוד באזור עוטף עזה.
מיארה "לא האמנתי לאן הכישרון לציור הוביל ומוביל אותי עד היום בחיי – ולאיזה כיוונים חיוביים, חלקם אף מפתיעים ביותר כמו: הרתמות לעמותה בחסות J.N.F של יהודים מארה"ב, שהזמינו ציורים על מיגוניות ושילמו במיטב כספם. בשלב מאוחר יותר יצאתי לארה"ב לקהילות היהודיות בליווי עם מנהל אזור עוטף עזה בארגון ידידיה הרוש משלומית, במטרה לגייס כספים ומשאבים לפיתוח הנגב והגליל בחסות J.N.F, ארגון המחבר בין יהודי אמריקה לישראל למען ההתיישבות ומושבים רבים. הם מסבירים לאותם יהודים אמריקאים, שאפשר להשפיע על החיים בארץ, גם שלא מתגוררים בה – ואכן הגיוס נושא פרי והתרגשות עצומה."
ספר על עצמך, ואיך הגעת דווקא לשוקדה?
"נולדתי באשדוד להורי תקווה ז"ל ואלי מיארה יבדל"א, שגידלו אותנו באהבה כמשפחה דתית עם שישה ילדים כשאני הבכור. תמיד ציירתי כתחביב אך לא למדתי ולא פיתחתי את התחום בחוגים וכו'. המשכתי במסלול חיי הרגיל, למדתי בישיבה תיכונית 'נווה הרצוג', בניר גלים הסמוכה לאשדוד. סיימתי בשנת 2001 שם הכרתי חברים רבים, עם חלקם יצאתי לישיבת הסדר בגוש קטיף. זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הנגב.
"התגייסתי להנדסה קרבית, ושירתי ביחד עם חלק מהחברים. תפסנו קווים: בצפון, בדרום, בחברון ברמאללה ועוד. חזרתי לישיבה ואחרי שנה, בשנת 2005, התרחשה ההתנתקות. נוצר מצב שלא היה לנו לאן ללכת והיכן להיות בגלל תוצאות הפינוי. הישיבה מגוש קטיף קבעה את מקומה החדש בכפר מימון.
"יומיים אחרי התנתקות התחתנתי עם יעל רעייתי, שהיא במקור גם מאשדוד. הציעו לנו להגיע לאתר זמני שהוקם במושב שוקדה. היינו 12 חברים נשואים שעברנו להתגורר באתר, בקרוונים ש'המחלקה להתיישבות' העמידה במושב. הישיבה הועתקה פעם נוספת, הפעם לאשדוד, אבל אנחנו התאהבנו במקום והחלטנו להישאר בשוקדה. במשך הזמן בנינו את ביתנו בשכונת ההרחבה במושב, יחד עם שאר חברי הקבוצה העוסקים כולם כיום במקצועות חופשיים.
"זאת הייתה תחנה לא מתוכננת שהגענו אליה בע"ה, ואנו חיים כאן כבר 17 שנים בהנאה רבה. הקמתי משפחה עם אשתי יעל מיילדת במקצועה, ויש לנו 5 ילדים נפלאים: אראלי, יותם, התאומות גילי ואורי והצעיר עקיבא. למדתי הוראה ותואר שני ביעוץ חינוכי והיום אני משלב בין ההוראה והציור, שתופש חלק ניכר מעיסוקיי. מהמקום הזה בשוקדה הגיעו אלי הזדמנויות וחיבורים מופלאים ומדהימים, שאני בספק האם היו מגיעים אלי במקום מגורים אחר. ואני מודה על כך לבורא עולם מדי יום."
המעבר למושב
מיארה מספר בהתרגשות על הקשר הטוב והחיבוק הרחב שהחבורה הצעירה זכתה, מהימים הראשונים שהגיעו למושב. כיצד קיבלו אותם בסבר פנים יפות ומזמינות, באהבה ענקית שקשה לתאר במילים.
"המושב היה באותם השנים, שונה מאד מהמושב כיום. הייתה עזיבה רבה של חלק מהתושבים, הגיע מצב שלא היו מספיק ילדים לפתיחת גנים והילדים הופנו להיות בגן בכפר מימון .כיום המקום שוקק ילדים רבים ונפתחו גנים רבים – הפעילויות החברתיות והתרבותיות רבות מגובשות ומגוונות. כייף ונעים לנו לחיות בשוקדה. אני עדיין מתפעל מהעובדה שחברי המושב הוותיקים, נתנו בנו אמון רב ומקום ליזמויות ולשיפור פני המושב ואנו זוכרים להם חסד זה".
איך התחלת לצייר על מיגוניות?
"במסגרת היזמויות שהצענו לשיפור פני המושב, הצעתי ליו"ר הועד באותה תקופה, אבי דהן ז"ל, את בקשתי להתנדב ולצייר על מיגונית. מדובר בימים שאחרי מבצע 'עופרת יצוקה', שהחל בסוף שנת 2008 ותחילת שנת 2009. האזור השקט שלנו הפך להיות סוער ומסוכן, ואזעקות 'צבע אדום' תפשו את המרחבים, כולל ריצות זריזות למרחבים המוגנים ולמקלטים.
"למבנים הללו, למיגוניות, הייתה בעצם קונוטציה שלילית, במיוחד הילדים פחדו להיכנס אליהם. כי מתי נכנסים? כשיש סכנה, אזעקות ופחדים. דווקא אז, באותם ימים 'משוגעים', נולד הרעיון לצייר על המיגוניות, הבאות כמובן להגן על האוכלוסייה, אך הן היו בעצם, משהו זר בנוף הטבעי והמוכר. במיוחד שהתחילו להציבן בכמויות מטורפות בכל היישובים.
"אבי דהן ז"ל שאל אותי, האם אני בטוח שאוכל לצייר ולעמוד במשימה. עניתי שבמקרה הכי גרוע פשוט אמחק, ואצבע את המיגונית בצבע לבן, מצב שלא קרה כמובן. אך אני אזכור לעולם שאבי דהן ז"ל נתן לי את ההזדמנות והקרדיט לדחיפה הראשונית, לבצע את הרעיון שהצעתי. רציתי לצייר נוף שישקף את היופי הטבעי בשוקדה. ציירתי גבעה, כמה בתים ועננים. היום אני לא אוהב ציור זה, מאז כבר מחקתי אותו וציירתי עליו ציור חדש, המשקף יותר את הכישרון והניסיון שהתפתח אצלי במשך השנים, אך בזיכרוני הוא יישאר לעולם, הציור הראשון שלי. הציור שהיווה מפנה משמעותי ומפתיע בחיי. באותה תקופה."
כל ציור מיוחד
מי היה מאמין שכיום מדובר על למעלה מ-200 ציורים שאליסף צייר על מיגונית, מקלטים, קירות הגנה, תחנות אוטובוסים ועוד, מתוך מחשבה ומטרה ליפות ולהנעים, עד כמה שניתן בעין המתבונן, את המצב המסוכן והלא בטוח שנכפה על התושבים.
חברי המושב התלהבו ומיארה זכה מיד למחמאות רבות. ראש המועצה באותו הזמן היה מאיר יפרח ז"ל, שהגיע והילל את יצירתו, והציע לו לצייר גם ביישובים הסמוכים ברחבי המועצה: "דבר הוביל לדבר, ואני מודה לכל האנשים הטובים שליוו אותי בדרך, ורתמו אותי לפעילות שמעולם לא חשבתי שאעסוק בה.
"בתחילה ציירתי בהתנדבות אך יפרח ז"ל, הציע לי עצה נבונה ומקצועית, שבטרם אתחיל את פרויקט ציור על המיגוניות, עלי לפתוח עסק כדי שיוכלו לשלם לי באופן מסודר. מאז נרשמתי כבעל עסק וההצעות הגיעו ומגיעות עד היום בקצב. גם ראש המועצה הנוכחי תמיר עידאן רתם אותי לפרויקטים רבים ברחבי המועצה."
באותה תקופה ראשונית הוא מספר שעבד כמורה בחצי משרה, כך שהיה לו זמן להקדיש לציור על מיגוניות. והוא כלל לא שיער שיגיע לצייר במרחב הקהילתי ביישובים השונים, במקומות רחוקים יותר ואף להיות שותף בכל כך הרבה פרויקטים, בהם כישרונו לציור מוביל אותו רק קדימה וגבוה יותר, בכל היצירתיות המופלאה שבו. והיום הוא עדיין מלמד תנ"ך בביה"ס יסודי, ומצייר במלוא הקצב.
תאר כמה מהציורים המיוחדים שציירת?
"בשבילי כל ציור הוא מיוחד וייחודי. גם מאז שהתחלתי חלו שינויים ושיפורים ברמת הציורים שלי. הרי מעולם לא למדתי ציור במסגרת כלשהי, אך עצם ההתנסות והניסיון בציור על מיגוניות כפרויקט ראשון, הביאו לשיפור ניכר במקצועיות ובטכניקות.
"הבקשות הלכו והתרחבו, כמו לצייר בגני הילדים, מקלטים, פארקים, בסיסי צה"ל, או אפילו לצייר ציורים מוזמנים לאנשים כמחווה לאירועים אישיים שונים. גולת הכותרת הייתה להתחבר לארגון J.N.F וליצור ציורים מוזמנים מקהילות שונות מיהודי ארה"ב. בשלב יותר מאוחר אף לצאת עם ידידיה הרוש מנהל אזור בדרום לגיוס תרומות בארה"ב.
"ראשית, הציורים שציירתי בשוקדה, המושב והבית שלי, תמיד מרגשים אותי ויש להם מקום מיוחד בליבי. בדומה למיגונית המוצבת בגן השעשועים במושב, בה מצוירת תזמורת של מספר בעלי חיים באופן הומוריסטי. הג'יראפה מנגנת על אקורדיון, הכלב מחלל על חליל, הפיל פורט על גיטרה והזמרת היא לא אחרת מאשר החסידה. אפילו שופרות בגדלים שונים מרחפים ברקע, יחד עם דפי התווים. חגיגה של מנגנים וצלילים הנשמעים רק בדמיון.
"צריך להבין שבשביל ילד מיגונית מעוררת רגש מפחיד ושלילי. הרי היא באה להגן עליהם בזמן של אזעקת פתע, בזמן שהם משחקים. לכן ברבים מהמיגוניות באזורים המשמשים ילדים, בחרתי באלמנטים מעולמם: מסדרות ילדים שהם אוהבים, ציורים מקרבים והומוריסטים ומקצועות ספורט מוכרים. בכלל ברחבי המושב מוצבים אלמנטים רבים, עליהם ציירתי במחשבה ואהבה רבה.
"אני חושב שציירתי עשרות ציורים של תלמים, עם מטוס ריסוס ועם שדות חקלאיים. לקחתי את הנושא מאד ברצינות, עברתי בין התלמים, אפילו צילמתי ובחנתי אותם מקרוב. כך גם לגבי בעלי כנף שיש לנו בשפע באזור. אני מתכנן מראש איך וכיצד אצייר בפועל, לעיתים אני מכין גם סקיצות."
למושב בני נצרים מיארה צייר על מיגונית נוף חקלאי, בה נראית חלקת שדה רחבה, ששורות הגידול מגיעות עד האופק, עם עננים ושמים כחולים ומרגיעים. הציור הוזמן לעילוי נשמתה של תחיה ליברמן ז"ל, שהייתה אישה צעירה ונפטרה מסרטן. הציור הוזמן בחסות ארגון J.N.F, ומשולב בו המשפט: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב".
חוויות מרגשות
"לצייר ציור, זוהי בהחלט סוג של חוויה," מסביר אליסף, "לעיתים אפילו חוויה מרגשת במיוחד, למשל הציור של ירושלים שהוזמן על מיגונית במושב פריגן. הסיפור המרגש נוגע לזוג יהודים החי בניו יורק, שחגג חמישים שנות נישואין וביקש לאירוע ציור של ירושלים מאחר והם הכירו בעיר זו. וכן צוינו אתרים שונים בהם ביקרו בני הזוג בזמנו. כל אלו נכנסו לציור המוזמן, וכן זוג יונים מרחף המסמל את בני הזוג."
את אליסף מרגש ומאתגר היה להתמודד עם ציור שהוזמן ל-'בור' – מינוס 4 בקריה בתל אביב מתחת לאדמה. הוא מסביר שהמקום חסר חלונות, לכן חשב על ציור הפותח את הנוף ונותן ליושביו תחושת מרחב פתוח, של רחוב ודוכנים. בנוסף הוא מגויס לטובת צה"ל, כדי ליצור שטחי אימון ללוחמים בציוריו הראליים והמדויקים, שיהיו דומים לשדות הקרב בעזה ובלבנון. משימה בהחלט לא פשוטה ושוב מאד מאתגרת, אך כלוחם לשעבר הוא הבין את גודל וחשיבות המשימה ועמד בה בהצלחה רבה.
בין הבסיסים שצייר בהם היו: בבסיס צאלים, במחנה אליקים שבצפון ובבסיסים נוספים. גם טכניקת הציור השתנתה והשתדרגה במשך השנים. בהתחלה צייר בעזרת מברשות, גלגלות ומכחולים. המצריכים עבודה פיזית קשה מאוד עם הידיים – עד שנחשף לטכניקת איירבראש, שהיא ציור בהתזה הדורשת דיוק והתוצאות נהדרות.
"זוהי זכות גדולה למה שהגעתי בעקבות כישרון הציור שלי," אליסף אומר בהתרגשות. "אני מעריך מאד את הדרך שעברתי מצייר חובב. ועד למה שאני מעורב עכשיו, ושותף בכל כך הרבה פרויקטים מגוונים ואפילו משונים.
"אני חושב איזה בר מזל אני להיוולד ולחיות בישראל, עם כל הקשיים. רובנו מרגישים חלק טבעי מהמדינה, עשינו צבא ואנו מעורבים בפוליטיקה, במסורת שלנו עם בני משפחה וחברים ממעגלים רבים. כל אלו מבטאים את הישראליות המיוחדת שלנו, הרצון לעזור והפתיחות המאפיינת את רובנו – ואינם מנת חלקם של אזרחים מקומיים החיים במדינות אחרות. רק כשנמצאים בארצות ניכר מרגישים וחווים את ההיעדר הזה. ואם אני לוקח את הפן המקצועי של צייר כמוני, הרי שהוא יהיה במקרה הטוב צייר גרפיטי מוכשר במועדונים ודומיהם – גרפיטי פלוס וגרפיטי קופירייטר, אך לא יהיה לו את השותפות וההצעות לכל כך הרבה פרויקטים בפועל באופן מעשי. הארץ שלנו קטנה כל כך, ואנחנו בעצם הארץ כולה. על כל אלו אני מודה לבורא עולם."
ספר איך מתבצע שיתוף הפעולה עם היהודים בארה"ב וארגון J.N.F
"חשוב מאד להסביר איך מתבצע הקשר עם משפחות יהודיות בארה"ב הרחוקה. המזמינות ומתאמות את הציור המבוקש להן, ואפילו את בחירת מיקומו הפיזי עם הצייר בטלפון בשיחת זום. כיום יהודי אמריקאי בחו"ל בשגרת יומו, יכול לקנות ציור על מיגונית. ולתרום את עלותו באמצעות ארגון J.N.F. אותו ציור נבחר לא מצויר במפעל, הרי מדובר בצייר מקצועי היוצא ליום עבודה בתחום ייחודי זה ומכין את הציור לפי החלטתו האישית, ולעיתים מעורבת ומחליטה משפחה שלמה. אנחנו חיים בתקופה שהאמצעים הטכנולוגים מתפתחים מיום ליום והם עובדים בשירותינו ובשבילנו בפיתוחיהם. אני מבצע שיחות וידאו בזום, עם המזמינים".
יש מקרים, הוא מפרט, שהרמה עולה ובפגישת הזום נמצאים כמה גורמים: ידידיה אלוש מנהל האזור לארגון J.N.F, המזמין האמריקאי ומיארה, הצייר המבצע את סיכום הציור שהוחלט. לעיתים מדובר בהפתעה לאמא או לנכדים, או לכל מי שהם מייעדים להקדיש את הציור המדובר.
"במשך הזמן הבנו שרק לשלוח תמונה צילום של המיגונית חשופה ולדון מה יצויר עליה. זה נחמד אבל זה לא מספיק משקף את עוצמת הקשר התרומה והשייכות שלהם לפרויקט. לכן אנו משלבים סרטונים אישיים, של סיפורים אמיתיים שהתרחשו והתפרסמו, המספרים ומשקפים בזמן אמת, מה קורה לתושבים שיש אזעקות או נפילות – ההחלטות המכריעות בשברירי שניות, הריצה המהירה והלא צפויה למיגוניות הקרובה, מעוררת בהם המון רגשות עד כדי בכי והם שמחים שיכולים לתרום ולעזור במשהו, למצב המסוכן כאן בחיים השגרתיים אצלנו. אנו רואים את תגובתם יחד איתם באמצעות המצלמה והזום וזה בהחלט מקרב ומרגש גם אותנו."
קיים פן נוסף שהם באים או מי מבני משפחתם מגיע לבקר בארץ ורוצים לראות ולחוות את המקום בו הוצבה המיגונית עם הציור שלהם. קשה לתאר את סערת הרגשות המציפה אותם וצילום האירוע בזמן אמת והמיגונית, לעיתים תוך שידור ישיר למשפחתם בארה"ב. טכניקה נוספת שמיארה אימץ היא צילום ופרסום סרטונים באתר שלו, שאותם הוא מצלם במצלמת גו־פרו המתעדת את שלבי היצירה. זאת חוויה נפלאה לראות כיצד מתחיל ומתנהל תהליך הציור מאפס, עד הציור המוגמר. אנשים מתלהבים ומשתגעים.
מה מושב שוקדה בשבילך?
"שוקדה בשבילי היא בית משפחה ומקום להשראה. היא מקור השראה של טבע, מרחבים, חקלאות ונוף מדהים. משהו מיוחד המאפיין את המושב, שיש לנו מלא כלניות. הם הפכו להיות הסמל שלנו. כולם מכירים ואוהבים לבוא לבקר ביער שוקדה במסגרת 'פסטיבל דרום אדום', ולחוות את עוצמת האדום במרבדי הכלניות בשטחם הטבעי. לפני הפסטיבל אני מנסה לרענן כמה שיותר את הציורים על המיגוניות הקיימות, במושב ובסביבה. מה שנקרא נכונות לקראת, שילבשו חג למבקרים הרבים המציפים את האזור מכל קצוות הארץ. זה גורם לנו להרגיש גאווה מקומית לאוצר האדום הזה."
לעיתים, כאשר הוא שומע תגובות על הציורים שלו, הוא לומד ומקשיב לכיוונים נוספים שנפתחו למתבוננים על הציורים, ולא שיער כלל: "לדוגמא: אמא לבן אוטיסט בתפקוד גבוה, סיפרה לי מה הבן שלה אמר על ציוריי. ש'יש בהם מלא אור'. מאד התרגשתי לשמוע משפט זה. כי הבן שלה אומר משהו שהוא מרגיש, מה שהוא חושב וחווה. לילדים אלו יש יכולת מאוד גבוהה של זהות והוא מתרגם לעצמו את החוויה שנגלתה בפניו. אני בטוח שלחיים במושב יש את האפקט לבטא את חווית האור. זהו מקום מגורים רגוע באווירה פתוחה של מרחבים, טבע, ירוק, שלווה והרבה אור. להבדיל מהחיים בערים באווירה אורבנית של בניינים גבוהים, המסתירים ויוצרים צל. בנוסף להיווצרות חללים סגורים ותנועה מטורפת של כלי רכב."
מה החלום שלך להמשך?
"אני מאחל לעצמי להמשיך לצמוח ולהתקדם בע"ה. זאת השליחות שלי לעשות טוב, עם הכישרון לציור. וכמה שיותר, כי השמיים הם הגבול. ומה יותר טוב מלעלות חיוך לילדים ולאנשים, ולהפוך את הבית והאזור שלנו למקום נעים וכיף יותר לחיות בו. כל עוד אפשר, אהיה כאן כדי להוסיף צבע לחיים."
יהללך זר ולא פיך
ידידיה הרוש–משלומית, מנהל גיוס המשאבים של פרויקטים בארגון J.N.F בעוטף עזה והחלוציות: "אליסף הוא אמן מוכשר שאנחנו מעסיקים כחלק מהפרויקט, אבל הוא הרבה יותר מאמן שאנחנו מעסיקים ומשלמים לו על כל ציור מיגונית. הוא בעצם חלק מה D.N.A של הפרויקט הזה, כי הוא ביחד איתי שהתחלנו מאפס משפר ומטפח אותו כל הזמן. פעם בשנה אליסף טס איתי לארה"ב להיפגש עם הקהילות, כדי לעלות את המודעות לנושא צביעת המיגוניות ותרומתן – מעבר להיותם יפים ומלווים לעין – תרומתן לתחושת הביטחון של הילדים והתושבים, שמפסיקים לראות במיגונית משהו מרתיע ומפחיד. זה כבר לא משהו שמזכיר להם את העבר, אלא משהו צבעוני ומשמח המצויר ביצירתיות ובכישרון."
