קטנות קיבוציות: חמלה
שורה ראשונה
אין כימים האלה לזקק את התחושה ואת ההבנה כי תמצית תורת הקבלה היא אותה תמצית של תורת הנתינה. זו וזו נפגשות בנקודה שהשם שלה הוא – חמלה.
מעמד חדש
ההוצאה של מאות אלפי עובדים לחופשה ללא תשלום גורמת להיווצרות מעמד חדש – חל"ת אדם. אם חלילה ייווצר במעמד זה תת-מעמד – מעמדם של עם עבדים (שאינם עובדים) ומזי רעב – אלוהים ישמור.
איפה זה פוגש אותנו?
שעת המבחן, אשר כל אחת מ-60 הדקות שלה היא רגע של אמת, מהווה את מצע הצמיחה והגידול של ערבות הדדית. יש מקומות וקהילות שבהן היא אינה מובנת מאליה. די להיחשף ולהתוודע אל אופן ההיערכות של התנועה, על מוסדותיה ואנשיה בימים אלה, להיווכח במספר הגדול של היוזמות, המתנדבים וכל מי שמממשים, עכשיו ובימים האחרים, את הערבות ההדדית – פשוטה כמשמעה – כדי לדעת את הידוע משכבר: תשתית הערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית מושרשת ומוטמעת, רחבה, עמוקה ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. לרבים רבים מגיעות בימים אלה תשואות חן חן או במלה אחת – כפיים.
כפפות
בואו נהפוך את הכפפות החד-פעמיות, שאותן אנחנו – או מי מאתנו – עוטים על ידינו, כדי להיזהר ולהישמר ממגע הנגיף לכפפות משי ולא לכפפות אגרוף, כאשר, בחלוף הסיוט, הנגיף יינגף והריחוק שנכפה עלינו ייגמר ושוב אפשר יהיה להתקרב ואולי אף לגעת זה בזה.
תרקוד
פתאום רקדתי לי משהו בי אמר לי – תרקוד. ברדיו התנגן, יפה ומרגש, שיר שהזכיר לי כמה רציתי לרקוד אי אז וכמה לא העזתי. אולי בגלל שחשתי וחשבתי כי "כל העיניים עליי" ואוי לה, לבושה, ואוי לי, לבושתי. ולא היא. והנה, השיר. והנה אני קם. והנה כבר תנועות רגליי, מהוססות מעט, ובעוד צלילי הגיטרות פורט ומרעיד את מיתרי הלב, נענות להם הרגליים, ותנועתן כהד. לא ממש ריקוד, לא מהוקצע, ריקוד גימלוני, מומצא, ובכל זאת, באין רואים, רקדתי. ולא ידעתי את נפשי. הנה, תראו, גם אני יכול, גם אני יודע.
הורמונים
כמו ניצת רימונים – שקטה ויפה – הנצו הורמוני המין שלנו, בתפר שבין שלהי הילדות לתחילת הנעורים. היו להם ביטויים שונים, רובם סמויים, אבל היתה להם גם חתימה חיצונית: סומק דק, נצנוץ אגלי זיעה, מבטים שצועפו בדוק ראשון של שקיקה. בלילות שבת, בריקודים הסלוניים, הם העלו הילוך: היו להם כבר ריח וריגוש. חומרי הגלם הענוגים, הבראשתיים, שמהם טוויים חוטי המשיכה. להקת קרידנס קלירווטר רבייבל, להקת רוק אמריקאית שפעלה בחוף המערבי של ארצות הברית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, מילאה את החלל פיתוי שאפילו אי-רקדן כפייתי, קפדן ואדוק כמוני, לא יכולתי לעמוד בפניו, ואחת הבנות באה והקימה אותי כדי שאעשה מולה תנועות ריקוד סלוני. אף שאיש מאתנו לא העז להודות בכך, הציפייה הדרוכה ביותר היתה ל- SLOW אשר נתן לגיטימציה לגיפוף בחסות האורות המתחלפים, שהועמו במיוחד לרווחת הביישניים.
בהיעדר אלוהים
מאחר שיש קיבוצים רבים שחיים בהם חוזרים בתשובה, שוב לא נכון להטיח בנו הכללה גורפת נוסח – אין לכם אלוהים. יש כאלה שיש להם. אני מתבייש לבקש, אבל אם הם יכולים להניח בקצה תפילותיהם גם תפילה לא-אלוהית אחת קטנה, שיהיה טוב, אנא.
מרפקים
בימים כתיקונם (אף שספק אם ניתן לכנות כך את הימים בשגרת חיינו במקומותינו), שימוש במרפקים הוא שימוש נפסד ופסול. מי שמשתמש בהם כדי לפלס דרך בתור ובתוך כך לדחוק ממנו את זולתו, ודאי עושה מעשה לא יפה. בימים אלה יש להם שימוש חלופי, הופכי. מומלץ השימוש בהם, אם בנגיעה אחת רכה ואם, מוטב, בהימנעות ממנה, כחלופה ללחיצת יד, לברכת שלום. אולי ייטב לכולנו אם נותיר את השימוש הזה, שנכפה עלינו, על כנו, לא רק כברירת מחדל אלא כבחירה טבעית ומועדפת לברך זה את זה לשלום.
פינת הילדים (נא לקרוא עם מסכה)
איפה הוא הממזר הזה, היתוש
שגורם כאן לשיעול ולעיטוש
או שהם גורמים לו, למנוול
שיסתלק מכאן. מי הוא בכלל?
שורה תחתונה
לידיעת כל מי שאני מחזיק להם אצבעות: אני כוסס את ציפורניהן בשילוב של חשש, דאגה, תקווה ותפילה. אם תחושו כי הן נאכלו עד העצם, כלומר עד הבשר – אנא תיידעו אותי, כדי שאאט את קצב הכסיסה וארווח את משך הזמן שבין כסיסה לכסיסה. כדי שאכאיב לכם – חלילה – פחות.
קטנות קיבוציות: חמלה – לקטנות קיבוציות נוספות
