קטנות קיבוציות: שורה ראשונה
קטנות קיבוציות: שורה ראשונה: מה שיפה במזימות של ילדים, זה שהן חפות מתככים של מבוגרים.
עבודת הקודש של העובדים הזרים
באחרונה נערך יום עיון מיוחד המיועד לרכזי בריאות ורווחה, רכזי גיל שלישי ולעבודות ועובדי השטח בתנועה הקיבוצית, בנושא אתגרים ודילמות בהעסקת עובדים זרים בסיעוד. כשראיתי את המודעה חשתי וחשבתי, כי נכון יהיה להעלות על נס את מסירותם הבלתי נלאית של העובדים הזרים, אשר לבד ממשפחת המטופל הסיעודי, אין איש יודע את שמם ולמעשה לא יודע דבר אודותיהם. הם מבצעים את עבודתם הנדרשת – אף שאינה מועדפת – בחום ובחמלה. עבור מי שאותם הם סועדים הם הכול, רק לא עובדים זרים. עבור רבים הם בני בית, חלק בלתי נפרד מהמשפחה. מה שהופך את עבודתם לעבודת קודש היא חוסר הרצון, האפשרות או היכולת, למצוא להם מחליף ו/או תחליף. ביום העיון הבא שיוקדש לנושא זה, אפשר (אם מותר להשיא עצה), להזמין מי מהם, כדי שישתף את הנוכחים בעדות מהשטח. עבודת הסיעוד מנקודת מבט של הסועד עשויה לשפוך אור חדש על תפיסת חיוניותה, חשיבותה והיעדר התחליף שבה.
טעמו המר של הקינוח
מניעת קינוח בהקמה לא הייתה עונש, היא היתה נקמה. מי שלא התנהג יפה ננזף, ואם לא ייפה את התנהגותו, הנזיפה הפכה לאיום. החשבון לא נפרע בשעת מנוחה אלא בסיומה, בהקמה. אבל יותר מאשר נקמה, היה בכל עלבון. מי שלא קיבל קינוח חש כמי שהועמד בפינה, כמוקצה. כיום, מצחיק לחשוב כי זה היה עונש חינוכי, אבל אז, זה לא היה רק עונש, זה היה לימוד לקח, "פעם אחת לתמיד". עד לקינוח המר הבא.
חוזקות
היא ביקשה ממנו לתאר את החוזקות שלו. מה זה חוזקות, הוא שאל. דברים שאתה חזק בהם. אה, אמר. ושתק. היא בחשה את טבלית הסוכרזית המתמוססת בכוס שלה בקול תסיסתה החלש. דברים שאני חזק בהם? הוא שאל, ספק אותה ספק את עצמו. כן, אמרה. וחייכה. ובחשה. הוא הביט בקפה שלה ואחר כך בקפה שלו ולא ידע את נפשו. אף פעם לא חשבתי שאני חזק במשהו, הודה והתוודה. זה היה וידוי מעציב, מכמיר לב. לקפה שלה היה לפתע טעם מר. עיניה – מקור דמעה – נצצו פתאום. היא המתינה לתשובה. היא ממתינה עד היום.
המפגינים על משמרתם
עם הגרעין הקשה של המפגינים מדי שבוע בעפולה נגד השחיתות בכלל ונגד שחיתותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט, נמנים חברות וחברים מקיבוצים. ואלה שמות המרכזיים שבהם: דבורה כדיר מהזורע, פרופסור יועד צור ממשמר העמק, גיורא יעקובוביץ' מרמת השופט, שלום לויטל מכפר רופין, זיוה שגיא מגבת, רועי פרחי מחמדיה, דינה הררי מחפציבה ו… ערפו את ראשי ורוצצו את גולגלתי אם שמטתי, חלילה, שמו של מי מהמפגינים הנאמנים הנוספים העומדים, מתמידים להדהים, על משמרתם, בכל מזג אוויר שהוא. כמה מאתנו יוצאים מאזור הנוחות אל אזור הנחיצות בקביעות, בעקביות, בנחישות בלתי נלאית ובאנרגיה בלתי נדלית כמו אותם חברות וחברים, הראויים לכל הוקרה ושבח, אשר זועקים את זעקת המיעוט הרב הדומם?
טווס
כשהיינו ילדים, היה זוג טווסים במשק הילדים. אחד מהם, נאמן לדימוי, אהב להתפאר ולהתהדר במניפת נוצותיו הססגונית. הוא קידם את כל מי שנכנסו אל המשק בהליכתו המהודרת, המתגנדרת, הטווסית. בלי שביקשו ממנו הוא פתח את קשת נוצותיו, כאומר- ראוני נא. הטווס השני היה צנוע יותר, אף שלא פחות מהודר, אני לא זוכר שראיתי אותו מתהדר. יום אחד, לא ידעתי שטווסים יודעים לעוף, הוא עט אל אפה של אחת הילדות ונקר אותו. יד על הלב: מי מכם ידע או חשב שטווסים עלולים להיות אלימים? אני לא יודע האם הטווס הוענש והאם הוא הורחק מהמשק, אבל עד היום אני רואה בעיני רוחי את אפה המדמם של אותה ילדה וחושב על המשפט שהיה תלוי, ככרזה, מעל לוח הכיתה – לא כל הנוצץ זהב הוא.
פינת הילדים
יובל שבכל שנה תמיד החמיץ
את הסלטות שעשינו לבור התחמיץ,
חיפש משהו שאפשר בו להשוויץ
כמו לסחוט מאבנים את המיץ.
שורה תחתונה
שמעתי מישהו אומר, כי הוא יצביע לביבי גם אם הוא ירצח מישהו. זה היה רגע מכונן שבו זיקקתי תובנה זו: שורש הערצתו של "הרחוב" לבנימין נתניהו לא טמון באידיאולוגיה אלא בפתולוגיה.
מה שיפה במזימות של ילדים – לטורים נוספים
